בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תשא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

undefined
9 דק' קריאה
חומרת החטא - לא בטלה בחירת ישראל חלילה
פרשת כי תשא עוסקת בחטא העגל ובתשובה שעשו ישראל ותפילותיו של משה שעל ידם נתכפר להם אותו מעשה.
חטא העגל הינו החטא החמור ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בגלל שהוא חטא של עבודה זרה, ששקול ככל העברות כולן, ובגלל סמיכותו למעמד הר סיני, ארבעים יום ממתן תורה. אמרו חז"ל (גיטין דף לו עמוד ב):
"דאמר עולא: עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: מאי קרא? (שיר השירים א') עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. אמר רבא: עדיין חביבותא הוא גבן, דכתיב נתן ולא כתיב הסריח".


מעמד הר סיני משול לחופה, וכך היה נראה ההר שעמדו תחתיו, כאמרם "כפה עליהם הר כגיגית", והלוחות נמשלו (במדרש) לכתובה, "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו", כחתן שמעניק מתנה לכלה, ובתוך מסיבת החתונה חטאו בחטא שמשול ל"זנות" אחרי אלהים אחרים. היש חטא חמור מזה. ואף על פי כן אנו מוצאים שחז"ל מדגישים "עדין חביבותא היא גבן". ואומות העולם מקטרגות על ישראל ואומרות שבכך הם הפסידו את היותם עם סגולה נבחרים, אך למרות חומרת החטא ועונשו "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (ל"ב ל"ד) עיין רש"י שם "ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפר עוון העגל". ואף על פי כן אנו מוצאים במאמרי חז"ל המוזכרים, הדגשה שבאה לסתום פיהם של דוברי שקר שכביכול אין השכינה חוזרת לישראל וכך אמרו חז"ל (מדרש תנחומא פרשת פקודי סימן ב):
"כי יסכר פי דוברי שקר יסכר פיהם של אומות העולם שהיו אומרים לישראל שאין השכינה חוזרת אלינו לעולם שנאמר רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלוקים סלה אלו עד שלא עשו את העגל בא הקב"ה ושרה אצלם משכעס עליהם היו אומרים אינו חוזר אליהם מה עשה אמר להם הקב"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה), וידעו כל באי עולם שמחלתי לישראל ולפיכך כתיב משכן העדות".

וצריך להבין את יסוד החביבות הזאת של ישראל שאפילו בשעת החטא הם חביבין אצל הקב"ה?!

לא היו ראויין ישראל לאותו החטא
אמרו חז"ל (עבודה זרה דף ד עמוד ב):
"לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה; לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב: (תהלים קט) ולבי חלל בקרבי; ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, דכתיב: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, אלא למה עשו? לומר לך, שאם חטא יחיד - אומרים לו: כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור - אומרים להו לכו אצל צבור".

וצריך להבין אם לא היו ראוין לאותו החטא, למה גרם להם הקב"ה לחטא, ואף אם כוונתו היתה להורות תשובה לרבים, אין זה סיבה להכשילם בדבר בלא אשמתם?!

ונראה שבודאי היה כאן חטא במחשבה שעליו לא הגיע להם עונש, אבל ידוע ש"הרהורי עברה קשים מעבירה", מפני שקשה לשוב עליה, ולכן הקב"ה הביא אותם לידי חטא כדי שישובו בתשובה שלמה ובכך יתקנו את החטא. והנה אם נתבונן במעמד הר סיני הרי ישראל היו אז בשלמות כל כך, ועליהם נאמר "מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים" (רמב"ם), ומלאכי השרת קשרו להם שני כתרים אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד"נשמע" , ומגודל שמחתם נאמר אולם חז"ל ראו בכך חסרון, ואמרו על הפסוק "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" רש"י (במדבר פרק יא פסוק טז) "ויחזו את האלוקים, שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך". או בסגנון אחר (ויקרא רבה פרשה כ) "אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה כאדם שהוא מביט בחבירו מתוך מאכל ומתוך משקה".

הדבר הזה נבע מגודל שמחתם על השגתם במעמד הר סיני, והרגישו מזה זחיחות הדעת, שהם מושלמים עתה "אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם", הרגשה זו יסודה בחטא, בגלל שאדם צריך להרגיש עצמו תמיד חסר, ובמיוחד כאן שהשגה גדולה זו השיגו בסייעתא דשמיא שנתנו להם לראות, יותר מכפי מדרגתם אמרו חז"ל (שמות רבה פרשה מא):
"אמר רבי פנחס הכהן בן חמא שומעין לשוטה מה שהוא מבקש, אלא שהיה צפוי וגלוי לפני הקב"ה שעתידין ישראל אחר מ' יום לעשות העגל אמר הקב"ה אם איני שומע להם עתידין הם לומר לא תבענו ביד משה אלא שיראנו הקב"ה דמותו וידבר עמנו, אמר הקב"ה שלא יהא להם פתחון פה לומר שמפני שלא שמענו מפיו ולא ראינו דמותו לפיכך עשינו לנו אלהים".

