בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • נושאים שונים
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • מסכת החיים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

undefined
8 דק' קריאה
לימוד התורה ברחם האם


"למה הולד דומה במעי אמו?... ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה" (נדה ל, ב).

כיון שהתינוק עתיד לשכוח את כל אשר למד - שואל הגאון מוילנא - מדוע מלמדים אותו את כל התורה, ומה תועלת יש לו בלימוד זה?

אכן - מיישב הגאון - לימוד התורה בעולם הזה הוא למעלה מן הטבע, שכן גוף גשמי וחומרי לעולם לא יוכל להשיג את התורה הקדושה שהיא רוחנית.

מסיבה זו - אומר הגאון - עוד בטרם צאתו לעולם הגשמי והחומרי, בעודו היולי, מלמדים את התינוק את התורה. לימוד זה אינו רק לשם ידיעה, אלא לשם קביעת המהות בתורה.

על כן, אף אם שוכחה לאחר מכן, כיון שכבר קנאה בהיותו ברחם אמו, יכול הוא להחזירה.




העובר מביט מסוף העולם ועד סופו


"למה הולד דומה?... ונר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו...

ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה"
(נדה ל, ב).

מקשה בעל "דברי יואל": מובן מדוע התינוק היוצא מרחם אמו אינו יודע ללמוד, שכן בא מלאך וסוטרו ומשכח ממנו את כל מה שלמד, אך מדוע אין התינוק ממשיך להביט מסוף העולם ועד סופו, והלא מעלה זו לא ניטלה ממנו?

אלא - מסיק ה"דברי יואל" - מכאן שמעלת "מביט מסוף העולם ועד סופו" אינה מעלה עצמית נוספת, אלא היא נובעת מכח התורה שלמד ברחם, שעל ידה מאירים עיניו באספקלריה רוחנית להביט מסוף העולם ועד סופו. ומכיון שבא מלאך ומשכח את מה שלמד, שוב אין לו יכולת להביט מסוף העולם ועד סופו.




הנהגות האשה בזמן הריונה מכריעים את גורל הנולד


מסופר שבהיות הגר"א מוילנא ילד כבן שש שנים, שאלוהו אם יכול למצוא שייכות וקשר בין המקרא האחרון שבפרשת שמיני: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", ובין הפסוק הראשון בפרשת תזריע: "אשה כי תזריע וילדה זכר".

התמהמה הילד כרגע, אחר ניגש אל הארון נטל מסכת יומא, והחל לצטט (דף פב, א): מעשה באשה מעוברת שהריחה דבר מאכל ביום הכיפורים, ובקשה כי יאכילוה.

משהביאו את השאלה לפני רבי, השיב: לחשו לה באזנה כי יום הכיפורים היום. לחשו לה ונרגעה, וסופה שהילד הנולד גדל והיה לרבי יוחנן. מעוברת אחרת היתה שלחשו לה ולא נענתה, עד שהאכילוה ביום הכיפורים, ויצא ממנה "שבתאי אצר פרי"

הרשע.

אמר הגר"א, בזה טמון הקשר בין שני המקראות הנ"ל: "להבדיל בין הטהור ובין הטמא", היינו בין ר' יוחנן ושכמותו, ובין שבתאי אצר פרי ושכמותו, על-ידי הבדלה "בין החיה הנאכלת", ביום כיפור, או כל מאכל אסור, ובין החיה אשר לא תאכל. הכל תלוי בידיה של ה"אשה כי תזריע וילדה זכר", כי במעשיה תכריע את גורל הילד הנולד.




לידה קלה בזכות לימוד תורה


בעירו של רבי אריה לייב זצ"ל, בעל "קצות החושן", גרו בשלוה ובנחת זוג יהודים.

אך דבר אחד העיב על אושרם, הם לא נפקדו בפרי בטן. זה שתים עשרה שנה לנישואיהם מצפים הם לשמוע צהלת תינוק ובכיו, מחכים הם שהסדר בביתם יופר על ידי עולל חמוד, אך תקוותם לשווא. מה לא עשו כדי להיוושע? תרמו צדקה לעניים, עזרו לאומללים ואירחו עוברי אורח בביתם. היא הרבתה בדמעות, ואף הוא נשא תפילה והתחזק בלימוד התורה, אבל נראה שנסתמו שערי שמים.

