אומרים ששערי תפילה נעולים ורק שערי דמעה פתוחים, אם כך, למה אני צריך להתפלל?

שאלתך לקוחה מדברי הגמרא (ברכות לב עמ' ב, ב"מ נט עמ' א) שמיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, וטעם הדבר הוא מפני שמאז חורבן הבית עם ישראל היה נתון בארצות הגויים, ששם אין השכינה שורה, ואין תפילתם נשמעת משם, שכן התפילות מגיעות אל הקב"ה דווקא דרך ארץ ישראל. וטומאת ארץ העמים היא כקיר של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, וגורמת שאין תפילתם נשמעת. אומנם ח"ו שאין תפלתם נשמעת כלל, אלא שאין תפילתם בחוץ-לארץ נשמעת כמו תפילתם בארץ. ואע"פ כן גם משם תפילתם נשמעת. ומכל מקום תפילתם בארץ ישראל נשמעת יותר, שהמקום גורם, ואין דומה מי שזועק אל המלך מחצרו של המלך לזועק ממקום מרוחק. אומנם שערי דימעה גם בגלות לא ננעלו. ואין הכוונה כאן למי שמזיל דמעות בגלל צרותיו, אלא למי שמרוב געגועיו לארץ ישראל בוכה בדמעות על ריחוקו מן הארץ, והכוסף לארץ ישראל בכל מאודו, הרי הוא כאילו בארץ וחלה עליו מקצת קדושתה של הארץ ותפילתו נשמעת. סוף דבר אשרינו שזיכה אותנו הקב"ה לחיות בארצנו, ארץ אשר עיני ה' אלוקינו בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ותפילתנו נשמעת בה וזעקתנו עולה לפניו, והוא שומע ומושיע בעת צרה. ונמצא שגם ליושב בגלות התפילה מועילה, מפני שהיא קושרת אותו אל ארץ ישראל, שכן קטעים רבים מן התפילה קשורים לשיבתנו אל הארץ, וקל-וחומר ליושבי ארץ ישראל שתפילתם מקובלת לפני המקום.