- הלכה מחשבה ומוסר
- רב ותלמיד
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יוסף בן גרציה
כעת יש לנו לראות את הדרכת חז"ל כיצד פוסקים הלכה. נפתח סוגיה זו בדברי הגמ' במסכת חגיגה, ואגב כך נבאר את כללות הדרשה שם:
"הללו פוסלים והללו מכשירים"
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד ב
+קהלת י"ב+ דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד.
למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך: מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין - תלמוד לומר משמרות. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין - תלמוד לומר נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה - אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב +שמות כ'+ וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.
על פי הפסוק בקהלת, ממשילה הגמ' את דברי התורה ל'דרבן' – הדרבן אינו מראה לפרה יעד אליו היא רוצה/צריכה להגיע. הדרבן מכריח את הפרה לצעוד נכון את הצעד הבא, כך צעד אחר צעד, עד שתחרוש את התלם. כך גם התורה. התורה איננה רק אמת עקרונית העוסקת באידאלים תאורטיים, וקריאת כיוון, אלא היא אף מכוונת את האדם בחיי היום יום שלו בהדרכות מעשיות על כל צעד ושעל, בכדי שיצא ממעשיו חיים לעולם.
אלא שאם כן היינו עלולים לחשוב שדברי התורה מתעסקים בהדרכות מעשייות בלבד. עולם המעשה, להבדיל מהעקרונות הנצחיים, הוא עולם נזיל ודרכי היישום שבו משתנים מדור לדור וממצב למצב. אם התורה מדברת רק כלפי חיי המעשה כפי שהיה בזמן נתינתה, נמצא שאנחנו צריכים להתאים את המעשה כפי כל דור ודור. וכשם שהדרבן הזה מטלטל ממקום למקום כפי התלם שצריך לחרוש, כך גם ההדרכות המעשייות של התורה צריכות להיות מותאמות לשינויי הזמן. לדוגמא: אם בזמן מתן תורה היתה טרחה בהוצאת אש מאבנים, שמא יש לנו לתרגם זאת כיום לטרחות המותאמות לדור הזה, ולפי זה להדליק חשמל יהיה מותר. על כן בא המשך הפסוק וממשיל את דברי התורה למסמרות הקבועות ואינם זזות. אין בתורה אות לבטלה, ואין התורה דבר שנאמר לדור ההוא, אלא דברי התורה נכונים וקיימים לעולם, ואינם זזים ממקומם כמלא הנימא.
אלא שמהאמור היינו עלולים לחשוב שדברי התורה ומצוותיה הינם שריד מדורות קדמונים שאנו נאלצים להתקבע אליהם רק משום שכך היו חיי המעשה בזמן מתן תורה. עוד היינו עלולים לחשוב שהתורה היא דבר ההולך וכלה יחד עם הסתלקות אדירי התורה, ומיעוט מסורת התורה, על כן ממשיך הפסוק וממשיל את דברי התורה לנטיעה, כשם שהנטיעה הולכת וגדלה, כך דברי תורה פרים ורבים, וניתן לחדש בתורה חידושים מדי דור ודור, על פי אותם המסמרות הנטועים, על פי אותם דברי התורה הקבועים, שאינם זזים ממקומם בגלל קדמת הדור.
לדוגמה, אם כיום התחדש שניתן להבעיר אש בלא מאמץ, ומאידך התורה אסרה זאת משום מנוחת הנפש, יביאו אותנו הדברים להתבוננות מחודשת בהגדרת מנוחת הנפש, שמא כל השבוע אנו עסוקים בלהוציא מכוחות הנפש החוצה, ליצור ולשווק – דבר הגורם במקום מסויים לעייפות רוחנית. בשבת יש לתת מנוחה לכוחות הנפש, ולהניח להם להתכנס חזרה לשורשם.