ויהי היום, והנה עבר בעיר יהודי תלמיד חכם אשר לא מצא מקום ללון. תושבי העיר הפנו אותו לבית הזוג, והם אירחוהו בכל הכבוד. אותו תלמיד חכם שראה את מסירותם, רצה להעניק להם ברכה ותודה מעומק הלב, וכשנודע לו שהם חשוכי ילדים, ברך אותם שיזכו להיפקד בזרע של קיימא. לאחר שברכם נפרד מהם בלבביות והלך.

והנה לתקופת הימים נשאה ברכתו פרי, וימלאו ימיה ללדת. ולפתע צרה צרורה, לפתע התברר שהיא מקשה לילד. טובי הרופאים הוזעקו לטכס עצה, אך אף אחד מהם לא ידע כיצד לפתור את הסיבוך. בני העיר התאספו לתפילה בבית הכנסת, פתחו את ארון הקודש והזילו דמעות כמים, אך מאומה לא הועיל.

בעלה של האשה שראה שהישועה מתעכבת, רץ לבית הכנסת, פנה למקומו של רבי אריה לייב בעל "קצות החושן", שנשא תפילה עם הקהל המתחנן על נפש היולדת וצעק: "רבי, אנא, הושיענו". רבי אריה לייב שכאב את כאבו של אותו יהודי, פנה אליו ברכות ואמר לו: "נותרה רק עצה אחת". ואז נעמד על רגליו ואמר: "אני אריה לייב בן הר"ר יוסף נותן זכות של חצי שעה מלימודי היום לרפואת האשה רייזל בת חנה". כל הקהל עמד מרותק ונדהם במקומו.

לא עברה שעה קלה, ואחת המיילדות קראה לבעלה בהתרגשות ובקשה שימסור לציבור, שבשעה טובה ומוצלחת האשה חובקת בת במזל טוב, ולאם ולבת שלום. אז ראו כל העם העומדים בבית הכנסת את גודלה של "זכות התורה".




"במצב שכזה צריך זכויות במזומן"


יהודי נכנס פעם אל ה"חפץ חיים" בבכי ובתחנונים וסיפר שאשתו מקשה לילד

וביקש שהחפץ חיים יתפלל עליה שתיוושע במהרה.

אמר לו רבי ישראל מאיר: עכשיו, במצב חרום שכזה, כשאשתך במצב קשה, צריך זכויות. האם יש לך כאלו?

היהודי השיב בהבטחה שישתדל יותר בשמירת השבת. אבל הכהן הגדול מראדין אמר לו שבמצב שכזה לא די בהבטחות, צריך זכויות ב'מזומן'. "האם זכור לך מעשה טוב שעשית כבר בעניין שבת שיוכל לסנגר עליך עכשיו?" - שאל.

עמד שם יהודי נוסף, תלמיד חכם, ואמר שיש לו זכות כזו, כאשר שיכנע פעם ספר יהודי לסגור חנותו בשבת, והוא מוכן לתת את הזכות לאשתו של היהודי הזקוקה לרחמים. ואכן כך היה. מיד לאחר מכן התרפאה האשה וילדה את בנה בשעה טובה ומוצלחת.




"את עומדת ללדת ילד בריא"


לאשה מעוברת שחלתה במחלה מתישה, נאמר ע"י רופא שעליה להפסיק את הריונה, שאם לא כן היא מסכנת את חייה ואת חיי העובר.

בעלה התיעץ עם רב והלה השיבו: "שאלה זו אינה בשבילי. זוהי שאלה עבור רבי משה פיינשטיין".

תוך זמן קצר הגיעו בני הזוג לחדר האוכל בדירתו הצנועה של ר' משה. הוא ביקש מהאשה שתחזור מילה במילה על דברי הרופא. הוא חקר בנוגע לכמה נקודות, כדי להבהיר את העובדות לאשורן. ואז קבע את עמדתו: "אל תחששי, את עומדת ללדת ילד בריא. גם במצב בריאותך יחול שיפור. אין מקום לדאגה".

לאחר חודשים אחדים, התגשמו דבריו של ר' משה. האשה ילדה תינוק בריא.

אולם, הסיפור לא תם. שנה לאחר הולדת התינוק, בערב שבת, צילצל הטלפון בביתה של אותה משפחה.

