כתוב שמאוד חשוב לענות ולכוון בקדיש, מה הדין במקרה שאני נמצא בתפילה במקום שמפסיקים לענייה על קדיש ואני קצת אחרי החזן ,למשל, החזן סיים ובא לציון ומתחיל לומר קדיש ואני עוד באמצע ובא לציון, האם להפסיק ולשמוע ולענות על הקדיש או להמשיך לומר ובא לציון ותוך כדי לעצור לעניית אמן? האם יש הבדל בדין זה אם אני בפסוקי דזמרה בהם אין חובה לענות על רוב החליקים בקדיש?

לשואל, שלום! מפשטות המקורות נראה שמלבד החובה לענות על הקדיש חובה גם לשמוע אותו במלואו משליח הציבור (משנ"ב נו,א), ואם כן לכאורה צריך לעצור מלומר את מה שאתה אומר כרגע ולהקשיב. וגם בפסוקי דזמרה, שבהם יש לענות רק על החלקים העיקריים שבקדיש כפי שכתבת, צריך לשמוע את התוכן של מה שאנחנו מגיבים לו ב"אמן". מאידך, לפעמים כשהמתפלל נמצא בפיגור אחרי שליח הציבור הקדיש הוא הזדמנות להתקדם קצת ולהספיק להיות ביחד עם השליח ציבור, וזה חשוב בפרט בחלקים שלפני תפילת העמידה, כי עיקר התפילה בציבור הוא להתחיל ביחד את תפילת העמידה. כמדומני שזהו גם המנהג המקובל, שאנשים משלימים את מה שלא הספיקו גם תוך כדי הקדיש, ועוצרים רק לעניית החלקים שהציבור אומר. נראה שיש ללמד זכות על המנהג: בעצם היה מקום לפטור את מי שבאמצע תפילתו אפילו מן הענייה על הקדיש, על פי ההלכה ש"העוסק במצווה פטור מן המצווה". אכן, יש אומרים שכאשר עוסקים במצווה ענייה זו היא רשות ולא חובה, ויש אומרים שהיא חובה כדי שלא להיראות כפורש מן הציבור וכאילו חלילה אינך מסכים לתוכן הקדיש (עיין תורת חיים על או"ח, סי' סו סק"ח). שתי הדעות מובאות בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' ג), ולאור השיקול השני קבע שבשני מניינים סמוכים, כגון בשטיבלך או בכותל המערבי, די לענות על הקדישים שבמניין שלך, כי אינך נראה כפורש מן הציבור, וכן דעת הגרש"ז אוירבך ('הליכות שלמה' פרק ו,יב, ומקורות נוספים ב'נוטרי אמן' ח"ב עמ' קסב). על סמך דבריהם יש לומר גם לעניננו, שהשיקול השני מחייב לענות, כדי שלא להיראות כפורש מן הציבור, אך אינו מחייב להקשיב, מאחר שאתה עוסק במצווה. עם זאת, מכיוון שהקדיש צריך להיאמר במניין צריך שלפחות תשעה יקשיבו לשליח הציבור ויענו. לכן, מסתבר שאם בבית הכנסת יש עשרה אנשים בלבד - חובה על כולם להקשיב לקדיש ולא רק לענות. ואם יש עשרה בלעדיך, ואתה עוסק במצווה באמירת חלקים מן התפילה וקשה לך להתעכב (כי עליך להספיק להדביק את הש"צ, או כי אתה ממהר מסיבה כלשהי) - מספיק שתענה את מה שצריך ללא הקשבה מלאה. בפרט הדברים נכונים ביחס לקדישים שאחרי שיר של יום ופיטום הקטורת ועלינו לשבח, שאינם חובה מן הדין.