- פרשת שבוע ותנ"ך
- מסעי
- פרשת שבוע ותנ"ך
- מטות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
קראנו השבת את פרשיות מטות-מסעי וסיימנו את ספר במדבר. קראנו בתחילת הפרשה:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (במדבר ל, ב-ג).
המשנה במסכת חגיגה אומרת: "היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו" (חגיגה י, א), כלומר, בתורה לא נאמר במפורש שאפשר להתיר נדר, התורה אמרה: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה", והגמרא מחפשת בכל זאת מקור שניתן ללמוד ממנו שאפשר להתיר נדרים. לדעת שמואל מדייקים מהפסוק, "לא יחל דברו" שהוא לא מיחל אבל אחרים מיחלים את דברו. צריך להתבונן בדבר, חכמים אמרו שיש דרך להתיר נדר על ידי פתח וחרטה, אך התורה לא כתבה את זה במפורש. אולי התורה רצתה ללמד אותנו שאדם צריך לדעת שכשהוא מדבר אין דבר כזה לומר אחר כך 'אני מתחרט, אני חוזר בי', דיבור צריך להיות עם אחריות, אדם צריך לקיים את דבריו ואין שום דרך שלא לקיים את הדברים שלו. התורה רוצה לתת לזה ביטוי חריף, אין דבר כזה שאדם אומר ולא מקיים, מה שהוא מתחייב הוא צריך אחר כך לעשות. חכמים באים ואומרים שהתורה לא כתבה את האפשרות הזאת כדי להסתיר אותה, אמנם יש דרך להתיר נדרים - "היתר נדרים פורחין באויר", כדי שנדע שזה לא כל כך פשוט. באמת במסכת נדרים יש דעות שעל ידי חרטה אי אפשר להתיר נדר אלא רק על ידי פתח, רק בקושי, וגם זה רק בנדר ולא בשבועה, לא קל להתיר נדרים כי אדם צריך לעמוד מאחורי הדברים שלו, הבטחת - תקיים!
התרה על ידי פתח או חרטה
אחר כך התורה אומרת שיש אפשרות להפר נדרים - האב יכול להפר את נדרי בתו הנערה. אביה ובעלה יכולים להפר את נדריה של נערה המאורסה, והבעל יכול להפר את נדריה של אשתו. הבעל שומע את הנדר ביום שומעו, ואומר לאשה 'מופר לך'. התורה קבעה שהבעל יוכל להפר כדי לשמור על המבנה המשפחתי, שלא יהיו מצבים של מתיחות בינו לבינה. הפרה היא שונה מהתרה, הפרה היא מכאן ולהבא - כל עוד שהבעל לא שמע הנדר קיים, וכשהוא שמע הוא יכול להפסיק את הנדר מכאן ולהבא. אם האישה עברה על הנדר לפני כן היא עשתה איסור, אך אחרי שהבעל שמע והפר הנדר מופר והיא לא צריכה לקיים אותו.
לעומת זאת, חכם מתיר את הנדר, התרה היא שונה מהפרה - יכולה להיות התרה בדרך של חרטה ויכול להיות בדרך של פתח: חרטה פירושו של דבר שהנודר בא אל החכם ואומר לו 'הייתי עצבני, נדרתי בשעת כעס וכעת שהתיישבה עלי דעתי אני לא רוצה את הנדר, אני מתחרט ומצטער על זה', האדם ידע שהוא לא בסדר, הוא כעס, לא התגבר על עצמו ונדר, ועכשיו הוא מתחרט והנדר מותר.
לעומת זאת למצוא פתח הוא במקרה שהאדם אומר שהוא לא נדר בשעת כעס, הוא לא היה באיזה מתח נפשי אבל 'נדרתי אבל לא שמתי לב להשלכות של הנדר'. למשל אדם נדר שהוא יצום עשרה ימים רצופים, ואחר כך הוא התבונן ונוכח שבעצם יש שבת בתוך עשרת הימים והוא לא רוצה לצום בשבת. או הוא נדר שהוא יצום בכל יום שני והנה חל יום טוב ביום שני. כשהוא נדר הוא לא שם אל ליבו מה משמעות הדברים שלו. אדם כזה בא ואומר 'טעיתי, אילו הייתי רואה את כל ההשלכות לא הייתי נודר'. באופן כזה, כשחכם מתיר את הנדר זה כמו נדר טעות.
