שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • שאלות ציבוריות

מאחזים מול קרוב לבבות

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

ח אב תשס"ט
שאלה
לאחרונה דובר רבות על פינוי מאחזים. האם אין ההתמקדות של הציבור הדתי לאומי במאחזים ובהתנחלויות ובמאבק על שמירתם, התמקדות בדבר הלא נכון, ואסביר: הרי, אם התקבלה החלטה על פינוי מאחז או התנחלות, או אף החלטה כמו שהתקבלה בהתנתקות, הרי ברור שהחלטה זו שלכאורה התקבלה ע"י מנהיג ישראלי זה או אחר ובלחץ של מנהיגי עולם לא באמת התקבלה ע"י אותם אנשים. החלטות שכאלו יכולות להתקבל רק על ידי ריבונו של עולם והוא משחק במנהיגי המדינה והעולם כך שייראה כאילו התקבלו על ידם. ואנו יכולים להניח שאם ריבונו של עולם מחליט על סילוק יהודים מאדמת ארץ ישראל, הרי שעם ישראל בכללותו חטא ועל כך אנו נענשים. האם לאור זאת, לא יותר הגיוני להפנות את כל המאמצים שאתם משקיעים במלחמה לשימור ההתנחלויות והמאחזים (שזו כאמור מלחמה בהחלטת הקב"ה) למאבק למען החזרת עם ישראל בתשובה. יישוב ארץ ישראל היא מצווה חשובה, אך על ואהבת לרעך כמוך נאמר כלל גדול בתורה. האם לא הגיע הזמן, שבשם הערבות ההדדית בעם ומצוות ואהבת לרעך כמוך, יופנה הזרקור של הציבור הדתי לאומי למטרת השבת עם ישראל לחיק התורה? אני כחוזר בתשובה בתחילת דרכו, יכול להעיד שלמרות רצוני הרב להשתייך לזרם הדתי לאומי, אשר נראה לי טבעי הרבה יותר מהזרמים החרדיים למיניהם, מרבית מאמצי קירוב הלבבות וההחזרה בתשובה מבוצעים על ידי הזרמים החרדיים ואתם כמעט שלא ניכרים בשטח. מעולם לא נתקלתי בדוכני הנחת תפילין של סרוגי הכיפות. מעבר לראש יהודי ומכון מאיר, לא ידוע לי על ארגונים נוספים מהזרם הדתי לאומי העוסקים בהחזרה בתשובה, לעומת מספר גדול בהרבה של ארגונים חרדיים. נראה כאילו ההתנחלות ביהודה ושומרון באה על חשבון ההתנחלות בלבבות העם. אפילו, לעיתים, מתקבלת התחושה שויתרתם על החלק החילוני של העם. הדבר ניכר גם בהתבטאויות של אנשים מקרב הימין הקיצוני אשר רק מרחיקות את העם מכם. לאחר חטא העגל הציע הקב"ה למשה רבנו לוותר על עם ישראל החוטאים ולקיים את ברית האבות על זרעו של משה. משה רבנו התעקש שלא לוותר על עם ישראל. האם אתם רשאים להתנהג אחרת ולוותר על החילוניים שבעם ישראל?
תשובה
אני מודה לך על השאלה. ראשית, כנראה שאם זה מה שאתה מרגיש יש דברים בגו ואנו צריכים לעשות חשבון נפש וברור תמידי בכדי שהאקלים שיוצא מהתנועה שלנו יהיה אקלים מחבק ואוהב ובוודאי שאינו מוותר על שום נשמה מעם ישראל. לגופם של דברים, בנוגע לחלק הראשון של דבריך. החידוש שלמדנו מדברי הרב אלקלעי, וכן הדברים כתובים בדברי רבנו הגדול מרן הרב קוק, שחלק מן התשובה הוא לשוב מן הגלות אל הגאולה. התשובה שגורמת לגאולה אינה רק התשובה הרוחנית שכוללת חיזוק בדברי תורה וקניית מידות טובות, עצם הפעולות שנוגעות לרצון לצאת מן הגלות ולחזור למצב שבו עם ישראל נהיה עם עצמאי שמקים שלטון עצמאי שמתבסס ומיישב את ארץ ישראל זהו חלק ממהלך התשובה של עם ישראל. הגלות בתחילתה היתה עונש אולם בסופה הגלות כשלעצמה נהיתה לחטא. ההישארות בגלות או בדברים שהם שאריות מהגלות זהו כשלעצמו חטא. הציבור האמוני ציוני היה מאד פעיל במאמץ הלאומי הכללי שהיה בהחזרת עם ישראל לארץ ישראל. לדאבון ליבנו, כמו שנוצר מהלך של כפירה בתורה ובאמונה כך ממלחמת יום כיפור אנו עדים גם לכפירה של עם ישראל בערכים הלאומיים. הויכוח הזה גורם למחלוקת גדולה בתוך עם ישראל. אם כלפי הציבור החרדי החומה שמפרידה היא חומת הקדושה, כלפי הציבור הדתי לאומי נבנתה