שאל את הרב

  • תורה, מחשבה ומוסר
  • שאלות כלליות

האיסור לחלוק על הדורות הראשונים

undefined

הרב עזריה אריאל

ט"ו סיון תשע"ה
שאלה
שלום לכבוד הרב. בגמרא אנו רואים הנחת יסוד שאמורא לא חולק על תנא. מניין הגיע האיסור הזה? פעמים רבות אמוראים חולקים על אמוראים מדורות קדומים יותר, וכן תנאים על תנאים, אך אמורא לא חולק על תנא אפילו אם חי סמוך לתקופתו. (למעט מקרים חריגים של "תנא ופליג") (שאלת אגב: מי קבע את החלוקה לתנאים, אמוראים, גאונים וכו’.) האם יש לזה השלכה לימינו, כגון שאסור לחלוק על ראשונים וכדומה? מודה לרב מאוד.
תשובה
לשואל, שלום! שאלתך העסיקה את גדולי הדורות, בפרט לאור דברי הרמב"ם (הל' ממרים פ"ב ה"א): "בית דין גדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו - הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר: 'אל השופט אשר יהיה בימים ההם', אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך". את ההלכה ש"אין בית דין רשאי לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין" העמיד הרמב"ם (שם, הל' ב) רק באיסורי דרבנן, כלומר: בהבנת פסוקי התורה יכול גם בית דין קטן מקודמיו לחלוק על קודמיו. אכן, הכסף משנה שם שואל על הרמב"ם את שאלתך: "אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי? דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא... וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים!". ותירץ: "ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים, וכן עשו גם בחתימת הגמרא, שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה". לדעתו, עקרונית יכלו האמוראים לחלוק על התנאים, אבל קיבלו על עצמם שלא לעשות זאת. לא ברור מה הבסיס ההיסטורי לקביעת הכסף משנה: האם התקיימה אסיפה כלשהי של אמוראים, או של החכמים שאחרי התלמוד, ובה התקבלה החלטה זו? מדוע אין על כך תיעוד בתלמוד? וגם אם הייתה קבלה זו, מה תוקפה ולמה היא מחייבת את כלל ישראל לדורותיו? האם זהו נדר? החזון איש ('קובץ אגרות' ח"ב, אגרת כד) מסביר, שמדובר על הכרה כללית בדור חתימת המשנה, וכן בדור חתימת התלמוד, שיש "ירידת הדורות" ופער גדול מדי ברמת הלימוד וההבנה בין התנאים לאמוראים ובין האמוראים לדורות שאחריהם. ובלשונו: "האמת בזה שדור שאחר המשנה ראו את מיעוט הלבבות נגד בעלי המשנה, וידעו לבטח שהאמת לעולם עם הראשונים, ואחרי שידעו אמיתת הדבר שאי אפשר שישיגו הם האמת מה שלא השיג אחד מן התנאים - לא היו רשאים לחלוק... ומה שכתב מרן (הכסף משנה) שקיבלו כן - לא טובה וחסד עשו עם הראשונים, אלא האמת חייב אותם, כי איך נעשה על דעתנו אם ידענו שדעתנו קצרה והאמת אין אתנו". יש שהסבירו אחרת, שלא מדובר בקבלה שקיבלו על עצמם הדורות המאוחרים, אלא במעמד הלכתי מיוחד ומחייב של המשנה והתלמוד: חתימת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא בשעתו וכן חתימת התלמוד על ידי רב אשי בשעתו היו בהשתתפות רוב ככל חכמי ישראל באותה שעה (ועיין סנהדרין לו ע"א: "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד... מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד"), ולכן למשנה ולתלמוד הבבלי יש מעמד של בית הדין הגדול. כך ביאר זאת ר' אלחנן וסרמן הי"ד ('קובץ שיעורים', קונטרס דברי סופרים, סי' ב אות ו), לאור דברי הרמב"ם בהקדמתו ל'משנה תורה': "כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבַּתַּלְמוּד הַבַּבְלִי - חַיָּבִים כָּל יִשְׂרָאֵל לָלֶכֶת בָּהֶן. וְכוֹפִין