בית המדרש

  • מסכת החיים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

פרקים א' - ד'

פרנסה לאחר הנישואין

undefined

הרב יהודה חיון

תמוז תשס"ט
25 דק' קריאה
פרק א - לאחר הנישואין

מדוע נהגו לתת שעון זהב לחתן
אברך אחד סמוך לנשואיו, שאל את האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר זצ"ל (ה"אמרי אמת"), באיזה ספר מוסר יקבע לימודו? הצביע הרבי על שעונו ואמר: "זה הגדול בספרי מוסר כולם - כל רגע שהולך לאיבוד אינו חוזר לעולם!"
ועוד היה מרגלא בפומיה: "מה טעם נהגו לתת שעון זהב לחתן? ... בכדי לרמוז לו שכל דקה ורגע שווים יותר מזהב
והוסיף האדמו"ר תוספת הסבר: כי מחוגי השעון ותנועותיהם מסמלים את הזמן עצמו, בעוד שהשעון כולו מצטייר כעין מסגרת וכיסוי ושמירה לזמן. והרי כך דרכו של עולם, שכל תכשיט וחפץ יקר עושים לו מגן וכיסוי שהוא זול בהרבה משווי החפץ גופו.

זמן נפלא לעלייה בתורה
הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל מטעלז, ישב לאחר נישואיו לשקוד על התורה, לילות כימים, מתוך מנוחת הנפש, כשהוא פטור מדאגת הפרנסה. התמדתו אז היתה למעלה מכח אנוש, ומיעט בשינה עד קצה הגבול.
מרגלא בפומיה: "הכתוב אומר (בראשית ב, כא): 'ויפל ה' אלהים על האדם תרדמה', 'ויפל' - מלשון מפלה, נפילה (ע' ב"ר יז, ה: "תחלת מפלה שינה, דמך ליה ולא לעי באורייתא - מתוך שהוא ישן אינו עוסק בתורה"). נמצאנו למדים שהשינה היא מפלה לאדם, כי בהיותו ישן איננו מרגיש את החיים. וכיצד זה ישיש אדם לקראת מפלתו וישתוקק לישון, וילך לישון במחשבה תחילה, אם לא שתחטפנו שינה?

..."וכי איזה תענוג גדול יותר?"
סיפר משמשו של האדמו"ר רבי ישראל מוויזניץ, כי בשנה הראשונה לאחר נישואיו של רבי ישראל, כמעט שלא ישן במיטה. כששאל אותו פעם: "מדוע הרבי אינו שוכב לישון קצת בשבת, הלא שינה בשבת תענוג?" השיב: "ומה הדין, אם יש לי תענוג גדול יותר כשאני לומד תורה?... וכי איזה תענוג גדול יותר?

זהירות מסכנת "ריחיים בצווארו"
"לדעת ש"ס", "להיות גדול בתורה", היתה ברכת הדרך הנלהבת והנחרצת שהעניק רבי מאיר חדש לבני הישיבה שעה שהגיעו לפרק "האיש מקדש", כאשר נשאו נשים ועברו ללמוד ב"כולל".
ער היה רבינו לסכנה שמא תיפסק תנופת העליה בתורה, אותה טיפח בשקידה ובתבונה בלבות תלמידיו. זו סכנת ה"ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?!" הם הריחיים של עול הבית, הריחיים של מעבר למקום לימוד חדש השונה באופיו, בתכנו ובצורתו מן הישיבה. וגם, הוסיף רבינו, הריחיים של שביעות הרצון העצמית: "מרגישים ב"ה טוב, מדושני עונג. לומדים טוב ב"ה. ומה יתאונן אדם חי. אבל מה שחסר לעתים", היה נוהג המשגיח לומר, "הוא הכאב, ה'ברען', השאיפה לגדולות".

מקומך בבית המדרש ולא בבית
סיפר הגר"י זילברשטיין: חמותי הרבנית אלישיב ע"ה אמרה כמה וכמה פעמים לצאצאיה שהקב"ה לא נשאר חייב לה במאומה, והשיב לה במנה-אחת-אפיים של נחת ואושר על מסירותה לתורתו של בעלה הגדול ייבדל לחיים.
"קיבלתי הכל בחזרה ובמנה גדושה, ולא נישארו אצלי חובות", נהגה תמיד להתבטא בפני הנכדים והנינים וכל בני משפחתה.
מה שצריך לספר הוא, שכבר ביום הראשון שלאחר הנישואין, ממש ביום שאחרי, שלחה הרבנית ע"ה את בעלה לבית המדרש. "ה'ושמח את אשתו' שלי יהיה אם אתה תהיה שם, בין כתליו של בית המדרש, ולא בבית", אמרה לבעלה, מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א.
בני המשפחה ממשיכים לספר, שמעשה זה חזר על עצמו גם ב...יום פטירתה של הרבנית הצדקנית. בהיותה על ערש דווי, וכבר לא היה בכוחה להוציא מילה מן הפה, רמזה בידיה לבעלה, שבא לסעדה בחולייה, שיילך לבית המדרש, ושאין היא זקוקה לו כאן.
ומרן הגרי"ש אלישיב חזר לתלמודו, עד שהודיעו לו את הבשורה המרה על פטירת אשתו.
כך, מהיום הראשון המשותף שלהם, ניטווה הקשר על שורשי התורה הקדושה, עמלה ויגיעתה. הרבנית פתחה את שער הנישואין שלה בבית המדרש, וסיימה אותו בבית המדרש.
ומה פלא שהקב"ה לא נותר חייב לה, כעדותה?

"לא יאומן"...
במסירותו המוחלטת ללימוד התורה, לא יכול היה הגר"א להבין, כיצד יכול האדם לבטל מזמנו, בעוד שבאותה שעה הוא חייב ללמוד. בהזדמנות אחת הביע את דעתו זו באזני אחד מבני משפחתו. היה זה כאשר תכשיטי כסף וזהב מהודרים ביותר, שניתנו כדורון דרשה בשעת הנישואין לר' אליהו, בן אחיו, נגנבו תוך שבעת ימי המשתה.
החתן, שהצטער ביותר, לא גילה את הדבר, כדי שלא להשבית את שמחת נשואיו, אך מיד לאחר מלאת ימי המשתה, החל לחפש את הגניבה. מכיון שהיו בידו הוכחות שהגנב נמלט לוילנא ומכר שם את שללו, הוא יצא אליה, לחפש אחר תכשיטיו שנגנבו.
בבואו לוילנא הוא נכנס לבית דודו, הגר"א. כשסיפר לו על מטרת ביקורו בוילנא, הביע הגר"א את תמיהתו: "לא יאומן, כי במשפחתנו ימצא אדם שיבטל את זמנו מלימוד התורה, בשביל בקשת אבידת ממון" ("הגאון החסיד מוילנא").

"אתה, יצר הרע, לא תנצח אותי"...
מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל שמצבו היה דחוק עד מאד לאחר נישואיו, עד כדי כך שהוא ואשתו כילכלו את עצמם בשיירי מאפה: לחם שנאפה פחות מן הראוי או נאפה יתר על המידה, אותם קנתה הרבנית אצל האופה בכסף מועט, ומלחם זה אכלו כל ימי השבוע.
פעם אחת ביום ששי, בא החפץ חיים לביתו ומצא את אשתו בוכה. לשאלתו לסיבת הבכיה, ענתה הרבנית: עד עתה נתן לנו האופה את שיירי הלחם באשראי, אבל עכשיו הוא מסרב לתת עוד, כי הוא תובע לשלם לו את החוב שהצטבר - אלא שאין בידינו פרוטה לפורטה, ולכן לא יכולתי להביא אפילו פרוסת לחם הבית...
דפק החפץ חיים בשולחן ואמר בקול גערה: אתה, יצר הרע, לא תנצח אותי ולא תבטל אותי מלימוד התורה...

