הנני מורה של כיתה ח’. במסגרת שיעורי הלכה למדנו בספר פניני הלכה כי מעיקר הדין אין חובה על יהודי לתקן גוי שטעה בעסקה לטובת היהודי ולרעת הגוי.הבנות התקוממו ושאלו: 1. מה הדין כאשר יהודי טועה במסחר של יהודי? האם חובה לתקנו? 2. אם יש הבדל בין יהודי לגוי- מדוע? 3. בכל מקרה, מדוע היהודי רשאי לנהוג שלא ביושר?

1. חייבים לתקן יהודי אם טעה במסחר ואם לוקח הכסף עובר בגזל. 2. יש הבדל בין טעות של יהודי לשל לא יהודי. אנחנו מחויבים לתקן היהודי שטועה אבל אין חייבים לתקן אינו יהודי כך כתוב במס' בבא קמא קיג: ונפסק ברמב"ם גזילה ואבידה (יא' ג') ורמ"א בסימן שמח. אפשר להבין חילוק זה בכמה אופנים. א) לתקן אדם שטועה נחשב מעשה חסד ופעולה לפנים משורת הדין, ואינו מתחיב מן הדין מפני שהטועה הזיק לעצמו נזק ע"י רשלנותו, ואין על המבחין בטעותו חובת זהירות ודאגה לכספי הטועה יותר ממדת הזהירות ודאגה שהטועה עצמו מגלה לכספו. למה הדבר דומה לאחד שזרק את כספו ברה"ר, שאין על זה חובת השבה שהרי הוא עצמו אינו דואג לכספו ולמה שאחר ידאג יותר ממנו?! מיהו לפנים משורת הדין יש חובה לתקן הטועה. אבל חובה זו חלה רק ליהודי ולא לאינו יהודי, שבין אחים יש דרישות התנהגות מעבר לשורת הדין. לכן התורה הטילה על יהודי חובת תיקון, וכתוצאה מחובה זו יש ג"כ איסור גזל אם אינו מתקן יהודי.כעין זה כתב הרמב"ן (דברים פרק כג פסוק כ) בהסברו למה מותר לקחת רבית מן האינו יהודי ולא מן היהודי ולמה חובת השמטת כספים בשביעית חלים על היהודי ולא על האינו יהודי "כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו" וכן כותב המאירי (ב"ק קיג:) ג"כ להסביר למה יש חובת השבת אבידה ליהודי ולא לעובדי ע"ז. (עיין בהמשך דעתו) ב) התורה תמימה כותב שהקב"ה התיר לנו אבידת גוי וטעותו כיוון שהגויים לא שמרו את שבע מצוות בני נח כדיברי הגמ' (מסכת בבא קמא דף לח עמוד א) א"ר אבהו, אמר קרא: +חבקוק ג'+ עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל. ופירוש הדבר שהתורה לא התחשבה לטובתם ושלומם של אנשים מושחתים שאינם עומדים אפילו על הדרישות המוסריות האנושיות הבסיסיות ביותר. ע"פ זה כותב בעל התורה תמימה שדבר זה לא נאמר על האומות ששומרות שבע מצוות בני נח. וכך מצאנו בצורה מפורשת במאירי (בבא קמא קיג:) "נמצא שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגזלם ואם נמכר לו ישראל אסור לצאת מידו בלא פדיון וכן אסור להפקיע את הלואתו ומ"מ אין אדם חייב לחזר אחר אבדתו כדי להחזירה לו ולא עוד אלא אף מי שמצא אבדתו אינו חייב להחזירה שמציאה מקצת קנין הוא וחזרתו דרך חסידות ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת וכן טעותו אם טעה מאליו שלא מתחבולתו ולא מהשתדלותו אין הכרח בהשבתו ומ"מ אם נודע לו על כל פנים חייב להחזירו וכן אף באבדה כל צד שיהא חלול השם בעכובה מחזירה הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק".וכך כתוב בספר חסידים סימן שמח (אך ניתן להסבירו כמידת חסידות). ג) הרב חרל"פ כותב בהקדמה למי מרום על התפלה שיש הבדל בין המושג בעלות אצל יהודי לאינו יהודי, אצל אינו יהודי מושג הבעלות הוא מושג הסכמי. בני האדם הסכימו להחשיב שלכל אדם יהיה בעלות על ממונו כדי לאפשר קיום העולם שאם לא כן כל אחד יגזול מחברו והעולם יחרב. לכן בעלות זו תפקע כאשר החפץ אינו בשליטת האדם שאין צורך לבעלות כזו לקיום העולם.לכן אבידה שהיא חפץ שיצא משליטת האדם, אין חובה להשיב לו. וכן טעות שטעה מעצמו אין חובה לתקנו. אבל אצל יהודי הקשר שלו לממונו הוא קשר מהותי וכספו הוא חלק מאישיותו ומבטויו בעולם ובעלות זו אינה פוקעת בנקל. בעלות היהודי אינה תלויה בשליטתו בחפץ כיוון שהקשר לממונו הוא קשר מהותי, לכן חייבים להשיב אבידתו וה"ה בטעותו. בחסידות מובא שאדם שקיבל ממון קיבל יחד עמו תפקיד להשתמש בממון לצורך הקדושה מחמת זה הקשר לממון מקבל משמעות גבוהה יותר (כדברי חז"ל שיעקוב אבינו חזר על פכים קטנים רש"י בראשית לב' כה') וצריך ניתוק משמעותי יותר. הרב משה מאיר אבינר