עתה קומה נוספת והיא החומה של הערך הלאומי והמאבקים סביב המשימה שהקב"ה הטיל על דורנו, משימת החזרה לארץ ישראל. כמו שהחטא המרכזי בזמן השופטים היה התרשלות מירושת הארץ כך גם בימינו זהו חטא מרכזי. כמו שבזמן השופטים ולאחר מכן בזמן שאול היו מחלוקות רבות בתוך עם ישראל, כך גם בימנו עיקר המחלוקת היא נוגעת להתנהגות הלאומית הכללית שלנו. בנוגע לחרדים הפתרון החילוני הוא בדרך של התנתקות, "חיה ותן לחיות". באמת במקומות שהחרדים אינם יכולים ללכת לפי הכלל של חיה ותן לחיות מתעוררת שנאה גדולה בין חלקי העם. בדברים לאומיים יותר קשה ללכת בדרך של חיה ותן לחיות, כאן מדובר על השאלות שנוגעות לכל עם ישראל, כאן אנו צריכים לקבל החלטות כקולקטיב. מבחינה זו היום לציבור הכללי שאינו מבין את הערך של ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל הרבה יותר קשה עם הציבור הלאומי אמוני מאשר עם החרדים. הדרך לוותר על הערכים שלנו ועל האמונות שלנו אינה דרך שיכולה לבוא בחשבון. כמו שאדם חרדי לא יכול לומר שהוא לא מאמין בכל שלמות התורה ושמצווה אחת לא נראית בעיניו. כך גם אנו לא יכולים לוותר על האמונה שלנו בדבר המשימה והמצווה שהקב"ה מטיל לפתחנו. למרות שבאופן נורמאלי המחלוקת בתוכנו בנוגע לדברים הכללים היתה אמורה לגרום למלחמה ושנאה בתוך האומה, אני חושב שיחסית למה שעלול היה להיות אנו במקום סביר. החורבן של ישובי גוש קטיף היה עלול לגרום ממש לשנאה תהומית ולמלחמת אחים. יחסית, כשאנו בודקים את הלכי הרוח באופן כללי, אנו חושבים שגם יש חיבה למתנחלים מחד וגם מצד שני יש קבלת החולשות הרוחניות שנמצאות בציבור החילוני. אנו לא חושבים שניתן לדחות ערך אחד בשביל ערך אחר. אנו מאמינים ואומרים את כל האמת שלנו ללא הסתרה. ובכל אופן מוסכם על רוב הרבנים ועל רוב הציבור של הציבור הציוני אמוני שבמיוחד בדברים כלליים, כגון: ההתישבות והריבונות על הארץ, לא נוכל לעשות זאת בדרך כפייתית אלא הדברים צריכים לבוא בהסכמת האומה. ניתן להביע את עמדתנו בצורה ברורה ונחושה אולם אין בכוחנו, ואין אנו מאמינים, בדרך של כפיה או ח"ו התנתקות מהעם. המאבקים והמחלוקות שיש לפעמים גורמים לכך שיש גם חריקות. כמו שבהפגנות של החרדים ניתן לפעמים לשמוע כינוי גנאי נוראיים על החילונות כך לדאבון ליבנו ניתן לשמוע גם בציבור האמוני לאומי תוך כדי מאבק אמירות שנוח להם שלא באו לעולם. אנו סבורים שצריך לומר את האמת אולם האמת בשום פנים לא אומרת שיהודי שלא חושב כמונו הוא ח"ו גוי. דווקא בנוגע לשאלה של היחס לאדם חילוני, האם להגדירו כיהודי מומר או כרשע או כאנוס, לדעתי דווקא בציבור האמוני לאומי יש יותר ביסוס ועמדה שרואה את החילוניות כתופעה שבאה עם תהליך הגאולה ואנו סובלניים כלפי התנועה הזו. אם כל מה שאנו חושבים שהמחלה של הדור היא מחלת הכפירה, אנו חושבים שגם הכפירה לא נובעת מכוחות נמוכים ורעים באומה אלא מסיבות אחרות והדברים ארוכים. בכל אופן, מבחינת קידוש ה' וההרגשה הכללית של החיבוק לאומה, אני לא בטוח שצדקת בדבריך שיש הרגשה בציבור הכללי שהחרדים אוהבים ומחוברים אליהם יותר מהציונות האמונית. בנוגע למה שאתה מעורר על כך שבציבור הציוני אמוני אין מספיק תנועות שמתעסקות בתשובה, אני מסכים לקביעה שלך. אני מקווה שהדברים בשנים הקרובות ישתנו. יתכן שהסיבה למיעוט התנועות היא משום ריבוי המשימות. מרחב המשימות שהציבור הציוני אמוני שותף בהם הוא כל כך גדול כך שמתבוננים על תנועת התשובה הדברים אינם מספקים אולם אני מקווה שבאמת בשנים הקרובות הדברים ישתנו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il