ברכת "שיבה טובה" לאברך צעיר
האדמו"ר רבי ישראל מוויז'ניץ זי"ע, איחל לאברך צעיר: "שיבה טובה".
עמד האברך כמתמיה - למה זה מאחל לי הרבי "שיבה טובה", הלוא אנוכי עדיין צעיר לימים?
מיד הוסיף הרבי, והסביר את דבריו: "שיבה", נוטריקון - שפע, ברכה, הצלחה, והריני מאחל לך שברכות אלו ילווך כל ימי חייך.
האברך שהיה לו אומץ, שאל את הרבי: הלוא במילה "שיבה", יש גם אות יו"ד, ואת זה לא דרש רבינו?
ענה לו הרבי: כדי לזכות בברכות אלו, צריך להיות "א גוטער יוד", ובהיותך כזה, אתה ממלא את היוד החסרה...

פרק ב - תורה או פרנסה

מה עדיף על מה
אל הגאון רבי הלל אייבשיץ זצ"ל, באו פעם להתדיין חותן וחתנו. החתן טען, שהחותן הבטיחו לפני החתונה עשר שנים מזונות, כדי שיעסוק בתורה, ועכשיו הוא חוזר מהבטחתו - הוא דורש ממנו לשלוח ידיו במסחר.
מאידך, השיב החותן, אמת נכון הדבר שהבטחתי לו, אבל משנה מפורשת היא: "יפה תורה עם דרך ארץ", שלא יהא אדם רק יושב ולומד! לאחר ששמע את טענות השניים, פסק רבי הלל, שהחותן חייב לקיים את ההתחייבות לחתנו.
- ומה שנוגע לדברי המשנה "יפה תורה עם דרך ארץ", סיים הרב - מוטב שילמוד החתן ויקיים את כל התורה חוץ ממשנה אחת, ממה שיקיים משנה אחת ויוותר על כל התורה כולה...

יש פרנסה או אין פרנסה - ללמוד חייבים
"בכל יום ויום בת-קל יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה!" (אבות ו, ב).
מדוע בחר התנא בשם הר-חורב, והרי להר הזה ישנן חמש שמות נוספים כמבואר בגמרא (שבת פט, ב)?! ועוד יש להבין, "חורב" על-שום-מה?
על כך עונה הגמרא (שם): אמר רבי אבהו: הר סיני שמו. ולמה נקרא שמו הר חורב?
- שירדה חורבה לעובדי-גילולים בזמן מתן-תורה על שלא רצו לקבלה. ואם-כן, כל-שכן, חס-חלילה, כשאין ישראל מקיימים מה שקיבלו, ולכן בחר התנא במשנה בשם 'הר-חורב'.
מוסיף הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל ברוח הדברים הנוקבים הללו: "והנה בדורנו זה, רוב ההמון פורשים מן התורה על-ידי טענות טרדת הפרנסה. אבל באמת, הלא זה היה גם טענות עובדי-גילולים בעת מתן-תורה שלא קיבלו את התורה, יען כי היתה מתנגדת לפרנסתם - איסור הרציחה, וכדומה.
"ואם-כן, כשישראל ענו ואמרו פה אחד: 'נעשה ונשמע', הלא קיבלו התורה אף אם תזיק להם לפרנסה. ואם-כן, איך יעזבו המצוה היותר-גדולה נגד כולם בשביל הפרנסה?! לכן קראוהו 'חורב' כאן!".

אסור שדאגת הפרנסה תכבה את עסק התורה
"עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית-המקדש... ולא כיבו גשמים אש של עצי המערכה" (אבות ה, ה).
אם-כי - מעיר הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל ("רוח חיים") - לא ייפלא מד' שלא להמטיר גשם על מקום המקדש והמזבח, מכל-מקום לא שינה הוא את טבעו של עולם.
להראות לנו, שאדם הקבוע בעבודה אל לו לשוב בשל הפרעות למיניהן. עליו לעמוד על עמדו, כמו האש במזבח שיקדה תמיד, ולא כיבוה הגשמים.
ממשיך הגר"ח מוולוז'ין ומפיק לקח נוקב: רוב העולם בזמננו טוען, שאינו יכול לעסוק בתורה ובמצוות מחמת הדאגה וטירדת הפרנסה. כנגד זה בא התנא ואומר שזו טעות גמורה! על האדם רק להיות בטוח בד', ויוכל לעסוק בתורה, "שלא כיבו הגשמים אש של עצי המערכה". הגשמים רומזים לפרנסה, ודהיינו, שעל האדם לדאוג לכך שלא יהיה לו שום ביטול וכיבוי לעסק התורה שנקרא "אש" - "הלא כל דברי כאש, נאום ד'!".

"צריך - אבל איך אפשר?"
אילוצים קשים הביאו אברך בן תורה לשקול דרכו. בא לפני מרן הגרא"מ שך זצ"ל ושטח בעיותיו. 'ההכרח לא יגנה', ומרן הסכים עמו שלאור הנסיבות עליו לצאת לחיי מסחר.
'אין שמחה כהתרת הספקות', והאברך פנה לצאת. בדרכו שומע הוא אנחה קורעת לב, ומרן ממלמל לעצמו: "צריך - אבל איך אפשר?!" איך אפשר לעזוב את בית המדרש, מקור המים החיים, מעינה של תורה! שב על עקבותיו, ואמר למרן: "אנחותיו של ראש הישיבה הכריעו את הכף, אני נשאר בעולמה של תורה!"...

כספי הלומד שווים הרבה יותר מכספי העובד
אברך בן תורה שפרנסתו דחוקה ניגש לפני מספר שנים למרן הגרא"מ שך זצ"ל
וסיפר לו על התוכנית המתרקמת במוחו לצאת לעבודה, רק בשעות הלילה, דהיינו שבמשך כל היום ימשיך לשבת וללמוד, ורק בלילה ישלח ידו בעיסוק פלוני שיכניס לו משכורת נאה ומכובדת.
מרן ראש הישיבה ייעץ לו שלא לעשות כך, אך האברך התעקש ומימש את תוכניתו.
לאחר כמה חודשים חזר השואל אל הגרא"מ שך, וסיפר לו דברים כהווייתם: אמנם הכנסותיי גדלו בהרבה, אך כשאני עושה את המאזן החודשי שלי עולה בידי נתון מדהים. כאשר הייתי שקוע ראשי ורובי בתורה, בכל שעות היממה, נשאר לי יותר כסף בכיס, ואילו כיום כשאני עובד ומשתכר היטב, כמעט ואין בכיסי פרוטה לפורטה.
החזיר לו מרן: "הדבר פשוט כביעא בכותחא. לאברך השקוע בלימוד, שתורתו אומנותו, יש הנהגה מיוחדת בשמים, מתייחסים אליו בצורה אחרת, ואם הקב"ה הבטיח לפרנס את לומדי התורה ולישא בעול כלכלתם, הרי שדרכים רבות יש לו, לא-ל עליון, כיצד להחיל את הברכה על המילגה המצומצמת שמקבל האברך בכולל.
"אבל משביקשת לצאת ממסגרת הלימוד ולהתחיל לעבוד, הרי שההנהגה כלפיך היא שונה, ומתייחסים אליך כאל אדם עובד, המתייגע לפרנסת ביתו, ואם כן הרי ברור שכדי שיהא סיפק בידך לכלכל את ביתך וילדיך על פי סוג העבודה שלקחת על עצמך, אין די רק בכמה שעות בלילה, אלא צריך להשקיע מאמצים הרבה יותר גדולים כדי להגיע אל הסכום המתבקש".
מרן ראש הישיבה חזר וביאר כמה פעמים באותה הזדמנות את ההנהגה השמיימית עם בני תורה המשפיעה ברכה והצלחה בכספי המילגה של הכולל. הנהגה זו "שומרת" גם על מכונת הכביסה שלא תתקלקל ועל יתר המכשירים בבית שלא תארע להם תקלה, היא סוככת על בני הבית מפני מחלות, וכל זה כדי לחסוך מן האברך הוצאות מיותרות.