ישנים וחדשים
עקרון זה של חידוש, המתחולל בתוך אותם דברים קבועים בלא שינוי, מצינו לגבי רבי אליעזר בן הורקנוס: לעיל ראינו שמידתו של ר"א בן הורקנוס היתה שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ועם כל זה מצינו שחידש דברים שאפילו לא נאמרו למשה בסיני:
מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק יג ד"ה דבר אחר
רבי יהושע רבי שמעון בן נתנאל הלכו ואמרו לרבי יוחנן בן זכאי הרי אביו של רבי אליעזר בא. אמר להם עשו לו מקום. ועשו לו מקום והושיבוהו אצלו ביניהן. אמר לו ריב"ז אליעזר אמור לנו דבר (אחת) אחד מדברי תורה. אמר לו אמשול לך משל למה אני דומה לבור הזה שאינו (מאבד) יכול להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס (כך אנני יכול לומר יותר ממה שלמדתנו). אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה: לבאר הזאת שהיא מזלת ומוציאה מים מאיליה כך את יכול לומר דברי תורה יתר ממה שנאמר למשה בסיני. [א"ל ב' וג' פעמים ולא קבל עליו יצא ריב"ז והלך לו והיה ר' אליעזר יושב ודורש דברים יותר ממה שנאמר למשה בסיני] ופניו מאירות כאור החמה וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ואין אדם יודע אם יום הוא ואם לילה. רבי יהושע ור' שמעון בן נתנאל הלכו ואמרו לריב"ז בוא וראה רבי אליעזר יושב ודורש דברים [יותר] ממה שנאמר למשה בסיני ופניו מאירות כאור החמה וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ואין אדם יודע אם יום הוא ואם לילה. בא ר' יוחנן בן זכאי מאחריו ונשקו על ראשו ואמר אשריכם [אברהם] יצחק ויעקב 1 שיצא זה מחלציכם.
הרי שבתוך אותם דברים קבועים שאינם זזים ממקומם בכל דור ודור, ניתן להעמיק ולחדש חידושים, שעדיין לא נודעו מעולם. דהיינו שלפעמים אדם אומר דבר, ואין אוזני הגיונו שומעות את אשר הוא אומר. למשל אם המשפט החילוני אוסר בצורה חריפה שימוש בכשפים כלפי חבירו, הרי שאף אם תכריז המערכת שהיא איננה מאמינה בכוחות מיסטיים, כבר קולה צלול וברור שלמעשה היא כן מאמינה בזה.
או לדוגמה אם חז"ל אמרו שאכילת בישלוי עכו"ם אסורה מפני שגורם לחתנות. ואמרו שאיסור זה הוא גם אם הבישול נעשה שלא בפנינו וע"י מי שאיננו מכירים. ומאידך אמרו שאם הנכרי עושה את כל הבישול בפנינו ע"פ מתכון אישי מיוחד, אלא שיהודי הניח את הסיר אף בלא שהנכרי יודע מכך, הנה אין בכך משום בישולי עכו"ם. בהתחקות אחרי ההגיון שבדברים, נגיע למסקנה שישנה השפעה סגולית של המבשל על המאכל, באופן שהאוכלו מושפע ממנו 2 – המודעות להשפעה זו, אפשר שהיתה חסרה אף מאותו פוסק ממנו למדנו את הלכות בישולי עכו"ם. וכך מצינו לגבי משה רבנו עצמו:
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט עמוד ב
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו.
הרי שכל אותם עומקים שדרש רבי עקיבא, לא היו ידועים למשה רבנו, אבל עם כל זה, הדברים היו גנוזים בתוך אותם ההלכות החתוכות ששמע משה בסיני (ואפשר אף שאם היו שואלים את משה מה הדין, היה מתבונן ופוסק, אבל לאו דוקא היה מצליח לצמצם עצמו להגדיר את הדברים כשיטה).
חדשנות זו, הרי היא בניגוד לחדשנות הבאה במקום דברי התורה הקדומים 3 :
מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת סימן יט
ר' אבהו אזל לקיסרין ואתא מתמן כד אפוי נהירין, חמיניה תלמידיה אפוי נהירין, סלקין ואמרין לר' יוחנן הדין ר' אבהו אשכח סימא, אמר להון למה, אמרין ליה דאפוי נהירין, אמר להון ודלמא אורייתא חדתא שמע, סליק לגביה, ואמר ליה מה אורייתא חדתא שמעת, אמר ליה תוספתא עתיקא אמרית, וקרא עלוי חכמת אדם תאיר פניו].