מדוע הם נקראים כאן שוטה? כי אין זה נכון לאדם לבקש לראות מעבר למדרגתו, ומשה נזהר בכך ונאמר עליו "ויסתר פניו מראות" - בזכות שהסתיר פניו מלראות, זכה לראות. ועל משה רבנו נאמר שהיה "עבד נאמן" ומה נאמנותו, וכי אפשר לו לגנוב מאת האדון ה'?
ראיתי מפרשים, שנאמנותו של משה היתה, שלא לראות מה שלא ראוי לו לראות, שאם היה רואה היה נחשב כגונב דעת עליונה.

אמרו חז"ל, שבגלל זה שחזו את האלקים, היו צריכים להענש מיד, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב את שמחת מתן תורה, ופרע מהם במיתת בני אהרן. והנה בני אהרן מתו על הקריבם אש זרה אשר לא צוה אותם, היינו שהעיזו לעשות לפי דעתם, וזה מראה על בטחון עצמי מופרז, גם אם כוונתם לשם שמים. וזה גם יסוד חטא העגל, שכן לפי הרמב"ן לא התכוונו לשם ע"ז אלא לעשות צורה שיוכלו לכוון דרכה לקב"ה, והוסיף הנצי"ב, אע"פ שאסור לעשות צורה מהצורות של המרכבה, שאחד מהם הוא שור, עדין לא נצטוו בצווי של "לא תעשון אתי- דמות משמשי במרום" (ואין מוקדם ומאוחר בתורה), נמצא שכל חטאם היה שעשו דבר אשר לא צוה ה'.

וכך ממש מצאנו שאמרו על דוד שלא היה ראוי לאותו החטא ולמה חטא? להורות תשובה ליחיד. והנה חז"ל הסבירו מה הביא אותו לידי חטא.

מובא בגמרא (סנהדרין דף קז עמוד א):
"אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: רבונו של עולם, מפני מה אומרים, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד? - אמר: אינהו מינסו לי, ואת לא מינסית לי, אמר לפניו: רבונו של עולם, בחנני ונסני. שנאמר (תהלים כ"ו) בחנני ה' ונסני...".

הבקשה הזאת של דוד להיות כאבות הקדושים, למרות שנאמרה מתוך תמימות דרכו עם ה', היה בה נקודת חטא שבגללה נפל בחטא. והכל כדי להורות תשובה, שאפי' הצדיקים צריכים לשאוף ולהיות טובים יותר. אמר הרבי מקוצק: שיותר גרוע הצדיק שיודע שהוא צדיק מן הרשע שיודע שהוא רשע.

שתי ראיות של שכינה
משה רבנו מלמד זכות על ישראל ומזכיר לקב"ה שכבר אמר לו במצרים שישראל עתידין לומר נעשה ונשמע, ומיד לאחר מכן לחטוא בעגל. וכך נאמר במדרש (שמות רבה פרשה מב):
"ויאמר ה' ראה ראיתי אמר הקב"ה למשה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, רואה אתה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי ואני רואה אותם שאחר שאבא לסיני ליתן להם את התורה ואני חוזר בטטראמילין שלי שהן מתבוננין בו ושומטים אחד מהן ומכעיסים אותי בו שנאמר (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל לארבעתן, והם מכעיסים אותי בו שנאמר (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור, ד"א ראה ראיתי וגו', מהו עני עמי זה קהל העגל, ראה ראיתי היא הראיה שלהלן היא הראיה שכאן".

