בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישלח
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

undefined
7 דק' קריאה
ביטחון בהבטחת ה'
"ויירא יעקב מאד ויצר לו... ויאמר יעקב... כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני...".
מדוע ירא אבינו יעקב? מדוע סרה ממנו אמונתו בהבטחת ה'? רש"י מביא את דברי חז"ל, שהסבירו את פחדו של יעקב ב"שמא יגרום החטא". הבטחת ה', על תנאי היא, והחטא יכול לקלקל אותה.

ועדיין קשים הדברים להבנה. וכל המפרשים עומדים על השאלה: הן מקובלנו כי "לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם. ההוא אמר, ולא יעשה?! ודיבר, ולא יקימנה?!" ואנו, ננסה נא ללכת בעקבות הארי הגדול, המהר"ל מפראג (בספרו "גבורות ה'").

שני מושגים שונים יש בדברי ה' אל האדם: "הבטחה" ו"נבואה". הנבואה, כשהיא לטובה - מוחלטת היא. מקור אחד לה: דבר ה' המוחלט והעליון, ואין היא תלויה בבני האדם, במעשיהם וברמתם הרוחנית. זהו מהלך אלוקי שאינו מתחשב במגבלות של האדם ושל העולם, ואינו בודק אם הם ראויים לכך או לאו. ההבטחה, לעומת זאת, אין היא ביטוי לרצון האלוקי המוחלט. אין היא נובעת אלא מהיותו של האדם ראוי לה. לכן יכול החטא לבטל אותה.

ידע יעקב אבינו כי דבר ה' לא ישוב ריקם, אך לא ידע אם נבואה היא זו, ללא תנאי, או הבטחה היא זו, שקיומה תלוי בו. לכן לא מצא מנוח לנפשו ופחד מן הצפוי לו מיד עשו הרשע. ידע הוא כי התכנית האלוקית לבנות עם סגולה תתקיים למרות הכל, אך פחד על גורלו האישי וגורל כל אחד ואחד מילדיו, שמא לא יזכו לחיים.

עפ"י דרכו של המהר"ל ניתן לומר כי ההבדל שבין הבטחה לבין נבואה קשור להבדל שבין היחיד כפרט לבין עם ישראל ככלל. גורלו של היחיד - בבחירתו החופשית הוא תלוי, על כן הוא בבחינת "הבטחה". אך גורלו של העם כולו וגאולתו בבוא עתו - אין הוא מותנה בשום דבר, והרי הוא בכלל "נבואה". יכול היחיד לסבול, ואף להידרס תחת פרסות חמורו של משיח. גם יחידים רבים עלולים לעבור ייסורים וחבלים קשים. אך איש לא יוכל לעמוד למכשול על דרך הגאולה של העם כולו, אשר תבוא בעיתה למרות כל הסיבוכים.

מעקוב למישור
באופל, בליל חושך ועננה,
בלילה ארוך ללא שינה,
בדד שרוי יעקב, אבי דינה,
והנה לו צרה, כאילו תאונה,
איש בעל בשר וגופתו שמינה,
בו נאבק, וידו בו עגונה.

ויעקב, בלא הבנה,
במה חטא כי שם חנה,
לבדו עומד בהגנה,
על נפשו, להצילה מסכנה;
וליבו זועק בתחינה,
ה' אלוקי, אנא,
הושיעה נא!

יעקב אבינו עומד בבחינה,
שלם בגופו ורוחו איתנה,
ובכל זאת קיבל מכה הגונה,
וכף ירכו נקעה מקינה.

חלפה לה אשמורת הראשונה,
אט אט עברה גם התיכונה
ואף הגיעו לסוף האחרונה.
וכמו עלה השחר, שם בפינה,
ויעקב על עומדו וידיו אמונה,
ובו לא פגעה חולשה וזיקנה;
עומד המלאך על נפשו בתחינה,
בא הזמן, שלחני נא,
עתה תן לי חנינה.