אם אדם טעה ונדר, אפילו לא צריך להתיר את הנדר, למשל אם חשב שעומד לפניו איש מסוים שעשה משהו רע והוא מדיר אותו ובסוף התברר שזה אביו - הוא לא התכוון להדיר את אביו, זה נדר טעות ובכלל לא צריך ללכת לחכם ולהתיר.
רבי אליעזר אומר שאפשר להתיר אפילו בנולד. עד עכשיו הזכרנו שהתרת נדרים היא אם האדם לא שקל את הדברים ואילו הוא היה יודע את העובדות הוא לא היה נודר, אבל את העתיד האדם לא יודע, אדם שלא ידע שבעתיד יהיה איזה שינוי. לדוגמה אדם אסר על עצמו מישהו ובסוף הבת שלו התחתנה עם בנו, אילו הוא היה יודע הוא לא היה אוסר את השני. אדם שהדיר את בנו מנכסיו מפני שהוא חשב שהבן לא עושה את רצונו, במקום לעבוד יחד אתו הבן הלך לישיבה - ואחר כך הבן הפך להיות גדול הדור, 'אילו הייתי יודע שהבן שלי יהיה גדול הדור לא הייתי מדיר אותו, חשבתי שהוא סתם יהיה בטלן!' רבי אליעזר בן הורקנוס אומר שאפשר לפתוח גם בנולד, בו בעצמו היה כך, אבא שלו הדיר אותו מנכסיו ואחר הוא נהיה גדול בתורה, מתלמידיו המובהקים של רבי יוחנן בן זכאי. אביו בא להתיר את הנדר ואמר שאילו הוא היה יודע שכך יצא ממנו הוא לא היה נודר. אם כן, התרה אומרת שהנדר הזה היה בטעות, בין אם בגלל שלא שם לב או בגלל משהו שהתחדש בעתיד. בלעדי זה אין אפשרות לאדם להגיד שהוא לא רוצה לקיים את הנדר שלו כי אדם צריך לעמוד בדבריו.
יש הבדל אם התרת הנדר היא מצד פתח או מצד חרטה. הרמב"ם אומר שאם ההתרה היא מצד חרטה אדם יכול להתחרט גם על חלק מהנדר ולא אומרים "נדר שבטל מקצו בטל כולו", אבל אם מתירים את הנדר מצד פתח זאת אומרת שהייתה טעות, הנדר בטל כולו. כבר הסברנו פעם בשיעור שההבדל בין חרטה לבין פתח הוא שחרטה היא כמו מחיקה של הנדר, ואפשר למחוק חלק, לעומת זאת פתח הוא עקירה של הנדר מראשיתו, וכשעוקרים הכול נעקר, אי אפשר לעקור חלק.
שתי דרכים בתיקון האדם
כמו בנדרים, כך בעצם בתיקונו של האדם, אם אדם עשה מעשה עבירה והוא רוצה לשוב בתשובה יש דרכי תשובה, בדיוק כמו דרכי התרת נדרים. יש אנשים שכשהם חוזרים בתשובה הם מתבוננים שהדרך שהם הלכו בה עד עכשיו לא הייתה טובה ומכאן ולהבא הם מחליטים לשנות את דרכם, לא כל כך עוסקים בחרטה על העבר אבל יש להם קבלה לעתיד, כמו הפרת נדרים. יש פעמים שאדם עושה מעשה, הוא לא רוצה לעבור עבירה אבל הוא לא התגבר על עצמו, יצרו תוקפו והוא נכשל, אחר כך הוא מצטער ומתחרט על זה. חז"ל אומרים: "רשעים כל ימיהם מלאים חרטה" (שבט מוסר, כה), הם לא רוצים לעבור עבירה אבל אין להם כוח, הם עושים את העבירה ומתחרטים, עוברים שוב ועוד פעם מתחרטים, עוד פעם מתחרטים ועוד פעם ועוד פעם. הם לא צדיקים, הם יותר טובים ממי שלא מתחרט, אבל הם לא לוקחים את עצמם בידיים ועוקרים את החולשה הזאת. יכולה להיות חרטה שלמה, שאדם מתחרט מכל מה שהוא עשה. על כל פנים, חרטה יכולה להיות כשהאדם מודע למעשה הרע שהוא עשה אבל לא היה לו כוח להתגבר.