לאחר שנים התברר פרנסתו של מי בטוחה יותר
הגאון בעל ה"מחנה חיים" זצ"ל, רבי חיים סופר-זוסמן, מגאוניה המפורסמים של יהדות הונגריה, היה רגיל לקרב יהודים אומללים שפגעה בהם יד ה' ולהכניסם לביתו.
פעם, בעת דרשה שנשא לפני אלפי יהודים, האיר את פניו באופן מיוחד לאחד העניים שהיו בבית הכנסת, שהיה ניראה באמת כעני ואביון, והושיבו לצידו בעת הדרשה.
הדבר היה לפלא בעיני הקהל הרב שהצטופף בבית הכנסת כי למרות שהיה הגאון מורגל, כאמור, בכגון דא, מעולם לא הושיב עניים ליד כסאו בעת הדרשה. לאחר שסיים, ניגשו חשובי הקהל לשאול על מהותו של עני זה, ועל מה ולמה זכה למידה מרובה של כבוד?
סיפר להם ה"מחנה חיים" דברים כהווייתם: בבודפסט היה רופא יהודי מפורסם שרבים מתושבי העיר ניזקקו לשירותיו ולטיפוליו. יום אחד, סיפר הגאון זצ"ל, הגיע רופא זה לאבי ולאימי ושאל אותם מה ייצא מילדיהם, הרי כולם לומדים תורה יומם ולילה, ואיך יוכלו לפרנס את משפחותיהם...
ההורים השיבו שבתורה נאמר: "ושננתם לבניך" וגם: "וקשרתם לאות על ידך", וכשם שאף אחד לא ישאל מה ייצא מה"וקשרתם", כי יודע הוא שזו היא מצווה שיש לעשותה גם בלי שתצא מכך הנאה גשמית, כך גם במצוות "ושננתם".
אתם יודעים מי הוא העני שהושבתי לצידי בעת הדרשה? - אמר ה"מחנה חיים".
הוא בנו של אותו רופא שהגיע להורי עם השאלה הנ"ל. הקב"ה הוכיח לו שחור על גבי לבן שהצדיק אינו נעזב, ומזונותיו של מי שלומד תורה מובטחים לו, ודווקא אותו רופא שלכאורה התפרנס בשופי והיה באפשרותו להעביר ירושה גדולה לבניו, הנה צאצאיו עניים מרודים ומבקשים לחם על הפתחים.

מי בסופו של דבר פירנס את העשיר
הגאון רבי יוסף חיים זצוק"ל, בעל ה"בן איש חי", נהג לספר את הסיפור דלהלן: "חכם אחד מהחכמים, ביקשו לשדך לו בת. אמרה האמא של הבת: לא אתן את בתי לחכם זה, מהיכן עתיד לפרנס אותה, מניירות ספריו? או מאותיות לימודו?
הלכה וחיתנה אותה עם עשיר אחד.
"לאחר זמן נתהפך הגלגל עליהם ואבד כספם וכל פרנסתם. למדו האשה ובעלה מלאכת הכריכה, והיתה האשה לוקחת ספרים מהחכם הזה וכורכתם, ומתפרנסת ממלאכת ידיה, בעסקה בספריו וכריכתם"...

סופו של הבז לפרנסה וממשיך ללמוד
איש יהודי, צדיק ותלמיד חכם, חי בבאזל אשר בשוייץ ומנצל כל רגע פנוי ללימוד תורה במסירות נפש, למרות היותו מטופל במשפחה גדולה בת חמש עשרה נפשות.
מעולם לא ירא יהודי זה על פרנסתו אלא השליך יהבו על ד' אלקיו, והמשיך ללמוד.
יום אחד נפטר בבאזל אדם עשיר מאוד, לא יהודי, והיו לו נכסים רבים. בהיותו ערירי השאיר צוואה בה הוא מבקש שבית המשפט יוריש את ביתו למשפחה מרובת הילדים הגדולה ביותר בבאזל...
בבית המשפט פתחו את פנקסי העיר ומצאו את משפחת הת"ח ההוא כראויה לקבל את הבנין. וכך, בבוקר בהיר אחד, מקבל היהודי בדואר הזמנה לבוא ולקחת את המתנה היקרה הזאת. דירות כבר לא תחסרנה לו לכל ילדיו...

שאלה פשוטה ש'עשתה' את ה'סבא מנובהרדוק'
כאשר נפגש בפעם הראשונה הגאון רבי יצחק בלאזר מפטרבורג זצ"ל עם הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, הסבא מנובהרדוק, שאלו רבי יצחק: - לאן נוסע מר?
- השיבו ה"סבא", כי הוא נוסע ללייפציג לרגל מסחרו, בו היה מתפרנס באותה תקופה.
- ומה בדבר חובת האדם ללימוד תורה? הוסיף לשאול רבי יצחק.
- מטופל אני - עונה רבי יוסף יוזל - באשה ושישה בנים, ובכן "מיט וואס לעבט מען?" - במה חיים?
תוך כדי דיבור הוסיף רבי יצחק בלאזר, והיקשה בשפה נעימה: "און מיט וואס שטארבט מען"? - ובמה מתים?
דברי הגאון נכנסו וחלחלו בליבו של רבי יוסף יוזל. מאותה שעה ואילך היה ליבו נוקף וחרד עד שלא מצא מנוח לנפשו.
ניצוץ זה שהדליק בו הגאון, יצא לשלהבת הפרישות, אליה התמסר רבי יוסף יוזל כל ימי חייו!!!...

התאונן על מצבו הגשמי - ואיבד את הכל
לפעמים האדם מחפש לו דרכים והשתדלויות מרובות לקרב דבר שהוא נזקק לו, בפרט כאשר הוא נמצא במצוקה. הוא אינו יודע שהרקע להיגאלותו מדחקותו וממצוקותיו הוכן כבר בידי שמים בדרכים שונות. ומה עושה האדם באותה שעה?
מבקש חשבונות רבים לעזור לעצמו. כיון שכך, אומרים לו מן השמים: אם חכם אתה בעיניך, לך בכוחות עצמך ונראה מה יהיו חלומותיך.
הג"ר אליהו לאפיאן זצ"ל סיפר בענין זה מעשה ששמע מהרב אליעזר שולביץ זצ"ל, מצעירי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שהיה ראש ישיבת לומזה.
פעם אחת נזקק הרב אליעזר שולביץ למשגיח בישיבתו הגדולה. נסע אל החפץ חיים וביקש ממנו שימליץ לו על אדם המתאים לכהונה במשרה רמה ומכובדת זו.
ואכן הח"ח הפנה אותו מיד אל אחד שנמנה אז על הגאונים של אותה תקופה. אמר עליו שבחים רבים וקבע שבלי ספק הוא מתאים להיות משפיע רוחני בישיבה גדולה.
ראש הישיבה קיבל את ההצעה, אך מאחר שהימים היו סמוכים לחג דחה את נסיעתו אל המיועד להיות משגיח בישיבתו עד אחרי החג.
כעבור ימים אחדים קיבל ראש הישיבה מכתב מאת הח"ח שבו הוא כותב שהוא חוזר בו מן ההמלצה שנתן על אותו פלוני. מעתה הוא מייעץ שלא לקחת אותו להיות משפיע בישיבה. מן המכתב היה ניכר שנכתב בחול המועד, דבר המעיד כי הח"ח החשיב את הענין לדבר האבד. עדי כדי כך היתה נחרצת החלטתו לחזור בו מהמלצתו.
עם קבלת המכתב חזר ר"א שולביץ ונסע שוב אל הח"ח לברר את פשר הדבר.
בבואו אל הח"ח אמר לו הח"ח שלא מצא ח"ו פסול בההוא גברא, אלא שלפני כמה ימים בא לפניו והתאונן על מצבו הגשמי, שאין לו פרנסה וכו'. "דבר זה מהווה עבורי סיבה לחזור בי מהמלצתי", אמר הח"ח והוסיף: "אדם שמתאונן על מצבו הגשמי, אין בכוחו להיות משפיע בישיבה!".
ומסיים הג"ר אליהו לאפיאן זצ"ל: הנה עבור האדם הגדול ההוא כבר היה הכל מוכן משמים - מצב מזהיר בגשמיות וברוחניות כאחת. אילו היה מקבל את המשרה ההיא בודאי היה עולה ומתעלה. לזכות את הרבים לאו מילתא זוטרתי היא, כדאיתא בחובת הלבבות, שהמזכה את הרבים - עומד במעלה גבוהה יותר ממלאכי השרת. אילו היה מצדיק עליו את הדין עוד ימים אחדים ומטה את שכמו לסבול, מה נהדר היה מצבו. מכיון שפקעה סבלנותו והתאונן - איבד את הכל. (ונודע עוד כי במשך השנים הלך האיש ההוא בדרך לא דרך, ולעת זקנתו היטו את לבבו).

