מה המשמעות של מרמה וכן של קבלת דבר במרמה, האם זה בגדר של גזל רגיל? מה המשמעות של גניבת דעת? וכמובן, איך עושים תשובה על כל אלו, הן במקרים של ממון, שהרי הממון עבר בהסכמה ובידיעה, והן במקרים של מידע?

1) בקבלת דבר במרמה יש להבחין בין המקרים השונים: א- הונאה במחיר החפץ. ב- מכירת חפץ בזכות שהקונה חושבו לטוב, למרות שעל פי האמת החפץ גרוע. בשני המקרים קיבל המוכר את דמי החפץ במרמה, אלא שבמקרה הראשון יהיה נכון לדון מצד איסור ההונאה שבתורה, בפרשת בהר, ואילו במקרה השני האיסור הוא משום גזל. הסיבה להבחין בין המקרים הוא שבאונאת דברים נותן הקונה את התשלום מרצונו, ואין בכך שום גזל שהרי יכול לברר את ערכו של החפץ, אולם כאמור אסרה זאת התורה באיסור אונאה. המקרה השני הוא מקרה של מקח בטעות, וא"כ נכון לומר שהטעיית הקונה כמוה כגזל משום שהמוכר מקבל את כספו של הקונה על סמך שהחפץ הוא טוב למרות שלפי האמת הוא גרוע. שורשו של איסור ההונאה הוא מצד האיסור לצער את חבירו, שכן כתוב בתורה "ולא תונו איש את אחיו" ופירש רש"י "שלא יקניטנו...", ולכן נכון להסביר גם את איסור הונאת הממון שמצערו בכך ששילם יותר מן הראוי. אומנם מן הראוי להעיר שהגמרא בתחילת פרק איזהו נשך השוותה בין האיסור גזל לאיסור הונאה, ולכן יש מקום לדון בשאילה האם לאחר שאסרה התורה את ההונאה חזר האיסור להיות איסור גזל ממון. משמעותם של דברים היא שיש שאמרו שהחובה להשיב את דמי ההונאה נובעת ממה שנאמר בגזל "והשיב את הגזילה", ואילו אחרים סוברים שהחובה נלמדת לחז"ל ממקום אחר, ואם כן זהו חידוש מיוחד של התורה שיש להשיב את ההונאה למרות שניתן ברצון!. (ממפרשי הטור נראה שזהו כגזל רגיל.) לאור הנ"ל מחוור העניין שבשני המקרים חלה חובת השבה למרות שהיתה הסכמה. (וחשוב להעיר שפרטי ההשבה יש דינים שונים, וכאן רק היתה התייחסות עקרונית לנושא.) 2) מקור האיסור של גניבת דעת נלמד מן הגמ' בחולין צ"ד, כאשר מדברי רש"י במקום יוצא שאיסור זה הוא כאשר עושה לו דבר שנראה כדבר גדול, ובעקבות כך מחזיק לו השני טובה. נראה ששורש האיסור הוא מדיני גזל, שכן החזקת הטובה גורמת לשני לתת לראשון מתנה בהמשך הימים וזאת על סמך טעות. ויש לעיין בחובת ההשבה. אומנם חשוב להעיר שיש איסור לרמות את חבירו בדברים בעלמא, ראשית משום "מדבר שקר תרחק," ושנית משום איסור הונאת דברים, שפירושו לצער את חבירו ע"י דיבור. בברכה, הרב חננאל פאטשינו.