קהל עם האלקים ?!

פרשת שבוע ותנ"ך
ספר שופטים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הראל עוז

12 דק' קריאה

פרשה זו נפתחת בביטוים מיוחדים במינם, שאילולא תוצאותיה היינו רואים בהם התרוממות רוחנית גדולה. הביטוי "כאיש אחד" חוזר על עצמו שלוש פעמים 1 : ראשונה בבוא כולם אל המצפה, שנית בהחלטת המלחמה, ושלישית בהיערכות לביצוע ההחלטה. אחרי הפיזור והפרוד שראינו בספר שופטים הרי זו בשורה גדולה 2 . רק בתחילתו, לאחר מות יהושע, עוד ראינו את ישראל פועלים יחד, מאז לא מצאנו בכל התקופה הזאת את העם כולו, אפילו בעת מצוקה. גם בזמן איומו של סיסרא, גם בביזת מדין ובשעבוד פלישתים. והנה כאן התעוררות נפלאה "כאיש אחד". ובאמת, לא על דבר קטן באו, אלא על עוול מוסרי זועק. אין ספק שאפשר לראות כאן תגובה של עם בריא מבחינה מוסרית המגיב כראוי. גם השם "קהל" "ותיקהל העדה", ועוד יותר "בקהל עם האלוקים", מציין את המטרה המאוחדת והיחידה של הענין. לתקן את הפגיעה בישראל, "עם האלוקים".
אמנם ניתן ליחס לזוועה של האיש הלוי בביתור הגופה השפעה גדולה על ההתעוררות לענין ,"והיה כל הרֹאה ואמר לא נהיתה ולא נראתה כזאת" 3 . אבל זה נכון אולי להתאספות. גם לאחר מכן, בני ישראל לא התקררו, והביטוי "כאיש אחד" כאמור חוזר גם בהמשך ההכנות לקראת המלחמה. לדברי האברבנאל הצליח האיש הלוי לעורר ולהרעיש את כל העם בדבר אמת ששקע ונעלם בימי השופטים.
"הנה כֻלכם בני ישראל, הבו לכם דבר ועצה הלֹם" אל תאמרו שכל שבט דן לשבטו, ושאין מוטל עליכם הדבר הזה, כי כולכם בני ישראל מתאחדים וערבים זה בזה. ואיני אומר זה על מה שעשו לעצמי בפרט, אבל ראוי שתרגישו במה שימשך אחרי זה, כי בכל עיר ועיר, יוכלו לעשות כרעה הזאת 4 .
הערבות של ישראל זה לזה יונקת מכח האחדות הפנימית שהם כגוף אחד, ותכונה זו, כאילו, נעלמה בתקופה קשה זו. עכשיו שוב אפשר לראות את כל ישראל כאיש אחד, מתעוררים התעוררות רוחנית. עדות לכך כי היתה זו התעוררות רוחנית גדולה מוצאים אנו בגמרא:
"ובשעת הרגל (נאמנים כל ישראל) אף על התרומה" מנהני מילי? אמר ר' יהושוע בן לוי דאמר קרא: "ויאָסֵף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" 5
ולא רק סתם כל ישראל נאמנים, אלא גם עמי ארצות.
טומאת עם הארץ ברגל, כטהרה שוינהו רבנן (עשוה חכמים) דכתיב "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" הכתוב עשאן כולן חברים 6
אם כן הגמרא לומדת, דווקא מכינוס זה שכל אדם מישראל, ואפילו עם הארץ, שאינו יודע הלכות, אף הוא נאמן בשעת כנוסם לרגל, על מעשרות ועל טומאה וטהרה. בוודאי ראוי ללמוד דין זה מתקופת השופטים. הרי באמת רוב העם היו אז עמי ארצות, ואף על פי כן נקראו "חברים". אין טעם ללמוד מתקופת דוד ושלמה. אז בוודאי היו כנוסים גדולים של כל ישראל, כגון בהעלאת הארון וחנוכת המקדש. אבל שם היו ברמה רוחנית גבוהה יותר, מה שאין כן בתקופת השופטים. אם כן כשנאספים כל ישראל יחד, התרוממות הרוח מעלה אף את עמי הארץ ונזהרים כולם בטהרות. 7 מכאן מובנים דברי הרד"ק בתשובתו לשאלה, מדוע כתוב: "ותקהל העדה... אל ד' המצפה" הלוא לא היה הארון במצפה אלא בשילה? שתי תשובות משיב הרד"ק:

במקום שיתקבצו כל ישראל או רובם שם שכינה שורה כמו שנאמר "אלוקים ניצב בעדת אל". או הטעם כמו שמפורש בספר יהושע, כי במצפה היה מזבח ד' ובית תפילה והיה בית נועד לישראל כשהיו נועדים על דבר.

