בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • והגדת לבנך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים

undefined

הרב שמואל אליהו

ניסן תש"ע
13 דק' קריאה
חיוב לספר לבנו שיצא ממצרים, גם לאלה שיהיו בארץ ישראל
במסכת פסחים (דף קטז:) כתוב: "רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח, מצה, ומרור". בהמשך דבריו הוא אומר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג), "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".
הפסוק הזה הוא נאמר על הבנים שנמצאים כבר בארץ ישראל שהרי הפתיחה של הפרק היא "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ". התורה אומרת שאתה צריך לספר מיוזמתך לבן הזה שאינו יודע לשאול על יציאת מצרים בליל הסדר. אפילו אם הוא לא שואל אותך על כלום. "את פתח לו" ספר לו מיוזמתך על כך שה' עשה לך נס אישי "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי" לך ולכל עם ישראל. שאתה בעצמך יצאת ממצרים. "בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

גם לבן התם מספרים שיצאנו בעצמינו ממצרים מבית עבדים
הדברים האלו של התורה לא נאמרו רק על הבן שאינו יודע לשאול. בהמשך כשהתורה מדברת על הבן התם ששואל שאלה פשוטה "מה זאת" היא חוזרת על אותו ציווי מיוחד, לספר שהנס אירע לך עצמך. "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". גם פרשה זו נאמרת אחרי כניסתם לארץ ישראל. גם היא מתחילה במילים "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ".
כאן צריכים להזכיר כי רוב האנשים שיצאו ממצרים לא נכנסו לארץ ישראל, רק שני אנשים בלבד. כלב בן יפונה ויהושע בן נון. אם כן רוב עם ישראל שבארץ ישראל לא חוו בפועל את היציאה ממצרים. ואיך הם יספרו לבניהם בלשון נוכח על דבר שלא ראה בעיניהם? למה שהם לא יספרו על ההורים שלהם שיצאו ממצרים למה שהם יספרו על עצמם?

"לראות את עצמו" או "להראות את עצמו"
הרמב"ם הביא עוד כמה וכמה פסוקים שכולם מלמדים שהקב"ה רוצה שנספר לבנינו שאנחנו עצמנו היינו במצרים ועבדנו קשה ויצאנו משם. כך הוא כותב בהלכות (חמץ ומצה) "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') "ואותנו הוציא משם" וגו'.
לשונו של הרמב"ם יותר קלה לביצוע כי הוא לא אומר "לראות את עצמו" אלא "להראות את עצמו". אבל גם זה עלול לגרור שאלות קשות יותר של הבן עצמו על אביו. למה אתה אומר שיצאת בעצמך. הרי זה קרה לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה למה אתה מספר שזה קרה לך?
במיוחד שהרמב"ם הביא פסוק שמדבר על הבן החכם ששואל על פסח. "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". ועל זה עונים לו ההורים: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ". הפסוק הזה נאמר כשהם כבר קרובים לארץ בשנה הארבעים. ועם זאת מספרים לבן שהיינו עבדים במצרים, למרות שמי שמספר כנראה כבר לא היה עבד.

גם בבן רשע מספרים לו כאילו הוא יצא ממצרים
ראינו שמספרים את הסיפור בלשון הווה גם לבן החכם, גם לבן התם וגם לבן שאינו יודע לשאול. בספר שמות (יב כו) משה מדבר עם ישראל על השאלות של הבן הרשע ששואל למה אתם מקיימים את המצוות? למה אנחנו שונים מאומות העולם? "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" מלמד משה את ישראל לענות לו ולכל הבנים ששואלים בצורה כזאת: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".
אפשר היה להביא ראיה גם מהסיפור הזה שצריך לספר "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים" שהרי אומרים לו "ואת בתינו הציל" אבל הפוסקים והגמרא לא הביאו ראיה מהפסוק של הבן הרשע כיוון שהוא נאמר במצרים עצמה. אעפ"כ ניתן להביא מכאן קצת ראיה כי הוא מדבר איתם על שעת הכניסה לארץ "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת". הוא מדבר אל העם ולא אל היושבים במצרים באותה שעה. הוא אומר להם גם אם תשאלו בארץ ישראל את השאלות הללו תספרו להם על יציאת מצרים בלשון הווה. "כאילו הוא יצא ממצרים".