נגיעה קלה במסחר - ואתה בחוץ
מספר רבי דוד פוברסקי, ראש ישיבת "פוניבז'" ובעל ה"ישועות דוד": בצעירותי בעת שלמדתי בפולטבה היה שם רעב. כמעט לא היה שייך להשיג לחם אף שהיתה זו עיירה מפותחת. היינו רעבים מאוד. כל פרוסת לחם היו צריכים להחביא. הייתי מקבל אז רק חתיכת לחם בגודל של פחות מככר לחם שלנו, וזה היה מנת חלקי לשבוע שלם. חוץ מזה לא היה שום אוכל. הייתי צריך לעשות סימנים בלחם איך לחלק את זה לכל ימות השבוע.
"ואמנם היתה אז אפשרות להרשם לקבל ]אצל השלטונות[, פעם בשבוע מאכל הקרוי "פרזיינישע משלה" שהוא איזה מין שמן. היו כאלה אשר היו לוקחים אותו ומחליפים אותו תמורת לחם. ולמרות הרעב הגדול אנחנו לא נרשמנו לקבל את השמן הזה, אבל היו כמה שנרשמו ]לא הרבה בחורים נרשמו, רק אחדים[.
"ואני יכול להעיד, שכל מי שנרשם לא נשאר בלימוד! כי הרי כאמור בכדי להשיג את הלחם היו צריכים למכור את השמן, ובמעות לקנות את הלחם, ונמצא שכבר מתעסקים ב"מסחר", ומי שהתחיל במסחר זה - יצא לבסוף למסחר ולא נשאר בלימוד.
"ואם כי אלו שנרשמו לא עשו כן בתור מסחר, אלא פשוט כדי להשביע את רעבונם, וזה לא היה נסיון פשוט כלל, אלא נסיון קשה, לא היה כלל מה לאכול, והם עשו את זה רק כדי שלא יישארו רעבים! אך בכל זאת אחרי שהתעסקו בזה הם לא נשארו בלימוד.
"אינני יודע למה, אבל כך היא המציאות, שאם רק זזים קצת, רק נוגעים קצת במסחר, יוצאים מהלימוד" ("ישמרו דעת").

שניהם כאחד טובים - רק בהתחלה
סח בעל ה"מקור ברוך": פעם ביקש סוחר עשיר למצוא נוחם בכך שאינו עוסק בתורה אלא מקדיש שעותיו להרבות בסחורה, ומצא לכך סמך בדברי חז"ל: "לבעי רחמא אתכליא על עליא דאלמלא עליא לא מתקיימי אתכליא" (חולין צב.), דהיינו, צריכים אשכולות הענבים לבקש רחמים על העלים המכסים אותם, כי לולא הם לא יתקיימו האשכולות, שהעלים הם מחסה ומגן להם מן הגשמים ומן השרב ומכל פגע רע.
והנה, דרשו שם חז"ל, כי האשכולות אלו התלמידי חכמים, והעלים אלו בעלי הבתים. נמצינו למדים, שצריכים אלו לאלו ואי אפשר לזה בלא זה ושניהם כאחד טובים - זה אשר בצל החכמה וזה אשר בצל הכסף.
השיבו כנגדו: אכן, העלים מגינים על האשכולות למען יוכלו לגדול בביטחה ולא יאונה להם כל רע, "והנה לעת הבציר ינשרו העלים לכל עבר וברגלים יירמסו, ואילו את האשכולות ילקטו ויטהרו ויעצרו ואחר יעלום על שולחן מלכים"...

עצתו של ה"חפץ חיים"
בספר "החפץ-חיים - חייו ופעלו" (עמודים: שמב, שמג) מסופר: "אברך אחד מתלמידי הישיבה לפנים שהיה בשעתו מתמיד גדול בלימודו, לאחר שנשא אשה והקים משפחה ונטרד בעסקים, הפסיק את עסקו בתורה לחלוטין.
משפגש בו ה'חפץ-חיים' הוכיחו על כך, באמרו: 'אם כי קשה עליך כעת להמשיך בהתמדתך בתורה כמקודם, בכל זאת, איך זה נטשת את התורה לגמרי? עליך לפחות להצטרף אל חבורה של לומדים בבית-הכנסת, שלומדים בכל יום דף גמרא או פרק משניות, ובלבד שלא להתהלך ללא תורה כלל.
"התנצל לפניו האברך, שלימוד כזה כפי שהוא מציע לו, אינו נחשב בעיניו לכלום.
רגיל היה ללמוד עשר שעות רצופות בכל יום ולשנן בהם כעשרה דפי גמרא בהגיון ובסברא, 'ומה ערך בעיני ללימוד פרק אחד של משניות או דף אחד גמרא? מוטב לי להמתין עד שאזכה להיפנות מעסקי ואז אשוב ללמוד בהתמדה כבימים הראשונים'.
"מיד השיב לו ה'חפץ-חיים' בדברי התנא באבות: 'ואל תאמר: לכשאפנה, אשנה - שמא לא תפנה'. והוסיף להסביר לו: 'משל למה הדבר דומה, לאדם חלש, שהרופא הזהירו שלא יכנס לבית-המרחץ, כיון שהחום והזיעה קשים לו ועלולים לסכן את נפשו. לימים עבר ליד בית-המרחץ, ולא יכול היה להתאפק עד שנכנס לשם להתרחץ.

הוא שהה שם עד שנחלש מאוד ונטה להתעלף. אזר את שארית כוחותיו ונחפז אל המקווה הקר כדי להשיב נפשו במים הקרים. לאכזבתו הרבה מצא את דלת המקווה נעולה. גם לצאת החוצה לא היה יכול, מחשש סכנת הצינה. בייאושו המר התחיל קורא לעזרה, מיד חש אליו מישהו והתחיל להזליף על פניו וליבו מים קרים מספל שבידו. הייתכן שיטיח אותה שעה האומלל בפני מצילו: 'מה בצע לי בטיפות מים מן הספל שבידך? חפץ אני דווקא במקווה שלם, שיצנן את כל גופי?! אטו בשופטני עסקינן, שאינם יודעים שגם טיפות בלבד של מים קרים - חיים הם לנפש עייפה הנוטה להתעלף?".