אמנם תשובתו השניה של רד"ק מבוססת על אפשרות שמעלה בפירושו בספר יהושע 8 כי ארץ המצפה שנלחם בה יהושע עם מלכי הצפון זהה למצפה גלעד של יפתח, למצפה בפילגש בגבעה ולמצפה של שמואל, ואין נראים הדברים כלל. תשובתו הראשונה של הרד"ק נראית מותאמת לדברי הגמרא על מעלתם של ישראל בהתאספם. כשכל ישראל מתאספים הם נקראים לפני ד'. זכו אם כך ישראל להשראת שכינה, כיוון שכולם נקבצו כאיש אחד.
לזה יש להוסיף את דברי המלב"ים על הביטוי "ויתיצבו פנות כל העם" רש"י פירש "ראשי העם", אבל המלבי"ם אומר:

שהתיצבו כסדר הדגלים, יהודה ודגלו למזרח וכו', ובכללם נמצאו כל שבט ישראל בקהל עם האלוקים, כי נקהלו מאותו צד שהם עם האלוקים הבאים לקנאת על כבוד שמו.

אם כן, הסתדרו כסדר הדגלים המקיפים את המשכן, סדר השייך להופעת השכינה. היתה זאת אם כן, התעוררות רוחנית נפלאה שמלמדת אותנו הלכות טהרה בכלל ישראל. אפילו אם יהיה הציבור שפל מאוד בשעה שמתכנס, עולים בו כוחות רוחניים, וזוכה הוא להופעת שכינה. האם תוצאות הכינוס הזה גילו באמת התרוממות רוח בעם או שפלות נוראה?

מי אשם במלחמה?
תוצאותיהן של שלוש המערכות בין כלל ישראל לבנימין בפרשה זו מעוררות תמיהה. אם בני ישראל הם הצודקים מדוע נגפו בשתי המערכות הראשונות? ואם בני בני בנימין הם הצודקים מדוע כשלו במערכה האחרונה, עד שכמעט והושמדו?
מגדולי רבותינו הראשונים, הרמב"ן והאברבנאל חלקו מחלוקת גדולה על מי האחריות לפרשה נוראה זאת. לדעת הרמב"ן בבראשית 9 טעו גם בני ישראל טעות חמורה בעלותם למלחמת חרמה על יושבי הגבעה:

והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם… ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה, גם לא מתה בידם.. אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום, ראו השבטים לעשות סייג לתורה, שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל… וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו: בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה. ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סיג לתורה… 10 והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ד' לא שאלו.
הרמב"ן ממשיך לבסס את דבריו באמרו שהפילגש אינה כאשת איש, שאין יחסי קידושין בין האיש לפילגש, ועוד שזנתה תחתיו. עושי המעשה היו אנשים חשובים שכן קרא להם האיש הלוי "בעלי הגבעה", ואם לא יסרו אותם אנשי הגבעה הוא מפני שפחדו מהם, אבל לא שתפו איתם פעולה. אמנם מזכיר הרמב"ן את ההלכה שרשאין סנהדרין להרוג בהוראת שעה כדי לעשות סייג לתורה, אבל טוען הוא שע"פ דין, היו בני בנימין צריכים לדון את שבטם, ואל להם לשבטים אחרים, ואפילו סנהדרין גדולה להתערב בזה 11 . כיון שהחליטו על כך בלי להסכים עם בני בנימין, חטאו במעשה המלחמה הזאת. לדעת הרמב"ן האשמה מוטלת אמנם גם על בני בנימין, אבל בעיקר על שבטי ישראל, שהשתמשו בכח הוראת שעה והמיטו אסון על בנימין ועל ישראל.
האברבנאל עורך לעומת הרמב"ן מערכה כבדה להוכיח שצדקו בני ישראל בדרך כלל, ודווקא אנשי בנימין הם האחראים להדרדרות הפרשה. גם הוא מזכיר את ענין הוראת השעה, אבל לטענתו דרישת בני ישראל היתה שיצטרפו בני בנימין אליהם לעשות דין באנשי הגבעה, ובני בנימין לא רק שלא הסכימו, אלא שגרמו להדרדרות חמורה בדבר, וכך הם דבריו 12 :
הוזכר מרוע אנשי בנימין שני דברים: האחד שלא אבו לשמוע בקולם… השני שלא די.. אבל גם נאספו לצאת למלחמה עם בני ישראל, ובזה מהזדון המופלג שישראל לא היה רצונם כי אם לעלות על הגבעה לבדה, אשר שם פגרי האנשים הפושעים, ולא היה רצונם להלחם בבני בנימין האחרים כלל