יכול להיות מצב שהאדם לא ידע שהדבר אסור בכלל או שהוא לא ידע את חומרת המעשה וקצת זלזל. אחר כך שהוא למד והתעמק הוא גילה שהמעשה שהוא עשה היה חמור מאוד, לדוגמא אדם שהקל לעצמו בהלכה כלשהי בהלכות שבת וחשב שזה לא נורא, ופתאום הוא התבונן שבעצם זאת מלאכה דאורייתא, וזה מאוד חמור ולא שייך לעשות את זה. בהתחלה הוא פשוט לא היה מודע שהאיסור הזה חמור מאוד, וכעת הוא שב בתשובה. זאת אומרת שהמעשה שלו היה בטעות, כמו בהתרת נדרים, הוא לא ידע את חומרת המעשה. יש מדרגות בתשובה, יש מדרגה שהאדם עוקר את החטא - ויש מדרגה עליונה עוד יותר, שהזדונות נהפכות לזכויות. לזה כבר אין דוגמא בהתרת נדרים.
איך הזדונות נהפכות לזכויות? אפשר להסביר בשני אופנים: יכול להיות שהחטא של האדם נמצא לנגדו תמיד, כמו שאומר דוד: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נא, ה), באופן הזה הוא מחפש כל הזמן איך לתקן את עצמו, הצער על החטא דוחף אותו כל הזמן והוא נהיה יותר טוב ממה שהוא היה בעבר. הכול קורה בגלל שהוא חטא, לכן הוא רוצה למחוק את הכתם הזה, הוא משתפר ומשתפר ואף פעם לא מספיק לנסות עוד ועוד דרכים של תיקון. במצב כזה הזדון מביא לאדם הרבה זכויות, המעשה עצמו זדון, אבל הוא מביא לו הרבה זכויות. אפשר להגיע להתבוננות עמוקה יותר, שהזדונות נהפכות לזכויות כפשוטן. איך - בהתעמקות גדולה ובהכרה שבעצם כל מה שהאדם עשה, בדיעבד זה מה שהוא היה צריך לעשות. לאדם אמנם יש בחירה חופשית, אבל יש גם השגחה אלוקית מוחלטת ואבסולוטית. אם אדם פגע בשני, מכיוון שהוא רצה לפגוע בשני השני נפגע - הרי אם השני לא היה צריך להיפגע הוא לא היה נפגע! יש סדר אלוקי, הקב"ה מזמן את מי שצריך להיפגע עם מי שרצה לפגוע. לכן, בעצם הדבר הרע שהאדם עשה זאת הבחירה שלו, העובדה שהוא בחר בדבר הלא טוב, הוא עשה דבר שלא נכון לעשות. המעשה היה צריך להיעשות בלאו הכי, המעשה היה נעשה כי יש סדר אלוקי והשגחה אלוקית מוחלטת. גבוה מאתנו להבין איך הדברים הולכים ביחד, לשאלה כיצד הכול צפוי והרשות נתונה אין פתרון בשכל האנושי. זאת אומרת, שבעצם אם אדם עשה תשובה גמורה עם הרצון שלו - למעשה מה שהוא עשה זה מה שהיה צריך להעשות, זה רצון אלוקי שנעשה! בעצם זאת זכות. אבל הוא עשה את המעשה בצורה של חובה, וכשהוא מתקן כעת את רצונו נשארה רק הזכות, הצד השלילי מתבטל.על כל פנים, יש לימוד גדול מהתרת נדרים לעניינה של התשובה.