ומובא עוד במדרש (שמות רבה פרשה מג):
"רבון העולם לא כך אמרת לי (שמות ג) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה ואמרתי לך באיזה זכות אתה גואלן הם עובדים עבודת כוכבים ואמרת לי אתה עכשיו רואה אותם עובדים עבודת כוכבים ואני עומד ורואה אותם שהן יוצאין ממצרים ואקרע להם את הים ואביאם אל המדבר ואתן להם את התורה ואראה להם את כבודי פנים בפנים והם מקבלים מלכותי וכופרים בי בסוף ארבעים יום ועושין את העגל, הוא שאומר (שמות ג) ראה ראיתי את עני עמי, וזהו קול של עגל קול ענות אנכי שומע ועד שלא גאלתם אמרת לי שהם עושים את העגל ועכשיו שעשו אותו אתה מבקש להרגן, לכך הזכיר יציאת מצרים בסניגוריא שלו, אמר רבי פנחס הכהן בן חמא בשם רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא מהו ראה ראיתי אמר הקדוש ברוך הוא למשה אתה רואה אותן עכשיו ואני רואה אותם היאך מתבוננים בי אני יוצא בקרוכין שלי שאתן להם את התורה שנאמר (תהלים סח) רכב אלוקים רבותים אלפי שנאן והם שומטין אחד מן טטראמולין שלי שכתוב (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל, לפיכך אמר משה למה ה' יחרה אפך, אתה היית יודע אותם ועכשיו אתה כועס עליהם על שעשו העגל".


ולכאורה אם הם כל כך עלולים לחטא נמצא שהקבלה שקבלו את התורה אינה בלב שלם!? ואם כן הם מכזבים לו, ואכן כך אמרו חז"ל:
אלא שהקב"ה יודע שהם במודע קבלו על עצמם את התורה, אבל כדי להפנים את הדברים צריך להתנסות בקיומה, בהתמודדות עם יצר הרע.

ומבחינה זו הם היו בתחילת דרכם וכנער שקבל עליו עול מצוות באהבה וברצון, אבל החיים לפניו עם כל ניסיונותיהם, וכך אמר משה להקב"ה:
"דבר אחר אשר הוצאת מארץ מצרים, מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים, א"ר אבין בשם ר' שמעון בן יהוצדק משל למה הדבר דומה - למלך שהיה לו שדה בור אמר לאריס לך פרנסה ועשה אותה כרם, הלך האריס ופרנס אותה שדה ונטעה כרם, הגדיל הכרם ועשה יין והחמיץ, כיון שראה המלך שהחמיץ היין אמר לאריס לך וקוץ אותה מה אני מבקש מן הכרם עושה חומץ, אמר האריס אדוני המלך כמה יציאות הוצאת על הכרם עד שלא עמד, ועכשיו אתה מבקש לקצצו, וא"ת בשביל שהחמיץ יינו בשביל שהוא נער לכך החמיץ ואינו עושה יין יפה, כך כשעשו ישראל אותו מעשה בקש הקב"ה לכלותם אמר משה רבון העולם לא ממצרים הוצאתם ממקום עובדי עבודת כוכבים ועכשיו נערים הם שנאמר (הושע יא) כי נער ישראל ואוהבהו המתן מעט להם ולך עמהם ועושין לפניך מעשים טובים הוי אשר הוצאת ממצרים למה יאמרו מצרים, והנחם על הרעה לעמך, אמר ר' חנינא בר אבא תהא התהות מצויה לפניך, אמר לו הקב"ה מה אמרת והנחם על הרעה לעמך, חייך כך אני עושה שנאמר וינחם ה' על הרעה".


חוקקים עבודה זרה, וחוקק להם לוחות
יתרה מזאת, מצאנו שאמרו חז"ל שבשעת החטא גופא זכו לתורה: (שמות רבה פרשה מא ):
"דבר אחר: וענותך תרבני, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם כל הימים שהבריות מושלמים לו הוא נזקק ליתן להם דונטיבא לחלק להם אנונות והוא זקוק לחייהם אבל אם מרדו בו חס וחלילה אינו נזקק להם לכל דבר שבעולם אלא פוסק אנונות שלהם למה שכפרו במלכותו, והקב"ה אינו כן אלא הם עוסקים ומכעיסים אותו למטה והוא עוסק למעלה ליתן להם את התורה שכלה חיים, הוי ויתן אל משה ככלותו, יש עניו גדול מזה, הוי וענותך תרבני".


לכאורה קשה, הרי משה רבינו שבר את הלוחות כשראה אותם חוטאים, ואיך אפשר להבין שדוקא בשעת קלקלתם זכו לאותן לוחות?
אלא שכל מטרת התורה להעלות אותם מן החטא, כמו שאמר משה למלאכי השרת: כלום יצר הרע יש לכם, שהתורה תבלין ליצר הרע, ולכן מצד קב"ה שייך לומר שחוקק לנו תורה בשעה שאנו חוקקים עבודה זרה.