לכאורה קסריה היתה מרכז של התבוללות. כאשר חזר רבי אבהו מקיסריה ופניו מאירות, חששו תלמידיו שמא מצא שם דבר שהוא מסתירו, דהיינו שנתפס בסתר לנצרות, ואמרו זאת ברמז לרבי יוחנן. רבי יוחנן מזדרז לילך לרבי אבהו ושואלו מהו החידוש ששמע. רבי אבהו שהבין את מהלך הדברים מרגיע את רבי יוחנן ואומר לו ששמע תוספתא עתיקה 4 .
נתנו מרועה אחד
נחזור לדברי הגמ' במסכת חגיגה.
כיון שלמדנו שדברי תורה פרים ורבים, ממילא מגזע זה יוצאים ענפים רבים ושונים, וענף אחד איננו כענף אחר, ונמצאים מחלוקת בדברי חכמים. על כן אומרת הגמ' שאותם ת"ח המתאספים ומתווכחים על כוונתה של התורה, אע"פ שדעותיהם שונות, מ"מ כל ראיותיהם ודבריהם נתנו מרועה אחד, כולם מביאים ראיה מהתורה, וכל בחינות ואפשרויות אלו ניתנו למשה מסיני "כל הדברים", וכפי שהבאנו לעיל ממדרש חז"ל:
מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק טז הלכה ה
אמר ר' ינאי תורה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה, ניתנה לו בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור, שנאמר ודגל"ו, בגימטריא ארבעים ותשעה הוא. אמר לו (משה לקב"ה:) האיך עבידת (האיך ננהג למעשה)? אמר לו (הקב"ה למשה): רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור.
לאור הנ"ל, ברור שיש לשמוע את דברי כל החכמים המבטאים את צדדים השונים בדין. אך לבסוף כיצד פוסקים הלכה?
הלכה כמותו
על שאלה זו עונה רש"י במקום:
רש"י מסכת חגיגה דף ג עמוד ב
...מאחר שכולן לבן לשמים - עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין אי זה יכשר - קבע הלכה כמותו.
הכרעת ההלכה היא אחר התאספות ושמיעת כל הדעות הנאמרות לשם שמים, ולבסוף על פי השכל יש לקבוע את ההלכה.
אין לדיין אלא מה שעיניו רואות
לא זו בלבד שאדם צריך לשקול את הצדדים השונים בשכל, ולפי זה להכריע, אלא שאף כנגד דעת רבו, מוטל על האדם להכריע כפי הנראה לו. יתר מכן, רצון הרב בעצמו הוא ברור האמת. ודאי שיש לרב רצון שתתגלגל זכות לידו לגלות את האמת ושיזכה בזה את הרבים, אך אם הוא שגג באמירתו, מי כמוהו ישמח שיצילו את הציבור מלהכשל בדבריו, ויציל עצמו משגגת תלמוד. וכך אמרו בגמ':
מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב
אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי (כשיבוא לפניכם פסק דין שפסקתי, ויהיה לכם עליו קושיא, אל תקרעו את פסק הדין עד שתביאוהו לפני ותקשו בפני), אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי (אם יהיה לי תשובה לקושייתכם – אומר לכם. ואם לא תהיה לי תשובה – אחזור בי); לאחר מיתה (אם יגיע לידכם פסק דין מוקשה שלי, לאחר מותי), לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה (לא תקרעו אותו, אך גם לא תלמדו ממנו להלכה), לא מיקרע תקרעיניה - דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא (הסיבה שלא תקרעו אותו, היא שמא אילו הייתי חי היתה לי תשובה לטענותיכם, ואולי יבוא מישהו יום אחד וידע ליתן טעם לדברי), מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות (מאידך אל תפסקו הלכה למעשה מהפסק שלי, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואתם צריכים לפסוק כפי הנראה לכם).