עוד מסביר הוא שם שישראל מדין הערבות באו, באשר חששו שתופעה זו של הפקרות בעלי זרוע ובעלי תאוה עלולה להתפשט בישראל. לדעתו, הפילגש יש לה קידושין שכך גורס הוא בגמרא 13 . כיוון שכך היתה היא אשת איש גמורה, ועשיית הדבר בציבור בפרסום היא כמעשה סדום, שאם לא היו דנים אותם הם, היו גורמים חלילה לפורענות גדולה מן השמים על כל ישראל. אפשר למצוא רמזים בכתוב הן לשיטת הרמב"ן והן לאברבנאל ואנו לא נוכל להכניס ראשנו בין "הרים גדולים", אלא להשתמש בדבריהם. משום כך, רק נרחיב לעסוק בדבריהם.
מלשון הפסוקים ומדברי הרמב"ן ברור שישראל פנו אל שבט בנימין ככלל. לשם כך שלחו אנשים "בכל שבטי בנימין". גם מסורת הכתיב בפס' י"ג "ולא אבו בנימין לשמוע בקול אחיהם בני ישראל" לעומת מסורת הקריאה ולא אבו בני בנימין" מחזקת את הענין שהפניה היתה לשבט בנימין כלו. משום כך ברור שאסיפתם למלחמה בגבעה, היתה המשך ישיר לסרובם, ולא רק תגובה להערכות בני ישראל למלחמה. מטרת המלחמה מוזכרת אמנם לראשונה במפורש אצל בנימין "לצאת למלחמה עם בני ישראל", אבל ברור מההערכות של בני ישראל שהתכוונו לעלות למלחמה, אם לא יקבלו לידיהם את הפושעים. אם כן, בני ישראל התכוננו כבר למלחמה ודרשו משבט בנימין את הסגרת הפושעים. מכאן נובעת שיטת הרמב"ן שסרובם של בני בנימין היה, שעמדו על כך שהם יעשו את הדין ולא בית הדין של כל ישראל.
גם לשיטת הרמב"ן יש לשאול מה ראו בני בנימין לעמוד בסרבנותם מול הצבא של כל ישראל. עשרים ושישה אלף מול צבא של ארבע מאות אלף, הלוא זהו מעשה התאבדות?

בנימין - ידיד ד'?
נראה לי שקו חשוב בקווי אפיו של בנימין עולה כאן באופן שלילי. במגילת אסתר מסופר שמרדכי לא השתחוה להמן. בין ההסברים לכוחו של מרדכי לעמוד יחידי מול המן אומרים חז"ל:

ר' לוי אמר: אמר להם מרדכי. .. ולא עוד אלא שאני איסגנטירין (בן בית) של הקב"ה שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ, וזקני נולד בא"י… אמר להם המן, אמרו לו זקנו הלוא השתחוה לזקני זהו שכתוב "ותגשןָ השפחות הנה וילדיהן ותשתחויןָ, ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו" 14 . השיב להם מרדכי, ועדין לא נולד בנימין. 15

יש בבנימין תכונה כזו שאינו מתכופף, שהוא נולד בארץ ישראל. אומרים חז"ל שזה היה כוחו של מרדכי לעמוד יחידי מול המן למרות שכולם נבהלו ממנו, וגם שאר חכמי ישראל לא העיזו לעמוד מולו. יתר על כן, אין זו תכונה בעלמא. הגמרא אומרת 16 שזכה בנימין לזכות מיוחדת במינה:

כי אתא רב דימי אמר רבי, בשלושה מקומות שכנה שכינה בישראל, בשילה, ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכולן לא שכנה אלא בחלק בנימין שנאמר: "חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" 17 כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין.

