- שבת ומועדים
- הארץ ופירותיה
- מדורים
- מגד ירחים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
גילה בת רחל
מצוה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל. למען תשבעו וינקתם משוד תנחומיה, למען תמוצו והתענגתם מזיו כבודה. וצריכים להודיע לכל העולם כולו, לעלובי הגלות האפלה, כי הצינור של החיים המלאים שפע אור ונעימות קדושה של ארץ חמדתו החל להיפתח, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אליהם באהבה, על כל פשעים היא מכסה באהבתה, שובו שובו, בנים גולים, בנים נדחים, לחיק אמכם, שובו וזכרו אל-חיים מחוללכם, זכרו נעימות מתיקות עוז אהבתו, אשר בבית אמנו וחדר הורתנו, הנה הוא מיחל לגלותה לנו. ואם ראשית הגילוי רק קוי אור דקים אנו רואים, במהרה תפרוץ האורה, מלוא רוחב ארצנו עמנו אל. (אורות ישראל ט, ט).
סביב יום ט"ו בשבט התגבש צביון חגיגי במהלך הדורות. זאת, על אף שעיקר משמעות תיארוכו של חמישה עשר בשבט כראש השנה לאילנות הינו הלכתי (משנה ראש השנה א, א): בט"ו בשבט אין אומרים תחנון (או"ח קלא, ו), לובשים בו בגדי חג (ליקוטי מהרי"ח ג, קטו ב) ונוהגים בו מנהגים שונים אשר המרכזי בהם הינו אכילת פירות אילן (מג"א קלא, ס"ק טז).
לכאורה, המפגש הראשוני שלנו בתורה עם אכילה פירות איננו חיובי. חטא אדם הראשון, שורש החטאים כולם, היה מלווה באכילת פרי:
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם... וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל" (בראשית ג, ו).
וככלל, אכילה על פי רוב אינה ביטוי של קדושה אלא אדרבה - שקיעה בחומרנות. מהו, אם כן, מקומו של מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט?
על מנת לרדת לעומקם של הדברים יש להתבונן במושג 'אכילה': בניגוד לצרכים אחרים, אשר האדם לעיתים נזקק להם אך אינו מתאווה להם, כדוגמת הגנה מקור או הצורך בהתניידות - מתייחדת האכילה בכך שמלווה אליה תחושת תאווה . כלומר, האדם מקבל סיפוק נפשי תוך כדי אכילה, דבר המלמדנו כי שורש תאוות האכילה הינו במישור הרוחני. במסכת ברכות (דף י, א, וראה עין איה שם) כדוגמא, מאירה הגמרא את עינינו בעובדה כי בניגוד ליונקים בעולם החי המקבלים את מזונם מאיברים תחתוניים, ללא מפגש אינטימי עם מיניקתם - סיבבה ההשגחה האלוהית כי המפגש הראשוני של התינוק האנושי עם האכילה יהיה בליווי מובנה של חום ואהבה פנים אל פנים עם אימו - עדות למימד הפנימי העומד ביסוד התהליך.
כאשר מנתקים את תאוות האכילה משורשה ומותירים אותה לצד הגופני לבדו, מופיע החיסרון - " בֶּטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" (משלי יג, כה), אולם כאשר נעשית האכילה בברכה ובכוונה הראויה הרי - "צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ " (שם) ו"יוסיף קרבה אל האלוה" (כוזרי ג, יא). לזיקה שבין מעשה האכילה למישור הנפשי שבה - ישנם דרך משל ביטויים נוספים: ביום השבת, אשר בו - דווקא עקב התגדלות הצדדים הנשמתיים גדלים אף הצרכים הגופניים - אנו מצווים להרבות ב'בשר ודגים' (שבת קיח, ב);וכן בדימויים הנבואיים הרבים מעולם האכילה להמשׂגת עונג רוחני, כדוגמת "מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהילים יט,יא); - ואף בהבנה הפסיכולוגית כיום, המבחינה בקשר הקיים בין סוגי מאכלים שונים למצבים נפשיים.
כל זאת מביא אותנו למנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט: בט"ו בשבט מתנוצצת הקדושה שבאכילה: טעם אכילת פרותיה של ארץ ישראל - " טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ד' " (תהילים לד, ט). בייחוד בפירות - שהם תוצר תהליך היניקה מלשדו הפנימי של העץ - מופיעים ביתר שאת מזונותיה הנפשיים של ארץ ישראל, כדבריו היסודיים של הב"ח (טור או"ח רח, ח):"קדושת הארץ הנשפעת בה - מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת, גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פרותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ".
מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט היה תקף בכל דור. בדורנו, דור התחייה, הרי מחוייבים אנו בו על אחת כמה וכמה: "מצווה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל... וצריכים אנו להודיע לכל העולם כולו כי... הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אליהם באהבה... שובו, שובו, בנים גולים, בנים נידחים, לחיק אמכם" (אורות ישראל ט, ט).
במהרה בימינו. אמן.
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
האם מותר לפנות למקובלים?
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
איך עושים קידוש?
איך ללמוד אמונה?
בריאת העולם בפרשת לך לך
מה הייעוד של תורת הבנים?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
מתנות בחינם
"איזהו העשיר השמח בחלקו!"
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?