ואבי עדת מי מנה,
עונה בקול מיוסר מקינה:
הלשוא נרדפתי אלפיים שנה,
בדם ואש, בקרה וצינה,
בדלות ומחסור הייתי אביונה,
בצרה וצער יושבת מסכנה,
מוכפשת באפר ומוטלת במדמנה,
בין העמים למשל ולשנינה,
עטופת שנאה ועטורת טינה,
לשמד קרואה ולטבח מוזמנה,
נודדת ומיטלטלת אנה ואנה,
ללא מנוח לבני היונה?
הלחינם הייתי כה שונה,
אשר כולם מזכירים עוונה,
אך היא כל יום נבחנה,
ובכל זאת דביקה בקונה,
לבה ער והיא ישנה,
ומצפה למילוי הבטחה נושנה?
לא אשלחך עתה מהנה,
עד אם תתן לי מתנה.

ויען המלאך: אל תירא, אבי כנה,
ברכה גדולה לך צפונה:
שמך יעקב, אשר נקראת מקדמת דנא
- כי עקוב ורמאי אתה בלא אמירה נכונה,
בעקב אחיך אחיזתך מוכנה
ולמרמס כל חי גווייתך נתונה -
לא יאמר עוד עתה, במסקנה,
כי במילה אחרת ושונה,
אשר מראש מקדם לך מזומנה,
בטרם הרים יולדו כבר היא טמונה:
ישראל ייקרא שמך בכל עיר ושכונה.
שר וגדול תהי לא-ל אותך קנה,
גם שם ישורון לך יהי למקנה,
כי ישר עם א-ל תהיה באמת נאמנה,
לנצח נצחים בלי שיבה וזקנה.
שירת הללויה ועמה רננה,
ישוררו כל בני בינה,
ועליהם תשרה שכינת א-ל קנא.

וכנסת ישראל למלאך עונה,
הן עתה אפרח כשושנה,
אחרי בלותי תהיה לי עדנה.
אפרוץ קדמה וצפונה,
גם ימה ותימנה,
אפריח החוחים אשר בגינה,
ולהם אהיה כתר ופנינה.
ומראש שניר, חרמון ואמנה,
אראה בקיום שבועה ישנה,
להביא פדויים לציון ברינה,
כי בא מועד להשיב השכינה,
אל עיר בה דוד חנה.

ויום יבוא, כה לחי,
לכל עמנו נאמר: "אחי"!
יותר כל אח לא עקוב יעקוב,
למישור יהיה כל עקום ועקוב,
ושנאת חינם לא תביאנו לרקוב,
בעקבות זרים לא נלך לעקוב,
ואיש בל יהין לקלל וליקוב.
אזי מלך העולם, אלוקי יעקב,
שם חדש לנו ינקוב,
כי ישראל וישורון ייקראו בני יעקב.
עליהם ועלינו תבוא ברכת טוב,
ובשיבה ינובון כגן רטוב.
וכל ישראל, עמי-חי,
להם ייקרא בני א-ל חי.

ויירא יעקב ויצר לו
עומד יעקב לפני "פגישת הפסגה" עם עשו. יודע הוא כי אין לו "אופציה צבאית" של ממש עם נשים וילדים רכים אל מול ארבע מאות אנשיו של עשו. אף על פי כן מכין הוא את עצמו לדורון, לתפילה ולמלחמה.

שתי תחושות קשות עוברות בלבו של יעקב כאשר הוא עומד חסר אונים אל מול האיום הכוחני של עשו. "ויירא... ויצר לו" - פחד וצרה. חז"ל, והפרשנים בעקבותיהם, מנסים להבין את צרתו של יעקב. ותשובות שונות ניתנו לכך.