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קלא עמוד א
ואל תגמרו - לדון מיניה אלא כפי שדעתכם נוטה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כדתניא במס' נדה בשילהי פ"ב (דף כ:) רבי ראה דם בלילה וטימא ראה ביום וטהרו המתין שעה אחת וראהו אור וטימא אמר אוי לי שמא טעיתי ומקשינן ודאי טעה דתניא לא יאמר חכם אילו היה (לא) +מסורת הש"ס: [לח]+ היה טמא אלא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והוא הדין לדבר התלוי בסברא דאין לו אלא מה שלבו רואהו ובפרק קמא דסנהדרין נפקא לן מועמכם בדבר המשפט עמכם בדבר עמכם במשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות 5 .
6
בחכמה ובמנין
לא זו בלבד שתלמיד יכול וצריך להכריע כפי הבנתו גם אם הוא נגד דעת רבו, אלא אף אחר שהכריעה הסנהדרין הגדולה של הדור הקודם כפי פירוש שנראה לה בפירושי התורה - אם לסנהדרין הגדולה שבדור מאוחר יותר נראה פירוש אחר, למרות שסנהדרין זו קטנה בחכמה ובמנין, יכולה היא לפסוק נגד דברי הסנהדרין הקודמת:
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה א
ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
כל זה רק בהבנת דברי התורה. יש לחתור להבנת דבר ה', ואין לקבל כמובן מאליו פירוש קודם של אדם גדול – דבר אלוקינו יקום לעולם.
אמנם מה שגזרה אותה הסנהדרין הקדומה מכוח עצמה, או שהסנהדרין תקנה מכח התורה שיש לה, אין סנהדרין אחרת יכולה לבטלו עד שתהיה גדולה ממנה בחכמה ובמנין:
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה א
הלכה ב
בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם.והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו.
השגת הראב"ד: ב"ד שגזרו גזרה וכו' עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. א"א ולא אפי' אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע"ז.
השגת הראב"ד: יהיה גדול בחכמה וכו'. א"א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים.
הלכה ג
במה דברים אמורים בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא כשאר דיני תורה, אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל [ישראל] אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים.
על דרך האמור, יש כח רוחני לרב להורות לפלוני לעשות מעשה מסויים, לא מכח שכך ציווה ה' בתורה, אלא מכוחו התורני העצמי של הרב:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף מא עמוד א
רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה (רבי זירא תלמידו של רב יהודה, היה מתחמק מלפגוש את רבו), דבעי למיסק לארעא דישראל (מכיון שרבי זירא התכוון לעלות לא"י. ואילו רב יהודה סבר שהדבר אסור). דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר +ירמיהו כז+ בבלה יובאו ושמה יהיו. אמר (רבי זירא): איזיל ואשמע מיניה מילתא, ואיתי ואיסק (אלך ואאזין בסתר לדבר הלכה שיאמר רבי יהודה ואח"כ אצא בדרכי לארץ).
רש"י מסכת שבת דף מא עמוד א
משתמיט - היה ירא ליראות לו, משום דהוה בעי ר' זירא למיסק לארעא דישראל, ורב יהודה לא סבירא ליה, וירא פן יגזור עליו מלילך.
לכאורה גמרא זו היתה מוקשה, שהלא אם חושש רבי זירא לדעתו של רב יהודה, מה בכך אם יאמר לו אותה רב יהודה או לא, בכל מקרה אסור עליו לעלות. ואם רבי זירא אינו חושש ללימודו של רב יהודה – מה בכך אם רב יהודה יאמר לו שלדעתו הדבר אסור?
על כך עונה רש"י, שחששו של רבי זירא לא היתה לדעתו של רב יהודה, עליה היה חלוק, אלא חששו היה מפני גזירתו של רב יהודה, שיאסור עליו אישית לעלות, וכנ"ל.
^ 1 ייחס אותו לאבות, שהרי משורש שלמעלה ממדרגת משה רבנו.
^ 2 ראה מאמר שכתבנו בנושא.
^ 3 ראה לקמן בדברי הרב קוק "קטנות וגדלות סוגית", היכן עובר קו הגבול בין המימרות הקבועות שא"א לחלוק עליהם, לבין דרשות שבכל דור שאינן מחייבות.
^ 4 בענין רבי אבהו והמינים:
מקום מגוריו של רבי אבהו היה בקיסרין: ראש השנה לד ע"א, ע"ז לט ע"א, ירושלמי פ"ח דף יב. ועוד.
