בגמרא וברש"י במסכת ראש השנה (יח:) נאמר כי מלבד צום ט' באב, שחובתו קבועה, תוקף החיוב לצום את שלושת הצומות – עשרה בטבת, י"ז בתמוז וצום גדליה - משתנה בהתאם למצב: כאשר יד אומות העולם תקיפה על ישראל, תוקף חיובם נובע מדברי נביאים (דברי קבלה), ואם לא - אזי הדבר תלוי הדבר ברצון עם ישראל. וכאשר יש שלום לגמרי - אזי נהפכים הצומות לששון ולשמחה. לאור זאת, מהי ההגדרה המדינית-ביטחונית של מצב מדינת ישראל היום?

לענ"ד נראה ברור שכל עוד מדינת ישראל נאבקת על עצם קיומה ונתונה לאיום קיומי מצד אומות העולם, הקרובים והרחוקים, כפי המצב היום - הדבר נחשב עדיין שאין ידינו תקיפה עליהם. וממילא לדעת הרמב"ן (בתורת האדם) תוקף החיוב להתענות בכל ארבעת הצומות הוא מדברי נביאים, וכהגדרתם ההלכתית "דברי קבלה". ולדעת הט"ז דברי קבלה כדברי תורה דמו, ונפקא מינה לספיקות - שיש ללכת לחומרא. אמנם הרמב"ן בגלל יסוד זה פוסק שבמצב לאומי שעדיין יש לצום, יש לנהוג את חמשת העינויים גם בשלושת הצומות בנוסף לט' באב, ואף להפסיק לאכול מבעוד יום, שכן הם כתובים יחד כמקשה אחת. אולם הנצי"ב בהעמק שאלה קנח או"ק א, מוכיח שלדעת הגאונים ועוד ראשונים ה"צום" שאליו מתכווין הפסוק הוא תענית מעלות השחר ועד צאת הכוכבים בלבד, ומאכילה ושתייה בלבד. לכן בשאר הצומות, גם אם רמת החיוב היא מדברי קבלה, אין דינם למעשה כט' באב וחומרתו (משום שהפיכתו לכיוה"כ היא מאוחרת לנביא, ומדרבנן). לכן בהתבסס על דברי הנצי"ב, על אף שאנו מקבלים את הנחת הרמב"ן שתוקף החיוב היום מדברי נביאים, מכל מקום בנוגע לשאר הצומות אין לזה השלכה מעשית מעבר לעצם רמת החיוב, שהיא מדברי קבלה. אולם חשוב להזכיר שהשולחן ערוך והמשנה ברורה מעיקר הדין לא נקטו כהרמב"ן, אלא כשיטת הר"ן הסובר שתוקף שאר הצומות נובע רק מכך שרצו להתענות וקיבלום עליהם כחובה. ואמנם אין לפרוץ גדר, אך אין חובת הצום חוזרת לתוקפה הראשון אף אם יש גזירות קשות על ישראל. אם כן, בט' באב ובשאר הצומות מצווים אנו להתאבל ולהתרכז במה שחסר, ולעומת זאת בימי ההודיה אנו מצווים להודות לד' ולשמוח ולהתרכז במה שיש. כעובדי ד' עלינו לסגל את לבנו למציאות המורכבת. אין ספק ששחרורנו כיום מעול זרים תלוי בעיקר בנו, במדינת ישראל. ובה במידה שתגבר השפעתם הבריאה של המאמינים והבוטחים בד' על חלקים גדולים ונרחבים יותר בעם ישראל, ממילא מדינת ישראל תקרין עוז וגבורה, תקיפות וכושר עמידה. ומתוך כך אומות העולם יכירו בזכותנו הבלעדית על ארץ ישראל, ובהמשך יכירו בהיותנו עם גדול ומגדלוֹר ערכִּי ומוסרי לעמים, ואז ישרור שלום אמת. ועל מצב שכזה אומרת הגמרא שהצומות "יהפכו לבית יהודה לששון ולשמחה והאמת והשלום אהבו".