"'אף זה כן', סיים ה'חפץ-חיים': 'כידוע נמשלה התורה למים. מובן, שאדם הלומד הרבה תורה ומתעסק בה, בורא לעצמו מקווה שלם של מים קרים, שמסוגלים לצנן לגמרי את אש היצר הבוערת בקרבו ותוך כך לכבות את אש הגיהנום ולבטל לגמרי את תגבורת הדינים. אך אם במקרה אין האדם מסוגל לפי שעה לשקוד על התורה ולפלפל בה, האם משום כך ירחיק מעליו את הטיפות המוזלפות עליו, בצורת דף גמרא או פרק משניות, אשר גם הן מסוגלות לצנן מעט את רתיחת אש היצר ולהחליש את תגבורת הדינים?'".

"הדברים הנלבבים, שיצאו מליבו הדואג של הרב, נכנסו ללב התלמיד. באותו מעמד קיבל האברך על עצמו, שלא לבטל מהשיעורים הקבועים בבית-המדרש כל ימיו, ואף השתדל בכל מאמציו לגזול מהזמן המיועד לעסקים כדי לחזור על לימודו".

עצתו של הגרא"ז מלצר
תלמיד היה בישיבת "עץ חיים", יתום מאב, אשר מדי יום היה פורש מן הישיבה למשך כמה שעות, כדי לסייע לאמו האלמנה לנהל את חנותה. כאשר הגיע לפרקו ועמד להינשא, פנה אליו רבו רבי איסר זלמן מלצר בבקשה: אבקשך להמשיך לבוא לישיבה מדי יום ביומו אף לאחר נישואיך ולהקדיש כמה שעות ללימוד התורה.
אמר הבחור: ומה אומר לאמי אם תבקשני לסייע לה בניהול החנות אף באותן שעות.
השיב רבי איסר זלמן ברוב חכמתו: תאר לעצמך שלפתע פתאום קרך אסון, ח"ו, ונסתלקת מן העולם. כמובן, אין לתאר את הצער והיגון שיהיו נחלת אמך, אולם בלית ברירה היא תיאלץ להמשיך לנהל את החנות בלעדי העזרה שלך. היא תשב בחנות ותשרת את לקוחותיה, והנה כעבור שעתיים תופיע בפתח החנות, כאילו קמת לתחייה... אין לתאר את השמחה אשר תמלא את ליבה של אמך... בנה יקירה קם לתחיה...
אם כן, על אמך לחשוב כי הינך מת, כביכול, ומה איכפת לה אם בעוד שעתיים תקום לתחיה ותבוא אל חנותה כדי לסייע לה... ומן הסתם שמחתה תגדל שבעתיים אם יתברר לה שאותן שעתיים של "מיתה" היו קודש ללימוד התורה הקדושה! ("בדרך עץ החיים").

פרק ג - תורה או עסקנות

המתייגע בתורה משקלו רב יותר מאלף עסקנים
בפרק זמן מסויים, רבי שלמה כהן, תלמידו של ה"חזון איש" זצ"ל, היטה את שכמו לעסקנות ציבורית, ולפעמים בשעות הפנאי, התעסק בענינים של חיזוק הדת והפצת תורה, התאגדות היראים באגו"י, תפארת בחורים, ישוב ארץ ישראל, וכדומה.
אולם החזון איש, רבו שלמדו תורה, לא היה שבע רצון מהתנהגות זו, ושידלו לאסוף את ידיו מעסק הציבור. - "חילך לאורייתא", אמר, כשר' שלמה ניסה להביע בפניו את ההשקפה, כי הימים לא סתם ימי שפל רוחני, אלא ימי סכנה מצד הפורצים, והשעה דורשת מכל יהודי לתרום חלקו במאבק נאמני התורה, כפי שכתוב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
השיב לו החזון איש: "עליך לשקוע כליל בתורה! כשתלמד, תעשה בזה עבודה גדולה לטובת כלל ישראל, שכן עצם מציאותו של אדם גדול בתורה, מקרינה אור והשפעה על כל סביבתו". והיה מרגלא בפיו תמיד: "המתחזק בלימוד התורה, עושה חסד עם כלל ישראל".
וכן אמר: "אנשי... משקיעים את כל כוחם בזיכוי הרבים, ואינם יודעים שזיכוי הרבים הגדול ביותר, הוא זיכוי עצמי, היינו שהאדם יתעלה בדרגות השלימות, ובזה הוא מזכה את הרבים".
בהזדמנות אחרת התבטא החזון איש: "אם כולם יעסקו בצרכי ציבור, תורה מה תהא עליה? גדול אחד המתייגע בתורה, מסוגל לעורר מהפיכה רוחנית יותר מאלף עסקנים!" (פאר הדור עמוד רעו).

רצונך לזכות את הרבים - תהיה תלמיד חכם
סיפר הגאון רבי בן-ציון פלמן: "היתה חבורה של בחורי ישיבה צעירים (לפני ישיבה גדולה) שרצו להתעסק באיזה עניין לטובת הכלל, בדברים שמחוץ ללימוד, והם עדיין צעירים, באו מרן ה'חזון איש'
זצ"ל לשואלו. החזו"א לא אחז מדבר זה. שאלוהו: והרי זה עניין של 'זיכוי הרבים'?
השיבם החזו"א בלשון זה: "הזיכוי הכי גדול לכלל ישראל הוא: - לזכות את כלל ישראל, בגדולי ישראל!.
"על כן הפסיקו להתעסק בדבר הזה ותשבו ותלמדו וכל מי שיצא 'תלמיד חכם', זהו זיכוי הכי גדול לדור! שיש עוד תלמיד-חכם ועוד תלמיד-חכם" ("צדקתם עומדת לעד - חסד ברוחניות וזיכוי הרבים").

מציאותו של אדם גדול משפיעה על כל סביבתו
מסופר על מרן בעל ה"חזון איש" זצ"ל ששנים רבות הסתגר בבית-המדרש, ובעסקי ציבור לא התערב, אפילו לא במילי-דשמיא. התנהגותו זו - התנהגות- שבשיטה היתה. בסוד-שיח עם אחד ממקורביו אמר בן-שיחו שהזמנים הקשים מחייבים את כל יהודי להתייצב במערכות החיים-הציבוריים ולפעול למען כבוד שמים, משום "עת לעשות לד'".
לשמע דבריו הגיב החזון-איש, כך: - לימוד התורה היא עבודה גדולה לטובת כלל ישראל, שכן עצם מציאותו של אדם גדול מקרינה אור והשפעה ברוכה על כל סביבתו.
משל למה הדבר דומה? - למי שמוזג משקה מקנקן אחד לתוך כוסיות קטנות שמאומה אין בהם. בסופו של דבר, הקנקן מתרוקן והכוסיות לא יוסיפו להתמלא.
לא-כן אם ממלאים בלי הפסק את הקנקן עד שהוא משתפך מעבר כל גדותיו, הכוסיות סביבו מתמלאות מאליהן והקנקן נשאר תמיד מלא, כמעיין נובע שלא יכזבו מימיו לעולם (על-פי "פאר הדור" א, רעו).