חכמים אומרים שיש קונמות בנדרים, הנדר מחיל חלות של קדושה. אדם אומר 'דבר זה אסור עלי', הוא נודר שהלחם יהיה אסור עליו, שתחול עליו חלות של איסור - וחכמים אומרים שהחלות היא לא רק איסור, יש בה גם קדושה. אמנם המשנה למלך חוקר האם רק בנדר שהאדם אוסר על כל העולם יש גדר של קדושה אבל בנדר פרטי לא, יש בזה דיונים אבל גם כשאדם אוסר על כל העולם הוא לא מתכוון להקדיש ובכל זאת יש פה קדושה. אפשר לומר שבעצם הכול קדוש, כל מה שברא הקב"ה שלו וכל מה ששלו זה קודש. כשאדם מקדיש משהו הוא בעצם עושה אותו של ריבונו של עולם, הכול בין כה וכה של ריבונו של עולם אלא שהקב"ה נתן לנו רשות להשתמש, וכשהאדם מסתלק מהבעלות שלו החפץ נשאר רק של ריבונו של עולם, לכן הנדרים הם הקדש - כשאדם אומר 'דבר זה אסור עלי' הוא מסתלק מהבעלות וזכות השימוש בחפץ וממילא הוא חוזר לשמיא.
כוח הנדרים הוא יצירת מציאות, זה כוח הדיבור של האדם. זה מה שאנחנו לומדים בתחילת הפרשה, מתקרבים לארץ ישראל ולומדים על כוח הדיבור.
מצווה לכבוש או להוריש?
אנחנו עוברים הלאה, לפרשת מסעי. נאמר כאן: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר לג, נג). אומר ה"אור החיים" שרש"י פירש שהמצווה היא "והורשתם" אבל "וישבתם" היא הבטחה, המצווה היא לרשת ולסלק את כל היושבים בה, וממילא יהיה אפשרי לשבת בארץ. אך הרמב"ן פירש שהמצווה היא "וישבתם", ומכאן סמכו לומר 'הכל מעלין לארץ ישראל' (כתובות קי, א). האם המצווה היא לשבת בארץ או להוריש את הארץ מיושביה - ברור ששני החלקים קשורים אחד בשני, רק להוריש את יושבי הארץ ולהישאר בחוץ לארץ בוודאי זו לא מצווה שלמה, השאלה היא על מה הדגש. כמו השאלה האם המצווה היא לקשור תפילין או שהתפילין יהיו עלינו, בוודאי שהמצווה היא לקשור אותם כדי שהתפילין יהיו עלינו, יש מעשה מצווה וקיום המצווה. לפעמים אפשר לעשות הפרדה בין מעשה המצווה לבין קיום המצווה, אדם שולח שליח להפריש תרומה - השליח הוא זה שעושה את מעשה המצווה והמשלח הוא זה שמברך, הוא זה שמקיים את המצווה כי התבואה שלו הופרשה. גם כאן, "והורשתם" "וישבתם", צריך להוריש כדי שהארץ תהיה מיושבת על ידי ישראל. אם לא נירש בדרך של כיבוש נפסיד את המצווה כי לפי רש"י המצווה היא להוריש, ואילו לפי הרמב"ן המצווה היא לשבת, אין לנו אפשרות לעשות את המצווה להוריש אבל אנחנו יכולים לקיים אותה לשבת בה. "אור החיים" אומר שהוא נוטה לדברי רש"י.
התורה ממשיכה: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ" (במדבר לג, נה). אומר "אור החיים":
וצררו אתכם על הארץ וגו'. פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו, וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו.
כך מבאר "אור החיים" את דברי התורה. אין מה להוסיף על הדברים, צריך לבצע אותם. הקב"ה יכוון אותנו בדרכים הנכונות והמתאימות לענייני השעה והדור, אבל צריכים לזכור שהארץ כולה שלנו. זה לטובת כל העולם כולו, משום שלעם ישראל יש תפקיד מיוחד ובאמצעות הארץ הזאת התפקיד מתמלא. רק על ידי שעם ישראל כולו ישב בארץ כולה על פי הבטחות התורה, ארץ עשרת העממים ולא רק שבעת העממים - רק אז עם ישראל באמת יוכל לקיים את מגמתו העליונה, לטובת כל העולם כולו.