בספרי 18 מבואר שזכות זו זכה בנימין כיון שנולד בארץ ישראל. אם כן יש איזה שהוא כח של עצמה פנימית של גילוי אמונה, המתגלה דווקא בבנימין. אם כן, כשקמים כל ישראל על שבט בנימין ורוצים להוכיח אותו על נפילתו המוסרית, באומרם "מה הרעה הזאת אשר נהיתה בכם" מכריזים הם כאילו כל שבט בנימין כשל, ואינו יכול לעשות דין בפושעים. לא פלא הוא שבני בנימין מרגישים עצמם מותקפים ומבוזים בלא הצדקה. העז הפנימי שהיה בבנימין, ועמד לגדולי השבט בהנהיגם את האומה, הופיע כאן בצורה שלילית וגרם לאסון. הם אינם מוכנים למחול על כבודם. כאן מתבהר דבר נוסף. לדעת הירושלמי הסתמכו 19 בני ישראל על מעשה יעקב שחלק את יוסף לשני שבטים, וכך דבריו 20 :

מקרא קראו וריחקוהו "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" 21 . מקרא קראו וקרבוהו "פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו" 22 ועדין לא נולד בנימין

תחילה חשבו שזו הסיבה שיעקב חלק את יוסף לשנים, שראה ברוח הקודש שעתיד בנימין להמחות, אבל כשקרבוהו אמרו הרי ברך הקב"ה את יעקב לפני לידת בנימין, ואמר לו "ומלכים מחלציך יצאו" אם כן, הוא בוודאי, "מעולה מן השמים" 23 . ופלא הוא, הן בוודאי ידעו מסורת זאת גם קודם לכן ומה גרם להם לטעות? ננסה להשיב על כך בהמשך. יחוס זה של בנימין, שנולד בא"י, שלא השתחווה לעשיו שבו תקבע נחלת שכינה ועוד יעמדו ממנו מלכים, בוודאי גרם לעקשנותו של בנימין. לא היה מוכן שיבזוהו כך בין השבטים.
אפשר שענין זה מבהיר את פירוש רש"י אצלנו. הנביא אומר: "וישלחו שבטי ישראל אנשים בכל שבטי בנימן לאמר", ואומר על כך רש"י: עשרה שבטים נחשבו עשר משפחותיו, שיהיו מרחל שנים עשר שבטים. רש"י מסביר מדוע קורא הנביא למשפחות בנימין, שבטים. הם ראו י"ב שבטים מבני רחל בלא בני לאה. הבלטת הענין בלשון הנביא דווקא כאן, מלמדת שהסדק שבין בני לאה ורחל הוסיף שמן לתבערת החשדנות. בני רחל מאנו לקבל את דינם של בני לאה שהיו השולטים באותה תקופה, לדעת חז"ל 24 , שפרשה זו היתה בזמן עתניאל בן קנז, מיהודה בתחילת ספר שופטים כפי שהזכרנו. בני בנימין ראו עצמם שקולים כנגד כל בני ישראל שהרי העמידו שנים עשר שבטים ואיך יכפו עליהם בזיון כזה.

השאלה בד'
הרמב"ן וכל המפרשים בענין מתעכבים, בהמשך לדברי חז"ל, על כך שבשעה ששאלו ישראל על המלחמה, לא שאלו כראוי, ולפיכך טעו בהבנת רצון ד'. חז"ל מתיחסים לשאלה כבדה זו. איך יתכן שישראל קבלו הוראה לעלות על בנימין ולבסוף נגפו? וכך הם דברי הגמרא? 25

למה נקרא שמן אורים ותומים? אורים, שמאירין (מבהירים) את דבריהם. תומים, שמשלימין (שמקימין) את דבריהם. ואם תאמר, בגבעת בנימין מפני מה לא השלימו? הם שלא ביחנו אם לנצח אם להנצח.