גדולה תורה יותר מכל התפקידים שבעולם
בספר "פניני רבינו יחזקאל" ]אברמסקי[ (חלק א, עמוד יג) מסופר: "פעם אחת בגמר השיעור בישיבה, והיה זה ביום שלישי בשבוע פרשת קרח, פנה רבינו זצוק"ל אל הבחורים ואמר: "דעו לכם, שאתם, לומדי התורה בלי שום עיסוקים אחרים, הנכם מזכי- הרבים היותר גדולים בכלל ישראל. עליכם העולם עומד, אתם הנותנים את הבטחון לכלל ישראל, והנכם בדרגה הכי גבוהה בעם ישראל.
"דבר זה אמר משה רבינו בפרשת השבוע שלנו לבני קרח: 'רב לכם בני לוי', אתם בני לוי יש לכם הכי הרבה בכלל ישראל, 'המעט מכם כי הבדיל ד' אלוקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו' וגו'. למה אינכם מבינים את גודל מעלתכם הכבירה, למה זה 'מעט מכם', למה אתם ממעיטים בעיני עצמכם את גודל מעלתכם, 'ובקשתם גם כהונה', ומחפשים אתם עוד מישרות וכיבודים ותפקידים ועסקנות.
הלא עבודת ד' שלכם, בני לוי, היא גדולה יותר מכל התפקידים והעסקנות שבעולם, אפילו יותר מכהונה, שכתר תורה עולה על כל הכתרים.
"וסיים רבינו זצוק"ל: הנני מבקש מכם שלא תשכחו זאת ולא תסיחו דעת מזאת

מניין לעסקן קצת 'עולם הזה' ללא דף גמרא
מסופר: אחד מתלמידיו של רבי מרדכי לייב מן, ראש ישיבת "בית הלל" ובעל "דברי מרדכי", פנה לעסקנות ציבורית. פעם בא אל רבו ודן עמו באחת מסוגיות צרכי-הרבים. בתוך הדברים התרגש רבי מרדכי לייב ואמר בלהט: - "עולם-הבא יהיה לכם מסתמא בשפע, שהרי עוסקים אתם בצרכי ציבור באמונה... אבל דף גמרא... הרי יהודי זקוק גם למעט עולם-הזה..." (מתוך מאמר לזכרו).

פרק ד - תורה או רבנות
המשרת ברבנות - אינו רואה פרי הילולים
בספר "המאורות הגדולים" (חלק ליקוטים, אות עח) מובא: "שאל פעם הרב מרדכי גאלדבערג ז"ל, ר"מ ישיבת "בית יוסף", את ה'חפץ- חיים' זצ"ל: הציעו לי משרת רבנות בעיר אחת ומתלבט אני אם לקבלנה או לא, שהרי הדבר יהיה כרוך בעזיבת המשרה בישיבה.

ענה לי ה'חפץ-חיים', שלא אעזוב את הישיבה ולא אחליפנה במשרת רבנות. כי מרובה פי-כמה התועלת הנובעת מישיבה, אף אם קטנה היא. בישיבה מתפתחים ומתגדלים במשך עשר שנים תלמידים למאות, ובעזרת ד' יתברך זוכים ורואים פרי-הלולים. מה שאין כן רבנות. איזו פירות היא תגדל, הלא זה מעין דבר העומד ואינו עושה פירות".
]יש לציין, שרבים מנושאי עול הרבנות שבמחוזם ישנו מקום תורה והם מלמדים בו תורה לתלמידים, אף הם, כמובן, בכלל הזוכים ורואים פרי-הילולים[.

הרבצת תורה לעומת משרת רבנות
"בשבוע של שבת 'נחמו' תרי"ג, כחודש ימים לפני שרבי יוסף דב סולובייצ'יק
נתמנה למשנה ראש ישיבה בוולוז'ין, קיבל כתב רבנות מקהילת טלז, ולפי המוסכם היה צריך לעשות את הימים-נוראים תרי"ד בטלז וגם לדרוש בשבת-תשובה.
"כשנודע לו דבר התמנותו בישיבת וולוז'ין, החזיר את כתב הרבנות בצירוף בירור-הלכה, שהיות והוא חוזר מהסכמתו לרבנות טלז לא מחמת כיסא-רבנות יותר מכובד או הכנסה יותר גדולה, אלא אך ורק מפני שניתנה לו ההזדמנות להרביץ תורה, משאת-נפשו מאז ומתמיד, הרי שמשום 'תורה דרבים' רשאי הוא להתחרט על ההסכם שביניהם.
"אף-על-פי-כן הזמינה אותו קהילת טלז לדין-תורה בטענת 'לפנים משורת הדין' כיאות לגברא רבא כמותו ומכוח 'מי שפרע'. אולם בעל 'בית הלוי' זכה בדינו, כי במקום תורה דרבים אין לטענת 'לפנים משורת הדין' ול'מי שפרע' ולא כלום"
("הראשון לשושלת בריסק").

"שנא את הרבנות"
בשנת תרפ"ו, עת למד מרן הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, בעל ה"קהילות יעקב", בישיבת "נובהרדוק" בביאליסטוק, הציע לו הגאב"ד דלאקאטש, מחבר שו"ת "משיב שלום", שהיה מגדולי הפוסקים דאז, לשידוך, את בתו היחידה של אחד הרבנים באותה תקופה. תשובתו של הסטייפלר זצ"ל להצעה הזו (כפי שמצוטטת באיגרת שהחזיר לו הגאון מלאקאטש זצ"ל) חושפת בפנינו טפח מ'הלך-רוחו' הטהורה ושאיפת גדלותו בתורה כבר בגיל צעיר.

האיגרת מובאת בספר "פניני רבינו ה'קהילות יעקב'" (חלק ב עמוד יח), וזו לשונה: "- - - הנה על-דבר הנכבדות שהצעתי לפניו להתקשר בשידוכין עם בת הרה"ג והמיוחס... שליט"א, אשר באמת כיוונתי בזה אושר והצלחת שני הצדדים, שכת"ה ימצא מנוחה על התורה ועבודת רבנות בבית הרב הנ"ל, אשר לו בת יחידה צנועה ומשכלת, ונוצר תאנה כותיה דמר ניהו רב ותנא, דחזי למיהוי בדברי רבי במניינא, יאכל פריה פרי-קודש-הלולים, בכבוד אכסניה של תורה ויעמוד במקום גדולים. וגם מחו' הרב שליט"א דרחים ומוקיר רבנן ליהוי ליה חתנא כותיה דמר, שזהו כל חפצו ומגמתו, ואליו הוא נושא את נפשו. אבל מר ניהו השיב לי דברים קשים כגידים, למאס עניין זה ולקיים 'ושנא את הרבנות', וכתב 'אוי לדור ששופט את שופטיו ואשמם בראשיהם' וכו' וכאלה וכאלה, וסוף דבר שבשום אופן איננו מסכים להיות רב ומורה הוראה, ורק להיות ראש ישיבה כל חשקו וזוהי תקותו".

"קצתי בחיי מפני הרבנות"...
בספר "לענווים יתן חן" (ח"ג מסתה"מ) מסופר על הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל: "כל ימי חייו שנאה נפשו את הכבוד שבא לו עקב רבנותו. לאחר נישואיו ישב לו על התורה ועבודת ד' בעיר ליסא באין דאגת פרנסה.
"על תקופה זו כותב רעק"א: 'אם היו מציעים לו אז משרת רבנות - בוז היה בז להם וכצחוק היה בעיניו'. והנה פרצה שריפה בעיר, אשר כילתה כל רכושו, לא היתה לו איפוא ברירה אחרת, כי-אם לפנות לרבנות, באשר לא רצה ליפול למעמסה על חמיו. ורק בהכרח כלכלת משפחתו נאנס וקיבל עול זה.
"אך בכל זאת הוא חיפש תמיד דרכים איך להיפטר ממנה, ולמצוא כמה נדיבים שיחזיקו בו ובמשפחתו, ואז יוכל לשבת על התורה באין-הפרעות ולהרביץ תורה ברבים.
"מדהימים המה דבריו הסוערים הבוקעים מעמקי ליבו הטהור, המפציר ומתחנן לידידיו שיעזרו לו להיפטר מהרבנות, וכה דבריו: 'אתור דרך למצוא מנוח, לפרוק עול הרבנות ולישב כאחד ההמונים, באשר ידוע לכם כי מאסתי בה הרבה, אתה ד' ידעת! מלבד אימת הוראה לחסר-דעת כמוני בכל עת כאילו גיהנום פתוחה תחתי, וההכרח להציע בפני רבים ענייני פלפול אשר לא ימלט משמחת לבב. ולפעמים קשה בעיני עניין הפרנסה להטיל עול על הציבור על לא-דבר בלי יגיע-כפיים, ולקחת מיחידים אשר אולי קצתם נותנים מחמת הבושה בלי רצון נפשם. באמונה! כי רוב תפילותי בימים הקדושים להוציאני ממסגר אסיר הזה... ואנוכי לא מצאתי מרגוע לנפשי כלל. גם זוגתי הצדקת נ"ע הסכימה עמי בדבר הזה, והוסכם בינינו אם יזכנו ד' ונגדל בנינו להשיאם, אזי נשב במנוחה בפת חריבה ומים לחץ, ולעבוד את ד'! ולדעתי בוחר אני יותר להיות שמש בבית הכנסת או שומר-לילה, להתפרנס מיגיע-כף, וללמוד רוב היום'.