מפורסמים הם דברי המדרש, כי ירא היה יעקב פן ייהרג הוא וצר היה לו פן יהרוג את אחרים. תמוהים הם הדברים. הרי מדובר באותם ארבע מאות איש שבאו להורגו. האם לא ידע יעקב את המוסר היהודי הבסיסי הקובע כי "הבא להורגך השכם להורגו"? האם סבר כ"אותו האיש" שהטיף להגיש את הלחי השנייה?

על קושי זה עומד המהר"ל מפראג. ידע יעקב כי עשו בא להורגו, ועמו ארבע מאות אנשי צבא. עם זאת ידע כי אותם אנשי צבא - לא דבר ולא חצי דבר להם נגדו, ולא באו אלא מחמת המשמעת הצבאית, בהיותם חיילים בצבאו של עשו. (את חוקי המלחמה של אירופה, המתירים את דמם של חיילים לובשי מדים, תוך הטלת איסור על פגיעה באוכלוסייה אזרחית המסייעת לאוייב - לא הכיר יעקב כלל ועיקר. חוקים אלו, הרי באו מן המפגש התרבותי שבין קללת "ועל חרבך תחיה, שנאמרה לעשו, לבין הקריאה לרחמים על כל אדם, שבאה לעולם מן היהדות דרך הנצרות!). ידע יעקב אפוא כי מותר לו לפגוע במי שמבקש לפגוע בו. אך לא ידע מי מבין אותם ארבע מאות איש באמת בא להרוג, ומי לא בא אלא להשתתף ב"הצגה" מבלי למלא בה תפקיד פעיל. באלה, האחרונים, לא רצה יעקב לפגוע. אך לא ידע כיצד להבחין בהם. על כך צר היה לו. ירא היה לנפשו, שמא ייהרג, הוא או אחד מבני ביתו. ועל כך היה ירא מאד. שמא יהרוג את אחרים - לא היה ירא. שלם היה עם עצמו בכך שכל מי שבא להשתתף עם עשו - בחזקת שבא להרוג ודמו בראשו. אך צר היה לו על כך שנאלץ לפגוע בחפים מפשע.

בדרך אחרת נלך בעקבות הנצי"ב מוולוז'ין. היראה מפני הבלתי צפוי - מובנת היא היטב, ואף טבעית היא לכל אדם נורמלי. מי שאינו ירא בעמדו בשדה המערכה - אינו אלא פטליסט המתכחש למציאות. אך דבר אחד טרד את מנוחתו של יעקב. צר היה לו על כך שלא היה רק ירא, אלא ירא מאד. אמנם היראה מן הפורענות, מידה ראויה היא בנפש האדם. אולם היראה היתירה - סימן מובהק היא לחולשה. (אגב, זהו כוחן של פעולות טרור, שהן יוצרות פחד הרבה יותר גדול מאשר המידה האמיתית של הסכנה שיש בהן. הטרור מצליח כאשר הפחד גורם לאוכלוסייה או לשלטונות לקבל החלטות שגויות תחת אותו לחץ). "מזה שנפל פחד בלבבו - הצר לו, כי מזה הבין שרעה נגד פניו" - כותב הנצי"ב. אדם חרד ומפוחד לא יוכל להצליח במערכות המלחמה. על כן, כאשר עמד יעקב אבינו בתפילה - נזקק לנס כפול: האחד - שייתן בו את האומץ להיקהל ולעמוד על נפשו בגבורה, והשני - שאכן יצליחו מעשיו. ואף אנו, העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו, נתפלל אל הקב"ה שיפיח בנו רוח גבורה תחת יראה יתירה, ומתוך כך יוציאנו מצרה לרווחה.