ר' משה הציג את עצמו, התעניין בשלום האשה והתינוק ולאחר מכן הוסיף להפתעתם הרבה: "היום יום ההולדת של התינוק. ישלח ה' בריאות והצלחה לכל המשפחה

$כדי להעריך נכונה עד כמה מופלא מקרה זה, יש לזכור - כפי שהתבטא אחד האנשים שהיה קשור מאוד אל ר' משה - ש"ראש-הישיבה היה האדם העסוק ביותר בעולם".




"תנו לו שם מפרשת השבוע שבה יוולד"


לאחד מבתי המדרשות בירושלים ניכנס, לפני כששים שנה, יהודי בר אוריין שעלה זה עתה ארצה, וכששאלוהו מהיכן הגיע, השיב שמוצאו מהעיר אוסטרובצה בפולין.

בעיר זו התגורר כידוע הצדיק המפורסם שלאחר שחזה בצרות שתתרגשנה על עמו, צם במשך ארבעים שנה רצופות. ביקשו ממנו יושבי בית המדרש בירושלים שיספר משהו על האוסטרובצ'ר.

ליד האיש עמדה בתו כבת השבע. "הנה ראו נא גם ראו, בת זו היא אחד מניסיו ונפלאותיו של הצדיק שהתגורר באוסטרובצה", אמר.

רבה של רחובות, הגר"א בר שאול זצ"ל, שנכח באותו מעמד, חזר על סיפורו של האיש: צרות רבות עברו עליו ועל ביתו, כאשר כל ילדיו ניפטרו ימים מספר לאחר הלידה, ולא עברו אפילו את יום השלושים ללידתם. לאחר שילד נוסף שבק גם הוא חיים, התפרצה אשתו בבכי ניסער וקורע לב לחדרו של הרבי מאוסטרובצה וזעקה בקול יללה ותחנונים: "לא אצא מכאן עד שהרבי יבטיח לי שבפעם הבאה אלד זרע של קיימא".

במשך דקות ארוכות בכתה האשה ובכתה, וכניראה שזעקה מעין זו של אם בישראל המכניסה את עצמה לחדרו של צדיק ומבקשת את עזרתו, בוקעת שבעה רקיעים. אמר לה האוסטרובצ'ר: יש לי עצה עבורכם. אם הינכם רוצים שהילד הבא יחיה, תנו לו שם מפרשת השבוע שבה יוולד.

ויהי כתקופת השנה ילדה האשה בת. פרשת השבוע היתה "נשא", והפעם התפרץ הבעל לחדר הרבי ואמר שהוא ורעייתו עברו על כל פרשת השבוע מתחילה ועד סוף ולא מצאו בפסוקים שם של אשה, שבו יקראו לבתם שנולדה זה עתה.

ביקש ממנו הרבי לצאת מחדרו. "אסתגר מעט לבדי, ואמצא לכם שם מתאים", אמר. לאחר כמה דקות יצא הצדיק ואמר להורי הבת: "ייתכן שהשם שעלה בחכתי לא ימצא חן בעיניכם, אבל אם הילדה תיקרא בשם זה, היא תחיה".

השם שהציע הרבי היה הצללפונית, שהיתה אימו של שמשון, המוזכרת בהפטרת השבוע, וכמובא בגמרא (בבא בתרא צא, א), והמהרש"ל שם אומר: "נ"ל הצללפונית היא אימו של שמשון בדברי הימים בסוף יחס יהודה, והוא טוב מפני רוח רעה, מצאתי".

"הילדה העומדת כאן לצידי היא בתי הקרויה בשם הצללפונית ואכן התקיימו דבריו של הרבי והילדה חיה וקיימת", סיים היהודי מאוסטרובצה את סיפורו, בירושלים.




"עוד מעט קט הוא ישלים את לימודיו"...


מעשה שהיה בבית החולים "לניאדו" בנתניה עם יולדת שתקפוה צירים חזקים

ומרוב כאביה הרעישה האשה את כל המחלקה. לפתע ניגשה אליה המיילדת ולחשה דבר מה באוזנה, ולמרות שהצירים נמשכו פסקה האשה מלזעוק, ולאחר זמן קצר עברה הלידה בשלום.