"במכתב אחר כותב רבי עקיבא איגר: 'מעודי שנאתי הרבנות והייתי בורח כמטחווי-קשת מלהתנשאות על בני-אדם... כל מגמתי לעזוב הרבנות, ומוצא אני לפני מר ממוות את עניין הרבנות... מה יוצדק אנוש כי ישב בראש להינשא על כל בני-אדם כקטן כגדול יחדיו, ולהכות כולם באמרי-פיו. קורא אני על זה: 'מסיע אבנים יעצב בהם ובוקע עצים יסכן בם...' טבעתי במצולות הרבנות אשר לי לאבן נגף לגופי ונשמתי... אמרתי יעבור עלי מה, אעשה גם אנוכי לבית לעבוד ד' כאשר עם לבבי...

ד' יודע צערי ומיעוט חלבי ודמי בכל יום, קצתי בחיי מפני הרבנות!... הכי היושב ברבנות 'עבד ד'' יקרא? רבים חללים הפילו הרבנות וההתנשאות, זולת הגדולים אנשי-השם היודעים בנפשם שלא יתנו אותם לחטוא. רעיוני לא ישקוטו מלחשוב מחשבות להמלט מזה".
ומסיים מכתבו הנרגש והסוער: "אשרי אנוש יעשה זאת ובן-אדם יחזקני, להוציא מחשבתי אל הפועל, מעלה אני עליו כאילו קיים נפש מישראל!!!".

לפני קבלת עול הרבנות ואחרי - מצא את ההבדלים
הגאון רבי יחיאל מיכל רבינוביץ זצ"ל, מחבר הספר "אפיקי ים", נמנה עם גדולי רבני ליטא בתקופתו של הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, ואף היה יד-ימינו בהחזקת ישיבת "ברנוביץ" המפורסמת. ספרו "אפיקי ים" שהתקבל יפה בעולם הישיבות, מחולק לשניים. חלקו הראשון חובר קודם מלחמת העולם. חלקו השני חובר 03 שנה לאחר המלחמה.
לדעת המחבר, חלקו השני של ספרו נופל באיכותו מזה של הראשון, וזאת, כידוע, בניגוד למקובל, שהרי קיימא לן (שבת קנב, א): "תלמידי-חכמים, כל זמן שמזקינין - חכמה נתווספת בהן".
פשר העניין, אליבא דהמחבר, נעוץ בקבלת עול הרבנות...
הרי דבריו המאלפים (בהקדמת "אפיקי ים" חלק ב): "- - - והלוואי שספרי זה השני יזכה לשם כהראשון, וחלקו לא ייגרע. ואליך, המעיין היקר, אשים דברתי בזה: אם באמת בעיונך בספרי היטב, תמצא בו איזה משגה לפי דעתך, בסברא או בבקיאות, אחרי שתחזור על כל צדדי הזכות, אל תתמה על החפץ, ואל תתפלא לאמור: מה זה היה להמחבר הלז, כי שינה טעמו ונימוקו, ולא ככוחו אז (בחלק הראשון) כוחו עתה (בחלק השני) ומדוע זה נגרע חילו לאורייתא?

"כי אמנם, לא כימים הראשונים הימים האלה ומה רב ההבדל ביניהם, ומה גדלה התמורה במצבי ובמעמדי, הן עברו מאז ועד עתה, זמן זמנים טובא. עם המון חליפות ותמורות בעולם, והמלחמה העולמית אשר עשתה שמות בארץ ובמדינות, בכלל ובפרט, גבוהים הושפלו ושפלים הוגבהו, עליונים למטה ותחתונים למעלה, נגעה גם בי לרעה מאוד, ונאבד כל הוני הגדול ונפלתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, עד אשר נאנסתי לקבל עלי עול-זרים, עול הרבנות (ות"ל שלא שמעתי לעצת היצר, ומיאנתי לקבל הכתבים שהביאו לי מקהילות גדולות ונכבדות, ובחרתי את הרע במיעוטו...).

"ותחת אשר בעת סידורי את ספרי הראשון, ישבתי שליו ושקט, ויכולתי להעמיק עיון שעות רצופות, באין שום מפריע, וללון בעומקה של הלכה, ולברר כל דבר כיד ד' הטובה עלי, נקרה לי כעת, בעת סידור ספרי זה, כי במשך שעה אחת הפסיקוני כמה פעמים, ולא נתנוני לשקול כל דבר במאזני-השכל, השתא עבדא (עבדות נתתי לכם) לשעבר בן-חורין".

