בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • קדושת הארץ
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך הס' "שיחות מוסר" פרשת דברים

מעלת ארץ הקודש

ענין זה ש"מי שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו" אינו בתורת עונש, אלא הוא מציאות, שכל מי שאינו מודה בארץ אינו שייך לארץ, ואין מועיל מה שיש לו טעמים וסיבות לכך, דמ"מ אין הארץ "רוצה" בו.

undefined

הרב הג"ר חיים שמואלביץ זצוק"ל

תשל"ג
4 דק' קריאה
"עד הנהר הגדול נהר פרת" [דברים א ז], ופירש"י: "מפני שנזכר עם ארץ ישראל נקרא גדול, משל הדיוט אומר עבד מלך, מלך", [וכעי"ז איתא בשבועות מז ב]. ובבראשית [טו יח] פירש"י, שבאמת היה קטן מכל הנהרות שהרי נמנה לבסוף, ונקרא הנהר הגדול משום שנזכר עם ארץ ישראל.

הנה נהר פרת אינו מארץ ישראל, אלא כיון שנזכר עם ארץ ישראל, גדלה חשיבותו עד שקראו הכתוב "הנהר הגדול", וא"כ ק"ו הוא שארץ ישראל גורמת חשיבות לכל הנמצא בה, שזוכה לעליה רוחנית גדולה כשהוא בה. וכמו שאמרו: "וזהב הארץ ההוא טוב" [בראשית ב יב] - אין תורה כתורת ארץ ישראל" [ויק"ר פי"ג ה], הרי שאותם לומדי תורה כשלומדים אותה בארץ ישראל תורתן מעולה יותר. וכן אמר הכתוב: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" [מיכה ד ב], והכוונה לארץ ישראל כמבואר בגמ' ברכות [סג ב]. וכן אמרו שאין הנבואה נגלית אלא בארץ ישראל, ויונה הנביא ברח תרשישה כדי שלא תשרה עליו הנבואה [עיין ילקוט ורש"י ריש יונה, וברד"ק ואבן עזרא פסוק ב], הרי שאפילו מי שהיה בארץ ישראל וזכה למעלת נבואה, כשיוצא לחו"ל הוא יורד ממדרגתו ואין הנבואה שורה עליו.

ומצינו עוד במעלת הארץ, במה שאמרו בגמ' נדרים [כב א]: קא תמה ר' יוחנן מכדי כתיב [דברים כח סה]: "ונתן ד' לך לב רגז" בבבל כתיב, [והאיך גבר כעסו של אותו בן מחוזא כל כך להרוג את חבירו, ר"ן], א"ל ההוא שעתא לא עברינן ירדנא. ופירש הר"ן: "ועבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות", וע"ש בגהש"ס ובקרן אורה שנתחבטו בביאור החילוק שבין קדושת עבר הירדן לקדושת הארץ. הרי שהחילוק הדק הזה בין קדושת הארץ לקדושת עבר הירדן נוקב ויורד, עד שאם בעבר הירדן תיתכן מציאות של לב רגז המביאה לרציחה, לא יתכן כן בארץ ישראל, משום תוספת קדושתה.

ובשטמ"ק שם הביא פירוש אחר שתמיהת ר' יוחנן לא על הרוצח היתה אלא על עולא שפחד מן הרוצח, האיך יתכן שהיה לו "לב רגז" לירא ולפחד ממנו, יעו"ש. והיינו שקדושת המקום פועלת היא על נפש האדם ומועלת להשקיט דעתו ולהצילו מכל מיני פחד. ולימוד הוא לנו גם כלפי קדושת המקום של הישיבה, שבכוחה לסייע בידי האדם, להשיב רוחו, ולעמוד בכל הנסיונות.

והנה יש להתפלא עלינו, שאנו דרים בארץ ישראל, ואין אנו מרגישים כראוי את העליה וההשפעה הבאה לנו על ידה. ופשר הדבר למדנו מדברי חז"ל [דברים רבה פ"ב ח]: "אמר משה לפניו, רבש"ע עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ישראל ואני איני נכנס, אמר לו הקב"ה מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו מנין, גבירתו אומרת "ראו הביא לנו איש עברי" [בראשית לט יד], ולא כפר אלא אמר "גנוב גונבתי מארץ העברים" [שם מ טו] וכו', אתה שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך, כיצד, בנות יתרו אומרות [שמות ב יט] "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" והוא שומע ושותק וכו'".

והדברים מפליאים, הרי כשבנות יתרו אמרו "איש מצרי" היתה בזה גם הכחשה על יהדותו של משה, והוא שומע ושתק ולא מצינו על כך שום תביעה עליו, ואולי משום שהיה סכנה בדבר אם היה נודע שהוא יהודי, ומ"מ על מה ש"לא הודה בארץ" בשתיקה זו, על זה נענש שלא נקבר בה, ולא הועילו לו הסיבות והטעמים שהיו לו. ומשום שענין זה ש"מי שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו" אינו בתורת עונש, אלא הוא מציאות, שכל מי שאינו מודה בארץ אינו שייך לארץ, ואין מועיל מה שיש לו טעמים וסיבות לכך, דמ"מ אין הארץ "רוצה" בו.

ומכאן לימוד עבורנו, בכדי לקבל את השפע המושפע ממרום על ארץ ישראל ועל יושביה, כאמור: "תמיד עיני ה' אלוקיך בה וגו'" [דברים יא יב], יש תנאי לכך, שצריך להיות שייך לארץ - "מודה בארץ", דהיינו להכיר במעלתה ובחשיבותה, ורק ע"י הרגשה זו נכנס האדם תחת ההשפעה המיוחדת לארץ.

כתוב: "ויקן את חלקת השדה אשר נטע שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" [בראשית לג יט], ופירש באבן עזרא: "הזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, מי שיש לו חלק בה חשוב הוא כחלק לעוה"ב", והובא ברמב"ן שם. הנה, מלבד המצוה שבישוב ארץ ישראל, הרי עצם קנית חלק בארץ היא כקנית חלק לעוה"ב. אך נראה שגם זה הוא רק במי שהוא "מודה בארץ", ומרגיש את גודל חשיבות קנין חלק בארץ, שרק ע"י כן הוא נחשב כקונה חלק לעוה"ב.

ומצינו בבנות צלפחד שאמרו: "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" [במדבר כז ד], וברש"י [שם כו סד]: "שעל הנשים לא נגזרה גזירת מרגלים לפי שהן היו מחבבות את הארץ, האנשים אומרים "נתנה ראש ונשובה מצרימה" [במדבר יד ד], והנשים אומרות "תנה לנו אחוזה" [וכעי"ז בבמד"ר פכ"א י]. מצאו חז"ל שבקשת הנחלה שלהם לא היתה סתם בקשה לקבלת רכוש, אלא היא באה משום חביבות הארץ, שהכירו במעלת קנית חלק בארץ וחיבבו את הארץ, וע"י כן זכו להיכנס לארץ, וניצלו מגזירת מרגלים שהיתה משום שמאסו בארץ חמדה ולא רצו בה.

ויתכן שזהו ג"כ הטעם שנמחל לישראל על חטא העגל, ואילו חטא המרגלים לא נמחל להם, ומתו כולם במדבר, ומשום שחטאם היה שהוציאו את דיבת הארץ רעה ולא רצו בה, ממילא לא שייך על דבר זה מחילה שהרי מ"מ אינם שייכים לארץ ואינם ראויים להיכנס אליה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il