כָּל עִיר וָעִיר וְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה לִנְהֹג בְּכָל הַמִּנְהָגוֹת שֶׁנָּהֲגוּ חֲכָמִים שֶׁבַּתַּלְמוּד וְלִגְזֹר גְּזֵרוֹתָם וְלָלֶכֶת בְּתַקָּנוֹתָם. הוֹאִיל וְכָל אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁבַּתַּלְמוּד הִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶם כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאוֹתָם הַחֲכָמִים שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁגָּזְרוּ אוֹ שֶׁהִנְהִיגוּ אוֹ שֶׁדָּנוּ דִּין וְלִמְּדוּ שֶׁהַמִּשְׁפָּט כָּךְ הוּא הֵם כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ רֻבָּן, וְהֵן שֶׁשָּׁמְעוּ הַקַּבָּלָה בְּעִקְּרֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אִישׁ מִפִּי אִישׁ, עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ". כיוון שלישי להסברת הדבר כתב הרב יששכר תמר ('עלי תמר' פאה פ"ז ה"ה ד"ה כל הלכה שהיא רופפת, ראו שם באריכות רבה), שהקובע בעניין זה הוא קבלת כלל ישראל, שבכוחה להכריע הלכות מסופקות. "שכן היתה קבלה ביד חז"ל, שההלכה נקבעת א) על פי הכרעת רוב חכמי הדור; ב) במקרה שהם לא באו לידי הכרעה - על פי הכרעת רוב האומה בעמדתה להלכה זו וכפי שהיא תנהוג בזה למעשה". ולאחר חתימת המשנה והתלמוד התקבלו ספרים אלו בכלל ישראל כמקור פסיקה מחייב, ולזה כוונת הרמב"ם הנ"ל. דברים דומים כתב הראי"ה קוק זצ"ל ב'אדר היקר' (עמ' לט), אם כי שם הוא מתמקד ביסוד החיוב בגזירות חכמים ולאו דווקא בהתקבלות המשנה והתלמוד כמקור מחייב. לגבי השאלה האם מותר לחלוק על הראשונים, הרא"ש (סנהדרין פ"ד סי' ו) מביא את דברי הראב"ד שלדעתו אין לחלוק על הגאונים: "שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון מראיית דעתנו לפרש הענין בדרך אחר כדי שישתנה הדין מדברי הגאון, אם לא בקושיא מפורסמת. וזהו דבר שאין נמצא". אולם הרא"ש עצמו סובר אחרת: "אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לאו קטלי קני באגמא הן... אם לא ישרו בעיניו דבריהם, ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו, יפתח בדורו - כשמואל בדורו, אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם; כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסידר רב אשי ורבינא, אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים". וכך פסק הרמ"א (חו"מ סי' כה ס"א): "יש אומרים דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים - יכול לחלוק עליו, מאחר שאינו נזכר בגמרא. מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא". יש לשים לב לסייג ברא"ש: "ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו", וכן ברמ"א: "לדיין ולבני דורו". הוי אומר: רשאי אתה לחלוק על הקדמונים, בתנאי שחכמים אחרים בדורך יסכימו שראיותיך מספיקות. סייג זה הודגש בשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סי' א): "דווקא בראיות המקובלים לאנשי דורו הוא דיכול לחלוק, אבל כל שאינן מקובלים לאנשי דורו, אלא אדרבה, כל גדולי הדור לא ישרו בעיניהם דבריו, ידחה הוא ואלף כמותו, ודברי רבותינו הפוסקים ז"ל עמודי ההוראה יעמדו לעולם". דומני שעניין זה טעון הדגשה בימינו: גם אם יש מקום לעצמאות בפסיקה ביחס לדורות קודמים, אין מקום לנקיטת קו עצמאי כנגד רוב הפוסקים וגדוליהם בימינו, ומי שיש לו חידושים יתכבד להציע לפניהם את חידושיו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il