מה גרם ל"חפץ חיים" להסתלק מן הרבנות
בספר "ה'חפץ-חיים' - חייו ופעלו" (חלק ג, עמודים: תתשעח - תתשעט) מסופר: "הרב רבי אהרן הכהן, חתנו הבכור של ה'חפץ-חיים', בהיותו אברך סמוך על שולחן חותנו, נחל פעם אכזבה בהשתדלותו להשיג משרת רבנות בעיר מסויימת.
הצטער על כך רבי אהרן ביותר והשיח את ליבו לפני חותנו. ה'חפץ-חיים' דיבר על ליבו והצביע לפניו על כובד העול וגודל האחריות שברבנות, עד שאין זה כדאי להצטער ולהתמרמר בשל אי-קבלת משרת רבנות. ברם, דעתו של רבי אהרן טרם נחה בזאת.
"משעברו ימים וה'חפץ-חיים' הכיר בחתנו שצערו עוד לא פג, הציע לפניו לספר לו מאורע שאירע לו בתקופה הקצרה שבה כיהן כרב בעיירתו ראדין ושהיווה גם אחד הגורמים לעזיבתו את הרבנות, אך בתנאי שיקבל רבי אהרן על עצמו ויבטיח לו נאמנה לבל יספר זאת לשום איש כל עוד שהוא - ה'חפץ-חיים' - נמצא בחיים. רבי אהרן הבטיח וה'חפץ-חיים' סיפר לו את המאורע דלקמן: "'אירע באותו פרק, שאחד הקצבים נתפס במכירת בשר-טריפה. כמובן, הועבר מיד מחזקתו. הלה בא לפני והביע את חרטתו על מעשהו, הבטיח בכל הבטחות שבעולם שלא ישוב עוד לכסלה, ובדמעות עיניים התחנן שאחזירו להכשרו.
"מאחר שנוכחתי שהלה מתכוון ברצינות ומאידך היה נתון במצוקה וטפלי היו תלויים בו, שיתפתי מידת רחמים לדין והחזרתיו לכשרותו, ואילו על חטאו קנסתיו
לנדב לבית המדרש פוד (ארבעים ליטרא) של נרות. הקצב לא האריך ימים לאחר אותו מעשה, וכעבור זמן קצר הלך לעולמו, וכל מה שאירע עמו ירד מעל הפרק.
"'באחד הימים ואני לומד כדרכי בעזרת-נשים שליד בית-הכנסת, נפלה עלי תרדמה ובחלומי והנה שלושה אנשי-צורה מופיעים לנגד עיני והגדול שביניהם פונה אלי בשאלה: 'רבי ישראל-מאיר, הלא תזכור את המאורע באותו קצב שקנסתו לנדב לצדקה 'פוד של נרות'. אמור נא איפוא, לשם מה התכוונת בקנס זה. האם רק בתור עונש, למען ייזהר להבא, וכן לטובת הציבור, למען ישמעו וייראו, או גם למען תהיה לנענש כפרה על עוונו?' "נדהמתי מאוד, עד שלא מצאתי מילים בפי. ברם, ראש המדברים הרגיעני ואמר שימתינו לי עד שתשוב דעתי אלי. נתתי לב להיזכר באותו עניין ולבסוף השיבותי, שעד-כמה שהנני זוכר הרי הטלתי עליו את הקנס לשם עונש ולא לשם כפרה.
האורחים הודו לי על תשובתי ונפטרו ממני.
"'כשהתעוררתי מתרדמתי היה ראשי כבד עלי ועשתונותי נבוכים מבלי למצוא מרגוע לנפשי. חזרתי לתלמודי ושוב נפלה עלי תרדמה. הפעם הופיע לפני הקצב
הנידון כשהוא כולו רצוץ ומדוכדך, ובקול-בוכים החל טוען כנגדי: 'אוי, רבי, ראה מה עוללתי לי בתשובתך לבית-דין-של-מעלה. כשעמדתי בדין והקטיגור תבע לדונני בגיהנום בעוון האכלת טריפות, טענתי שכבר נתכפרתי בקנס של הנרות, שאתה, רבי, הטלת עלי. טען לעומתי הקטיגור, שהקנס לא בא לשם כפרה אלא לשם עונש
גרידא. הוחלט איפוא לשאול את פיך על כוונתך. ומאחר שתשובתך היתה שלא התכוונת לשם כפרה יהיה עלי עתה לעבור יסורי-גיהנום קשים כדי להיצרף ולהיזכך מאותו עוון, 'וי לי, וי'...'.
"מכיון שעול הרבנות בכללו היה למורת-רוחי, הרי לאחר מעשה זה, כשהקיצותי משנתי, גמלה אצלי ההחלטה להסתלק מן הרבנות.
"הלא תראה, איפוא, רבי אהרן יקירי, מה גדולה ונוראה היא האחריות הכרוכה ברבנות, סיים ה'חפץ-חיים' את שיחתו".

'הבעל דבר' משך אותי לרבנות סלוצק
בחול המועד פסח תשי"ג, בעת ביקור של חג שערכו רבי שלמה זלמן אוירבעך ורבי בצלאל ז'ולטי אצל רבי איסר זלמן מלצר, סיפר להם: "כאשר הגיעה לביתי משלחת של בעלי-הבתים בסלוצק, וביקשו ממני שאסכים לכהן כרבה של העיר במקומו של הרידב"ז שהתפטר מן הרבנות, הסתכלתי עליהם בהשתוממות ואמרתי: על מה מדברים איתי, מה לי ולרבנות? לי אין כל שייכות לכך, ואף 'יורה דעה' לא למדתי כפי שצריך רב לדעת. עם תום שיחתנו עזבו בעלי-הבתים את ביתי, כשתשובתי הנחרצת היא שאינני מוכן לקבל עלי את עול הרבנות.
"אולם למעשה - חברי המשלחת אמנם יצאו מן הבית, אבל 'הבעל דבר' נשאר והתחיל לדבר אלי: באמת מדוע לא? רבנות סלוצק! מקום בו כיהנו הגאונים הגדולים: רבי יוסף פיימר מבכירי תלמידיו של רבי חיים מוולאז'ין; רבי יוסף דב סולובייצ'יק, בעל 'בית הלוי'; וכן רבי יעקב דוד ווילאווסקי, הרידב"ז, מפרשו הנודע של הירושלמי.
"השבתי לו: מה אתה רוצה ממני, הרי אין לי כל שייכות לכך, מה לי ולרבנות?
"אולם 'הבעל דבר' איננו מרפה ממני. הוא מקים אותי מכסאי, מוליכני לארון ועוזר לי להוציא את השולחן ערוך 'יורה דעה'. הוא נושא עבורי את הספר ואני מתיישב ליד השולחן ומתחיל לעלעל בו. והנה הנושאים מוכרים לי, דומה שזה אינו כל-כך נורא, את הגמרות שנוגעות לעניינים אלה הרי למדתי, אף את הרא"ש והר"ן למדתי, אכן הנושאים מוכרים לי. גם הש"ך והט"ז נראים כמוכרים לי. מיד אומר לי 'הבעל דבר': הנך רואה שזה כלל לא נורא, אין לך מה לפחד, העניינים כולם מוכרים לך.
"ואני חוזר ומשיב לו: מה אתה רוצה ממני? הלא כבר אמרתי לך, שאין לי כל שייכות לרבנות. סגרתי את 'השולחן ערוך' וישבתי ללמוד את הסוגיה שבה הנני עוסק בישיבה. עלי להכין את השיעור למחר.
"אולם 'הבעל דבר' איננו מרפה, מדי פעם הוא מזכיר לי 'רבנות העיר סלוצק'.
"מן הראוי שתתחיל לעיין מדי פעם ב"שולחן ערוך", ואני אכן שמעתי לקולו: סידרתי לעצמי קביעות ללמוד הלכות טריפות, שחיטה, בשר וחלב ותערובות.
"עד כדי כך הצליח 'הבעל דבר' בהטרדותיו, שהתחלתי לחשוב: נדמה לי שנהגתי שלא כהוגן בעת שיחתי עם חברי המשלחת. מפני מה כה מיהרתי להשיב בשלילה ובצורה פסקנית כל-כך. מן הראוי היה לענות להם, שעלי לשקול בדבר.
"והוא - 'הבעל דבר' - איננו מרפה, הוא ממשיך להופיע לפני תדיר ולהזכיר לי: 'רבנות סלוצק'. ואני משיב לו בכל פעם: עזוב אותי, הרפה ממני, כבר אמרתי לך שאין לי כל שייכות לענין זה.
"והנה הוא השיג את שלו, 'הבעל דבר'. לאחר שעבר זמן-מה חזרו חברי המשלחת ובאו פעם נוספת, אולם הפעם לא אני דיברתי איתם, 'הבעל דבר' הוא שדיבר במקומי.
"לאחר שסיפר זאת אמר רבינו: אצלי התקיים הפסוק במלואו: 'כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה' - 'כי רבים חללים הפילה', זה תלמיד שלא הגיע להוראה - ומורה; 'ועצומים כל הרוגיה', זה תלמיד שהגיע להוראה - ואינו מורה.
"בהיותי תלמיד שלא הגיע להוראה כיהנתי כמורה הוראה, וכאשר הגעתי לדרגה של 'מי שהגיע להוראה' הפסקתי להיות מורה הוראה, ומשאמר זאת זלגו עיניו דמעות" ("בדרך עץ החיים").

"אולי חטאתי במה שקיבלתי עלי להיות רב..."
כותב רבי יעקב מליסא, בעל "נתיבות המשפט": "על המצבה לא יכתבו לא 'רב' ולא 'גאון', כי אולי חטאתי במה שקבלתי עלי להיות רב, כי לא הייתי ראוי לזה, ולמה ייזכר חטאתי בכל-עת?" (צוואת רבי יעקב מליסא).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il