יעקב לבדו
לא קל היה מצבו של יעקב באותו לילה. עוד בטרם ירד הערב, היה המצב מדאיג למדי. הן מחר צפויה הפגישה עם עשו. ועשו - כאילו לא עברו שלושים וארבע שנים מאותו רגע בו נשבע לנקום באחיו - לא מתפייס מכל דברי הפיוס הבאים אליו דרך המלאכים, והוא צועד לקראתו מלווה בארבע מאות אנשי צבא. "ויירא יעקב מאד" - מסופר בתורה, ואף יעקב עצמו אומר בתפילתו: "הצילני נא... מיד עשו, כי ירא אנוכי אותו, פן יבוא והכני אם על בנים.
משירד הערב, מחריפה תחושת הפחד. גם המצב בכללותו אינו מאיר פנים, וגם אפלה ירדה לעולם. "ויהי השמש לבוא, ועלטה היה, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו", כאברהם אביו. יעקב מזדרז לברוח מן המקום בו הוא נמצא, ולהתמקם במקום אחר, אולי בטוח יותר (רשב"ם). ובאמצע הלילה - עוד פחד נוסף עליו. לאחר שסיים את העברת המחנה אל עברו השני של היבוק - "וייוותר יעקב לבדו". מי שנוסע לבדו, באמצע הלילה, במכונית קטנה, בכבישי השומרון בשנה האחרונה מכיר היטב את התחושה הזאת: גם מצב מלחמה, גם לילה וגם לבד...

מן הסתם, תוכניות רבות היו לו ליעקב למחצית השנייה של הלילה. הן לשלושה דברים הכין את עצמו: לדורון, לתפילה ולמלחמה. הדורון והתפילה - כבר מאחריו. עתה נותר הקטע הקשה ביותר: לאחר שהמחנה כולו עבר את היבוק, יש להכין אותו לקראת המלחמה של מחר. יש לחלק תפקידים, לקבוע אסטרטגיה וטקטיקה, לחשב את הצעדים, ועוד. גם יש לבצע תצפיות מקדימות כדי להשלים את התכנון, ואף יש לנוח מעט כדי לאגור כוח לקראת הקרב. ואולי תכנן יעקב להמשיך את בריחתו מפני עשו (רשב"ם).

אולם באחת - הכל נקטע. אלמוני תופס את יעקב, "וייאבק איש עמו, עד עלות השחר". עתה אין פנאי לתכנן את הקרב של מחר. יש להתמקד בקרב העכשווי. הדמיון מפסיק לעבוד. עתה מרוכזים כל כוחות הגוף והנפש בדבר אחד: לנצח את האיש האלמוני. כל מי שעבר קרב בימי חייו מכיר את ההרגשה הזאת. בזמן ההכנות, ממלא הפחד את הלב. הדמיון עובד "שעות נוספות" בתיאור של תרחישים נוראים, והלב דופק בעוצמה. אולם מן הרגע בו מתחילה ההסתערות - הכל נעלם. כל הכוחות ממוקדים בניצחון על האויב. כך סר פחדו של יעקב אבינו. בשעות הארוכות של המאבק ראה יעקב - אולי להפתעתו - כי אותו אלמוני לא יכול לו. רק כף ירכו נקעה ממקומה, ואף זאת, לדעת הרשב"ם, "מה שלקה יעקב ונצלע - לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח". בסיומו של המאבק נתגלה כוחו של נצח ישראל. לא זו בלבד שיעקב לא נאלץ להתרפס ולשלם תמורת "הפסקת אש", אלא זכה לברכה מאת המלאך הנאבק בו. מתברר כי יש בכוחו של ישראל לשרות בהצלחה עם מלאכים, וקל וחומר - עם אנשים.

עם עליית השמש מגיע יעקב אל המחנה. הבריחה לא יצאה אל הפועל. ההכנות האחרונות לקרב לא בוצעו. מנוחה לכוחות הלוחמים, אף היא לא היתה. ויעקב עצמו - הרי הוא צולע על ירכו. עם כל זאת, יעקב מגיע אל המערכה כשהוא איתן ברוחו. גם לא נותר עוד פנאי לפחוד מן המפגש עם עשו... "אל תירא עבדי יעקב".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il