פירוש הדבר, שכיוון שבני ישראל שאלו " מי יעלה לנו בתחִלה למלחמה עם בני בנימִן" ולא שאלו כלל האם לעלות, טעו וחשבו שכוונת ד' שצריכים הם באמת לעלות. אמנם השאלה ביום השני לא היתה רק על סדר העליה אלא על עצם העליה "האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימִן אחי" אבל לדברי הגמרא צריך לשאול גם אם יצליחו. כך מצאנו באמת אצל דוד: "וישאל דוד בד' לאמר, ארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו, ויאמר לו רדֹף, כי השג תשיג והצל תציל"25א.
כיוון שכך ברור, שבני ישראל חשבו את עצם עליתם על הגבעה כדבר ברור ומוצדק שאין להרהר אחריו, משום כך לא שאלו כלל עליו.
אבל לפחות על הפעם השניה עדיין נשאל, האם רצה ד' שיעלו כדי שיענשו? מדוע?
האברבנאל שאינו מקבל את כשלונם של ישראל כרמב"ן מסביר, כי חטאם היה קודם לכן בע"ז כדברי חז"ל 26 :

ועל דבר זה נענשו אנשי פילגש בגבעה, אמר להן הקב"ה בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם?!

כיון שלא מחו ישראל על פסל מיכה שעמד סמוך לשילה, ומחו רק על מעשה הפילגש, נענשו שנפלו מהם ארבעים אלף במלחמה. לדבריו, אם כן, לא טעו ישראל כאמור בהחלטתם על בני בנימין, אלא נענשו על דברים אחרים. הלוא אם רוצים בני ישראל להעניש את בני בנימין על מעשיהם, צריכים הם לבדוק בעצמם שראויים הם לכך: כיוון שביקשו את בנימין למידת הדין, נמתחה היא גם עליהם. אכן, שאלת הגמרא אינה כיצד הורה להם הקב"ה לעלות אם נגפו לבסוף, שהרי מוצדקת לשיטת האברבנאל המלחמה, למרות שמחירה כבד גם בשבילם. שאלת הגמרא היא, מדוע לא התקיימו דברי ד', כיוון שנגפו, ועל כך עונה היא שלא הובטחו כלל לנצח בשתי הפעמים הראשונות. "הם שלא ביחנו" שלא בררו את שאלתם כראוי.

שאלה אחרת חריפה עוד יותר נמצאת 27 בסוגיה אחרת בגמרא:

כל שמות האמורים בגבעת בנימין, ר' אליעזר אומר חול ור' יהושע אומר, קודש. אמר לו ר' אליעזר וכי מבטיח ואינו עושה? אמר לו ר' יהושע, מה שהבטיח עשה, והם לא ביחנו אם לנצוח אם לנצח.

אם כן לשיטת ר' אליעזר כששאלו בשתי הפעמים הראשונות, נדמה היה להם שקבלו תשובה מהקב"ה, ובאמת לא היו אלה דברי ד'. נתן להבין לשיטתו שאי אפשר לעקם את הענין בדקדוקי פרטים "כיצד שאלו", נראה יותר שלא קבלו תשובה כלל מאת ד'. הדבר מציג קושי גדול עוד יותר בפסוקים הרי כתוב "וישאלו באלוקים", "וישאלו בד' לאמר"? אבל רמז, רמז הכתוב, והוא מסיע לשיטת ר' אליעזר. בפעם השלישית כתוב:

וישאלו בני ישראל בד' ושם ארון ברית האלוקים בימים ההם. ופינחס בן אלעזר בן אהרן עמד לפניו בימים ההם.