על מי לא מלמדים זכות?
אני רוצה להוסיף כאן עוד עניין. סיימנו את ספר במדבר, במידה מסוימת זהו סיום של התורה משום שספר דברים הוא משנה תורה, זו כבר חזרה. ספר במדבר הוא ספר הדרך, הולכים לארץ ישראל. רבי עקיבא אומר במסכת סנהדרין (סנהדרין קי, ב) שלדור המדבר אין חלק לעולם הבא ורבי אליעזר אומר שיש להם חלק לעולם הבא. אומר רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן - "שבקה רבי עקיבא לחסידותיה", עזב רבי עקיבא את חסידותו! תמיד רבי עקיבא מלמד זכויות והנה פה הוא אומר על דור המדבר שאין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (במדבר יד, לה), "יתמו" בעולם הזה "ושם ימותו" לעולם הבא. אותו הדבר על עדת קרח, רבי עקיבא אומר שאין להם חלק לעולם הבא, ורבי אליעזר חולק ואומר שיש להם חלק לעולם הבא, ושוב "שבקה רבי עקיבא לחסידותיה", ופעם נוספת:
עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר: "וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה", מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינן חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: "כיום הזה", מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפילה להן כך עתידה להאיר להם. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה.
זה כבר לא שרבי עקיבא עזב, זאת השיטה שלו! מתי ראינו שרבי עקיבא נוהג בחסידות - אומרת הגמרא:
מאי חסידותיה? דתניא קטני בני רשעי ישראל אין באין לעולם הבא, שנאמר: "כי הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אתם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזב להם שרש וענף". שרש בעולם הזה וענף לעולם הבא דברי רבן גמליאל, רבי עקיבא אומר באים הם לעולם הבא.
רבי עקיבא מלמד זכות על בנים של רשעים, האם בגלל מעשי אביהם אין להם חלק לעולם הבא מהפסוק: "אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף" (מלאכי ג, יט), או שהם באים לעולם הבא ונלמד זאת מפסוק אחר, "שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה'" (תהילים קטז, ו), פתאים הם ילדים קטנים שאין להם דעת והקב"ה שומר עליהם. ולא מובן, פעם אחת רבי עקיבא מלמד זכות אז הוא חסיד, וכששלוש פעמים הוא אומר דברים אחרים - "שבקה רבי עקיבא לחסידותיה"?
התשובה היא ששלושת הפעמים שרבי עקיבא אומר שאין חלק לעולם הבא הם במקומות שאי אפשר להתפשר, זה משהו עקרוני ואי אפשר לחפש זכויות. עדת קרח כפרו בסגולת ישראל ובמסורת ישראל, במשה רבנו שהוא מקבל התורה מריבונו של עולם. זה שורש כל האמונה, אי אפשר ללמד זכות על מי שנכשל בנקודה הזאת. רבי עקיבא אומר שלעדת קרח אין חלק לעולם הבא, הם פגמו בשורש השורשים.
דור המדבר לא רוצים לבוא לארץ ישראל, את אותה הבעיה יש גם לעשרת השבטים, הגמרא מספרת שהם הלכו לארץ אחרת ואמרו שזאת ארץ טובה כמו ארץ ישראל, הם זלזלו בארץ ישראל - לא רוצים? לא צריך! לא יכריחו אתכם לחזור, רבי עקיבא לא מוותר במי שפגע בארץ ישראל, כאן אי אפשר ללמד זכות, זה השורש. עניינה של ארץ ישראל הוא שורש האמונה, התורה של ישראל בארץ ישראל, זה יסוד האמונה, התורה ניתנה לעם ישראל בארץ ישראל. אי אפשר ללמד זכות על מי שפוגם באחד מהיסודות הללו, אי אפשר לנהוג כלפיו במידת החסידות, להפך, צריכים להגיד שבזה אין ויתורים, זה שורש השורשים. רבי אליעזר סובר שעל דור המדבר נאמר הפסוק: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב), הנביא אומר שבגלל עם ישראל שהלך אחרי הקב"ה במדבר עכשיו הוא יגאל אותם, אז אם אחרים נגאלו בזכותם על אחת כמה וכמה שהם עצמם. אך רבי עקיבא לא מסכים. על כל פנים, למדנו מכך שורש גדול.