התקון לחטא העגל
בעקבות חטא העגל קובע משה את אהלו מחוץ למחנה, והתורה אומרת "והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד", מה היתה כוונתו של משה בענין זה מובא בגמרא (ברכות דף סג עמוד ב):
"תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו. פתח רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום בכבוד תורה ודרש: (שמות ל"ג) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, והלא דברים קל וחומר, ומה ארון ה' שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל אמרה תורה: (שמות ל"ג) והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד, תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה - על אחת כמה וכמה".

ובמדרש כתוב: (ילקוט שמעוני זכריה רמז תקפא):
"אמר רבא כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבא, התורה אמרה ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי להו חדא".

וצריך להבין : מדוע פתח ר' יהודה בכבוד תורה ולא כשאר חבריו בכבוד אכסניא?

נראה שר' יהודה בא גם הוא לדבר בכבוד אכסניא, אלא ע"י שהוא מעלה את כבוד הת"ח משתבחת האכסניא בהם. ופתח פיו בחכמה להראות מעלת הת"ח אף על האכסניא שלו מקור כוחו הרוחני שהיא התורה, שמעלת הת"ח בהיותו "מבקש החכמה" גדולה יותר, וע"י שנודד מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, הוא מוכיח שהוא מבקש את החכמה, ולכן הוא ראוי לה. וזה התקון לחטא, שהיה במעמד הר סיני, שהרגישו עצמם מושלמים בקבלת התורה, וזה הוליך לחטא העגל.

תורה שבעל פה
אנו מוצאים שהתקון של חטא העגל היה ע"י שבירת הלוחות, וכתיבת לוחות שניות. שבירת לוחות הראשונות מסמל את שבירת הלב, שהלוחות לבן של ישראל, כנאמר "כתבם על לוח לבך", ש"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו נשבר בקרבו" (חגיגה), ובזכות זה הם יוכלו להפנים דברי תורה "כפלים לתושיה", הכפלים הללו יהיו בזכות ה"תושיה" היינו העמל המתיש של התורה, וממילא יזכו ללוחות שע"י לבם יהיה מלא בהלכות ואגדות של תושב"ע, וכך אמרו חז"ל (שמות רבה (וילנא) פרשה מו) "התחיל מצטער על שבור הלוחות ואמר לו הקב"ה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד (איוב יא) ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה, ולא עוד אלא שאתה מבושר שמחלתי לך על חטייה שלך שנאמר (שם /איוב י"א/) ודע כי ישה לך אלוה מעונך".

קרן עור פניו
מובא במדרש (שמות רבה, מז יא):
"ומשה לא ידע כי קרן עור פניו... ר' יהודה בר נחמן בשם רשב"ל אומר עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קימעא והעביר על ראשו וממנו נעשו קרני ההוד, שנאמר: ומשה לא ידע כי קרן עור פניו".

ממשמעות חז"ל שגופו של משה להיות כקלף של ספר תורה שעליו התורה כתובה ולכן קרן עור פניו. והראיון הוא קליטת תורה שבע"פ בתוכו.

הראני נא את כבודך
ישראל חטאו בכך שבקשו לראות אלקים במראה עניים, ולכן בקשו להם עגל מסכה והנה גם משה לכאורה מבקש "הראני נא את כבודך" והקב"ה עונה לו "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי" ואיך בקש כאן לראות אחרי שנודע חטאם בראיה?
נראה שבקשת משה כאן היא ראיה שכלית, כמו שאומר "ואדעך בשם" היינו לדעת את דרכי ה' כמו שאמר "הודיעני נא את דרכך" ואכן ה' עונה לו "אני אעביר כל טובי על פניך" ומגלה לו את מידותיו, בי"ג מידות הרחמים. וכך אמרו במדרש (אליהו זוטא פרשה ו):
"אמר, הראיני נא את כבודך (שמות ל"ג, י"ח), אמר לו הקב"ה, משה, אי אתה יכול לעמוד על מידותיי, אלא הרי אני מודיעך מקצת מידותיי, כשאני רואה את בני אדם שאין להן תוחלת, לא במעשיהן ולא במעשה אבותיהן, אלא בשביל שהן עומדין ומברכין ומתחננין ומרבים תפילה לפני, (ואני) [אני] נזקק להן וכופל להן מזונותיהן, שנאמר פנה אל תפלת הערער "

ומתברר שבראיה השכלית השיג משה מה שלא השיג בשיא נבואתו על הר סיני. וזהו התיקון שאמרו לחטא העגל "קלקלתם בנעשה הזהרו בנשמע" לעין בתורה ולהשגה בשכל ובדעת.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il