וכי מדוע צריך הפסוק לציין רק בפעם השלישית את המצאות הארון והכהן הגדול שם. אם כך נתן לומר שבאמת התשובות הראשונות לא היו מאת ד'! ועדיין קשה הדבר מפשט הפסוקים. נראה שניתן להשיב שתי תשובות. האחת, מצאנו שהשאלה בד' אינה דווקא במקום הארון, ויש ששאלו בלי ספק כשלא היה ארון ד' אתם. כך אצל דוד. בשאלתו אם לרדוף אחרי העמלקים ששבו את משפחות אנשיו ומשפחתו בפסוק שהבאנו לעיל. 28 גם בברחו מפני שאול כשסופר לו על ביזת הפלישתים את אנשי קעילה, נאמר במפורש, "ויהי בברֹח אביתר בן אחימלך אל דוד קעילה, אפוד ירד בידו" 29 הארון היה הרי בקרית יערים באותו הזמן, שהרי לא הובא לנוב וגבעון, והנה דוד שואל באפוד וכהן בלי ארון ד' ובלי משכן. אם כך יתכן ששתי השאלות הראשונות היו בדרך דומה, ולא הטריחו את עצמם לעלות אל הארון ואל פינחס. אבל עדיין קשה הלוא בפעם השניה נאמר במפורש "ויעלו בני ישראל ויבכו לפני ד' עד הערב וישאלו בד' לאמר" הרי שהיו ממש לפני הארון. נראה על כן, שההסבר לכך שונה.
הגמרא ביומא אומרת 30 :

כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו, אין שואלין בו, שהרי שאל צדוק ועלתה לו אביתר ולא עלתה לו.

אם כן, ישנו מצב שהכהן אינו ראוי לשאול. הכהן צריך לצרף ברוח הקדש את האותיות המאירות בחושן למילים ולמשפטים ברוח הקודש. אם אינו בדרגה ראויה אפשר שישאל ולא יענה, או שיענה ויפרש את הדברים שלא כהלכה. הגמרא מביאה ראיה מאביתר, שלא נענה כשברח דוד מפני אבשלום. אכן לדעת הרד"ק שתי השאלות הראשונות לא היו על ידי פינחס, ולכן לא נתבררו התשובות כראוי. אבל יתכן דבר נוסף. הירושלמי ביומא אומר 31 :

ר' יוסי כשרצה לקנטר את ר' אליעזר שלמד בביתו היה אומר לו "ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם, לפנים ד' עמו" 32 לפנים ד' עמו, בימי זמרי מיחה, בימי פילגש בגבעה לא מיחה.

לדעתו של ר' יוסי לא זכה פנחס לרוח הקדש בזמן פילגש בגבעה. כך אומר גם המדרש 33 אחר מעשה יפתח בבתו, מאחר שפינחס לא הלך אצלו להתיר את נדרו, נענש ונטלה ממנו רוח הקודש. אם כן, יתכן שהשאלות נשאלו על יד הארון ועל ידי פנחס, אבל כיוון שלא היו ראויים, לא זכה פינחס לרוח הקודש ולתשובה ברורה. כיוון שהתשובה לא התבררה כראוי, אומר ר' אליעזר שלא היתה זו תשובת ד'. אם כן, ניתן לומר שהנביא מציין את פינחס רק בפעם השלישית משום שחס על כבודו. זו כאמור שיטת ר' אליעזר שלא נענו כראוי בגלל מצבם הרוחני, ואילו לר' יהושע לא שאלו כראוי.
פרופ' אליצור ב"דעת מקרא" מוסיף עוד שבפעמים הראשונות נראה שלא נלחמו בדרך טכסיסי מלחמה. הרי לא מצאנו שום הערכות מיוחדת, כפי שהיתה בפעם השלישית, אלא סמכו על תשובת האורים ותומים, וגם זו היתה סיבה למפלתם. דברי הפסוק על המלחמה ביום השני: "ויֹסִפו לערֹך מלחמה במקום אשר ערכו שם ביום הראשון" יכולים באמת ללמד שלא שנו דבר. גם הלשון החוזרת פעמים, "וישחיתו בישראל" מלמדת על תבוסה גורפת, בלי יכולת, אפילו, לנהל איזו מלחמה ראויה לפני כן. נקודה זו מחריפה עוד יותר את כשלונם בהבנת דבר ד', שהבנתם הטועה גרמה שכל מלחמתם נעשתה בדרך לא ראויה.
לשאלה מה עשה הארון בבית אל באותה עת, עונה הרד"ק שאכן היתה זו בית אל הסמוכה לשילה, והארון היה שם בקביעות באותם ימים, אם כי לא ברורה סיבת הדבר.