משנגשו אליה לאחר מכן ושאלו אותה מה גילתה לה המיילדת, התברר שלחשה באוזניה דברים הידועים לכל אחד. "תראי", אמרה לה, "חז"ל אומרים שבשעה שהעובר נמצא במעי אמו מלמדים אותו את כל התורה כולה. הילד שלך אינו רוצה לצאת כי מן הסתם חסרים לו עוד כמה דברים קטנים שלא הספיק ללמוד... עוד מעט-קט הוא ישלים את לימודיו, והכל יבוא על מקומו בשלום".




"יען כי סבלה את ציריה בדומיה"...


בימי שבתו של ה"שאגת אריה" בוולוזין, היתה פרנסתו בדוחק גדול. העניות שיוועה מכל פינה בבית, ומחוסר אמצעים הוכרח ה"שאגת אריה" ללבוש אותה חליפת בגדים גם בשבת וגם ביום חול. ספרי לימוד הצריכים לו, לא היו כלל בהישג ידו, ולאושרו הרב מצא בין בעלי הבתים בוולוזין, איש חשוב מאד בשם רבי יצחק, אביו של רבי חיים מוולוזין. בביתו של רבי יצחק נמצאו ספרים רבים, ורגיל היה ה"שאגת אריה" לסור לשם מזמן לזמן, ולעיין בספרים.

פעם, בעת שישב ה"שאגת אריה" שקוע בעיונו, תקפו חבלי לידה את אשתו של רבי יצחק. בידעה שה"שאגת אריה" שוהה בביתה ועוסק בתורה, התגברה על עצמה מלגנוח במשך כל הזמן כדי שלא להפריעו בלימודו, וסבלה את ציריה בדומיה.

לאחר מכן, כשנודע הדבר ל"שאגת אריה", התרגש עד מאד ממסירות נפש שכזו לכבוד התורה, הוא נשא את כפיו לשמים ולחש תפילה: "רבונו של עולם, יען כי התאפקה האשה מלצעוק בשל כבוד התורה, ברכנה בזכות זו בבן, שתורתו תכריז עליו בעולם כולו!"

וברכתו של אותו צדיק התקיימה בבן שנלד אז, שנקרא שמו זלמן, אשר שמע גדולתו בתורה הדהד אח"כ בכל העולם, בשם ר' זלמ'לה מוולוזין.




כל המשפחה מתברכת


אמרו חז"ל: "בא זכר וככרו בידו". מדוע - שואל ה"ברית ציון" - לא נאמר "בא זכר ולחמו בידו", וכי התינוק זקוק לככר שלם למאכלו?

אלא בלשון "וככרו בידו" רוצים חז"ל ללמדנו, שעם לידת התינוק הקב"ה שולח מחיה ומזון לכל המשפחה כולה.




מערכת המזל משתנה עם הלידה


מסופר על חסיד אחד דל ומטופל בילדים רבים שבא לתנות את דוחק פרנסתו להרה"ק רבי מרדכי מנדבורנא, ולרש אין כל לזון את עולליו הרעבים. השיב לו הרבי בברכה, שתזכה להוליד עוד בן... ותמהו כל החסידים על ברכה זו המוסיפה לכאורה על מצוקתו ואינה ממין הבקשה כלל. ואמנם במלאות שנה נולד לו בן ומאז התהפך הגלגל וזכה לעשירות.

לאחר זמן הסביר הרבי: כאשר בא החסיד לפני, ראיתי שלפי מזלו ומערכת מזל בני משפחתו אינו יכול לזכות בברכה ועשירות. ולכן ברכתי אותו בבן נוסף, שעל ידו השתנתה כל מערכת מזלו, והיה אפשר להמשיך לו הצלחה ועשירות.




קידוש להודיה על לידת הבת


סיפר הגאון רבי שמחה הכהן קוק שליט"א: בת נולדה לאברך, שנה לאחר החתונה. בא לפני מרן הרב שך זצ"ל ושאל האם לערוך קידוש להודיה.

נענה מרן ואמר: "אילו היתה נולדת בת לאחר שמונה שנות נשואין, לא היית שואל - מבין היית שיש להודות ולהלל. וכשהקדוש ברוך הוא עוזר וחוסך שנות עגמת נפש, האם משום כך פחותה חובת ההודאה?...
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il