וקסריה היתה מרכז השלטון הרומי שהפך לנוצרי.
ובמקומות שונים מצינו את ויכוחיו עם הנוצרים.
ומענין שבמיתתו יש סימן לאבלות אפילו באותו מרכז נוצרי:
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כה עמוד ב
כי נח נפשיה דרבי אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא.
משמע שהיה מקובל במקומו, ושמא אף על הנוצרים. ע"כ מובן החשש שחששו מהארת פניו.
^ 5 כוונת הביטוי: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", פירושה שמצופה ממנו לפסוק כפי הבנתו, ואם בירר ככל הראוי ופסק כפי שנראה בעיניו – שוב אינו נענש. (אך אין הכוונה שדבריו הופכים להיות אמת):
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב
ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין, ולפני מי הן דנין, ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר +תהלים פ"ב+ אלהים נצב בעדת אל. וכן ביהושפט הוא אומר +דברי הימים ב' י"ט+ ויאמר אל השפטים ראו מה אתם עשים כי לא לאדם תשפטו כי (אם) לה'.
שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה - תלמוד לומר עמכם בדבר משפט - אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
רש"י מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב
מה לי לצער הזה - שאם אטעה - איענש.
תלמוד לומר - ביהושפט עמכם בדבר משפט לפי מה שעם לבבכם, שלבבכם נוטה בדבר, כלומר בטענותיהם - עמכם במשפט לפי אותן דברים תשפוטו ולא תיענשו.
דאין לו לדיין - לירא ולמנוע עצמו מן הדין.
אלא לפי מה שעיניו רואות - לידון, ויתכוין להוציאו לצדקו ולאמיתו, ושוב לא יענש.
^ 6 לפי הפירושים שהבאנו למעלה, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", פירושו שהדיין הוא התלמיד שבא לפניו הפסק.
אומנם רבנו גרשום כתב: "שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות – כלומר לפי מה שנראה לי באותה שעה חתכתי. שמא בשעה אחרת היה נראה לי בענין אחר".
לכאורה לפי פירושו של רבנו גרשום מה שלא היו צריכים לקבל את פסק רבם הוא משום ששמא גם הוא לא היה סובר כן אלא באותו מקרה בו פסק.
אומנם לכאורה בלשון הגמ' פירושו של רבנו גרשום הרבה פחות נוח, שהיה לגמ' לומר: "לא תקרעו אותו שמא יש לי טעם ליישבו, ולא תלמדו ממנו שמא הייתי מסכים עם דחייתכם". ובמקום זאת, אליבא דרבנו גרשום, אומרת הגמ': "לא תקרעו אותו שמא יש לי טעם ליישבו, ולא תלמדו ממנו כי יש כלל שהדיין פוסק כפי ראות עניו, ואני פסקתי אז כפי ראות עיני, ואולי זה היה אז, אבל עכשיו הייתי חוזר בי" – לכאורה נראה ברור שלשון זו מסורבלת מאד בלשון הגמ'.
ואולי אין כוונת רבנו גרשום שמסקנות הפסיקה שהגיע אליהם הרב, מחייבות את התלמיד, אלא כוונתו שאם במקרה פרטי כתב רבא פסק דין, אין לתלמידיו לבטל את פסק הדין מחד, ומאידך "בשעה אחרת", דהיינו במקרה אחר, אף אם יהיה ממש כמקרה הראשון, לא ילמדו מפסק הדין המוקשה של רבם.
ואפשר שכלפי הבנה זו כתב הריטב"א שם:
מקרע לא תקרעוניה. פי' דוקא תלמיד לגבי רבו ודוקא באותו מעשה עצמו, אבל במעשה אחר אע"פ שכיוצא בו ממש אין לו אלא מה שעיניו רואות. מפי מורי נר"ו.
^ 2 ראה מאמר שכתבנו בנושא.
^ 3 ראה לקמן בדברי הרב קוק "קטנות וגדלות סוגית", היכן עובר קו הגבול בין המימרות הקבועות שא"א לחלוק עליהם, לבין דרשות שבכל דור שאינן מחייבות.