גודל המתנה כגודל הייסורים
סיימנו את ספר במדבר, ספר הדרכים, ספר ההכנה לארץ ישראל. ההכנה הראשונה היא שמסתדרים בדגלים, אחרי שנמצאים במצרים הרבה שנים כבר אין גאווה עצמית וצריך להניף דגל, דגל של כל ישראל ודגל של כל שבט ושבט, מתארגנים למהלך עצמאי. אחר כך צריך לזכור שיש מנהיגות, בדרך לארץ ישראל צריכים גם לקבור את התאוות בקברות התאווה, יש הרבה תהליכים יש הרבה מעברים עד שמגיעים לארץ ישראל. ארבעים שנה של הכנה כדי להגיע לארץ ישראל, "ארץ ישראל נקנית בייסורים" (ראה ברכות ה, א). ה"שם משמואל" אומר על כך דבר יפה: גלות מצרים הם ייסורים ממרקים כדי לקנות את התורה, כי שלוש מתנות נתן הקב"ה ולא נתנן אלא על ידי ייסורים. זאת מתנה, אבל כדי לקבל את המתנה הזאת צריך להתאים את עצמנו ולעבור מירוק. במצרים עברנו את המירוקים שהכשירו אותנו לקבל תורה בסיני, ובמדבר עברנו מירוקים כדי לקבל את ארץ ישראל, ארבעים שנה הלכנו במדבר, עברנו מ"ב מקומות, הייסורים האלה מירקו אותנו והיינו מוכנים להיכנס לארץ ישראל.
גם בדורנו, עברנו אלפיים שנות גלות, ייסורים גדולים ונוראים, ולפי גודל הייסורים כך גודל המתנה. המתנה שקיבלנו את ארץ ישראל בפעם הראשונה הייתה לפי הייסורים שהיו אז, והמתנה של ארץ ישראל לעתיד היא לפי גודל הייסורים, כי לפי גודל הייסורים וגודל המירוק כך גודל היכולת לקבל את המתנה הגדולה - ארץ ישראל. הקב"ה עכשיו עומד ונותן לנו, היד כבר מושטת, אנחנו באמצע המסירה, שלב כזה מאוד מיוחד, הוא נותן ואנחנו המקבלים, עוד לא נגמרה הנתינה הזאת. ברוך ה' אנחנו בשלב הזה, עומדים לקבל את ארץ ישראל העליונה והקדושה שאנחנו זכאים לקבל אותה מכוח כל מה שעברנו עד עכשיו. את זה אומר ה"שם משמואל".
נתפלל לריבונו של עולם שנקבל את המתנה בשלמותה, נקיים את: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" בכל השלמות, שנזכה להסכמת כל העמים, שיבינו שארץ ישראל היא של עם ישראל, שניגאל במהרה גאולה שלמה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק יח (6)
שיעור מס' 117
כ"ב תמוז תשפ"ג
דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם
לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"
ח' שבט תשפ"ב
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י'
שיעור מס' 98
כ"ה סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י' - י"א (1)
שיעור מס' 99
כ"ו סיון תשפ"ג
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
הקשר בין ניצבים לראש השנה
חנוכה הכשרת כלי הזוגיות
האם אדם שעובד את ה' הוא אדם חופשי?
האם מותר לפנות למקובלים?
איך לא להישאר בין המצרים?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך מתגברים על מידות רעות?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
כיצד הופכים את צום עשרה בטבת לששון ולשמחה?
מה הייעוד של תורת הבנים?
חשיבות פרטי המצוות
פרק ב' פסקה ז' , פרק ג' פסקה א
הרב משה בר ציון | כ"ח חשוון תשפ"ה
בבא בתרא דף ק"ס
הרב אלי סטפנסקי | א' כסליו תשפ"ה
קדושת הארץ השלמה
מאמר עשירי "וממנה יושע"
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ח חשוון תשפ"ה