^ 4 בענין רבי אבהו והמינים:
מקום מגוריו של רבי אבהו היה בקיסרין: ראש השנה לד ע"א, ע"ז לט ע"א, ירושלמי פ"ח דף יב. ועוד.
וקסריה היתה מרכז השלטון הרומי שהפך לנוצרי.
ובמקומות שונים מצינו את ויכוחיו עם הנוצרים.
ומענין שבמיתתו יש סימן לאבלות אפילו באותו מרכז נוצרי:
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כה עמוד ב
כי נח נפשיה דרבי אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא.
משמע שהיה מקובל במקומו, ושמא אף על הנוצרים. ע"כ מובן החשש שחששו מהארת פניו.
^ 5 כוונת הביטוי: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", פירושה שמצופה ממנו לפסוק כפי הבנתו, ואם בירר ככל הראוי ופסק כפי שנראה בעיניו – שוב אינו נענש. (אך אין הכוונה שדבריו הופכים להיות אמת):
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב
ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין, ולפני מי הן דנין, ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר +תהלים פ"ב+ אלהים נצב בעדת אל. וכן ביהושפט הוא אומר +דברי הימים ב' י"ט+ ויאמר אל השפטים ראו מה אתם עשים כי לא לאדם תשפטו כי (אם) לה'.
שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה - תלמוד לומר עמכם בדבר משפט - אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
רש"י מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב
מה לי לצער הזה - שאם אטעה - איענש.
תלמוד לומר - ביהושפט עמכם בדבר משפט לפי מה שעם לבבכם, שלבבכם נוטה בדבר, כלומר בטענותיהם - עמכם במשפט לפי אותן דברים תשפוטו ולא תיענשו.
דאין לו לדיין - לירא ולמנוע עצמו מן הדין.
אלא לפי מה שעיניו רואות - לידון, ויתכוין להוציאו לצדקו ולאמיתו, ושוב לא יענש.
^ 6 לפי הפירושים שהבאנו למעלה, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", פירושו שהדיין הוא התלמיד שבא לפניו הפסק.
אומנם רבנו גרשום כתב: "שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות – כלומר לפי מה שנראה לי באותה שעה חתכתי. שמא בשעה אחרת היה נראה לי בענין אחר".
לכאורה לפי פירושו של רבנו גרשום מה שלא היו צריכים לקבל את פסק רבם הוא משום ששמא גם הוא לא היה סובר כן אלא באותו מקרה בו פסק.
אומנם לכאורה בלשון הגמ' פירושו של רבנו גרשום הרבה פחות נוח, שהיה לגמ' לומר: "לא תקרעו אותו שמא יש לי טעם ליישבו, ולא תלמדו ממנו שמא הייתי מסכים עם דחייתכם". ובמקום זאת, אליבא דרבנו גרשום, אומרת הגמ': "לא תקרעו אותו שמא יש לי טעם ליישבו, ולא תלמדו ממנו כי יש כלל שהדיין פוסק כפי ראות עניו, ואני פסקתי אז כפי ראות עיני, ואולי זה היה אז, אבל עכשיו הייתי חוזר בי" – לכאורה נראה ברור שלשון זו מסורבלת מאד בלשון הגמ'.
ואולי אין כוונת רבנו גרשום שמסקנות הפסיקה שהגיע אליהם הרב, מחייבות את התלמיד, אלא כוונתו שאם במקרה פרטי כתב רבא פסק דין, אין לתלמידיו לבטל את פסק הדין מחד, ומאידך "בשעה אחרת", דהיינו במקרה אחר, אף אם יהיה ממש כמקרה הראשון, לא ילמדו מפסק הדין המוקשה של רבם.
ואפשר שכלפי הבנה זו כתב הריטב"א שם:
מקרע לא תקרעוניה. פי' דוקא תלמיד לגבי רבו ודוקא באותו מעשה עצמו, אבל במעשה אחר אע"פ שכיוצא בו ממש אין לו אלא מה שעיניו רואות. מפי מורי נר"ו.
חג החירות
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
סוד ההתחדשות של יצחק
מה זה בכלל אמונה?
דיני קדימה בברכות
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
שימוש בתנור אחד לחלב ובשר
משמעות המילים והדיבור שלנו
איך ללמוד אמונה?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?