גם זכירת יציאת מצרים הקשורה לשמירת שבת - זוכרים כאילו יצאנו משם
הרמב"ם חוזר על ההלכה הזו גם בנוסח ההגדה. "ובכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו גאל שנאמר (דברים ו') ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו". אבל יש שוני בין מה שמוזכר בנוסח הגדה לנוסח שמובא בהלכות חמץ ומצה (ז ו) שבהלכות אלו הרמב"ם מביא עוד פסוק. "ועל דבר זה ציוה הקב"ה בתורה (דברים ה') "וזכרת כי עבד היית" כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית".
המיוחד בפסוק הזה הוא שהוא נאמר בעשרת הדברות שבספר דברים בעניין שמירת שבת. ללמדך כי גם בענין של שמירת שבת צריך להזכיר לעצמך כל הזמן שאתה עצמך היית עבד במצרים. "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". את הפסוק הזה הרמב"ם לא מביא בסדר ההגדה. כי הוא לא שייך לסדר הגדה. הוא שייך לחובת זכירת מצרים שבכל שבת ושבת.

חובה לענות לילד כל פעם ששואל
האמת היא שלא רק בליל הסדר כך הוא הדין אלא בכל יום ויום בשנה. כי ישאלך בנך לומר מה זאת. זה לא רק בפסח. זה נאמר על פדיון פטר חמור או על מצוות תפילין שיכולה להיות בכל יום ויום במשך השנה. המיוחד בפסח הוא שצריך ליזום מעצמך את ההגדה לילדים. לא לחכות לשאלת שלהם. אם הילדים שואלים: למה אתה מניח תפילין? חובה עליך לענות להם. אם הם שואלים למה אתה שומר שבת? למה אתה לובש ציצית? למה אתה אוכל מצה? למה אנחנו יושבים בסוכה? על כל השאלות הללו חייבים לענות לבן או לבת בין אם הם נשאלות בהתרסה כמו הבן הרשע או אם הם נשאלות באופן יותר קשה על ידי הבן החכם. אתה חייב ללמוד באופן מעמיק ולענות לבן שלך תשובה עמוקה לפי שאלתו.
כל אחד לפי שאלתו חייבים לענות לו. ואם יש בן שלא שואל כלל - אתה חייב ליזום הסברים מעצמך אפילו אם אין שאלות. כמו כן אתה יוזם באופן עקיף את השאלות של הבנים האחרים על ידי כל מיני דברים מיוחדים שעושים בלילה הזה, כגון חלוקת אגוזים או כל דבר אחר. אבל אם הבן באמצע ההגדה שואל שאלה שלא כתובה בסדר ההגדה. לא משתיקים אותו. להפך מעודדים אותו ועונים לו תשובה שתניח את דעתו לפי דעתו של הילד.
הגמרא (פסחים דף קטו/ב) מספרת על אביי שהיה ילד צעיר וישב לפני רבה וראה כי לוקחים את הצלחות מעל השולחן לפני שאכלו סעודה בליל הסדר. שאל ואמר: למה אתם מוציאים את הצלחות. עדין לא אכלנו. אמר לו רבה: כיוון שכבר שאלת, פטרת אותנו מלומר מה נשתנה! ובכן התשובה היא עבדים היינו לפרעה וכך הוא החל לספר לו את כל ההגדה.

חובת האשה לספר לבנה. חובת ההורים לספר לבנות
באחד מפסקי הדין שמו"ר הרב שליט"א נתן בשבתו כדיין בבית הדין הוא פסק שחובת החינוך היא גם על האשה. בגלל זה הם קיבלו את התורה לפני הגברים במתן תורה. וכיוון שהסיפור של יציאת מצרים הוא כל כך משמעותי בבנין האמונה והתפקיד של האדם בעולם החובה מוטלת בנושא זה היא גם על האמא. שהיא מרגילה את ילדיה לתלמוד תורה.
וכמו שאנו יודעים שחובת האב להפריש את בנו מאיסור, כך גם חובת האב להפריש את ביתו מאיסור ולהדריך אותה בחינוך. (מ"ב שמג) גם מצוות ליל הסדר הם על נשים כמו שהם על נשים. (שו"ע תעב יד) וכמו שאמרו על מי שאין לו בן שישאל - אשתו שואלת אותו כך גם ביתו שואלת אותו לכתחילה שהחיוב הוא גם על בנות "והגדת לבנך". חייב להסביר להן ולענות להן על כל שאלה שהיא שואלת על המצוות ועל דרך ה'. כמו שהסברנו לעיל על הבנים.

לקרא למלצריות ולמטפלות
כיוון שהחיוב הזה הוא כך כך משמעותי. אם יש מלצריות או מלצרים. מטפלות או שומרים, צריך לקורא להם לפחות בחלק הזה של ההגדה שמדבר על פסח מצה ומרור. כולם חייבים בזה בין אם אם הם דתיים או חילוניים. נשים או גברים.
לכן צריך לעצור את החלוקה או האיסוף לקרוא להם עם כל הילדים והמבוגרים ולקרוא ביחד איתם את עשרת המכות ואת פסח מצה ומרור עם הפירוש שלהם.

מצווה לזכור יציאת מצרים בכל יום ויום ובכל לילה ולילה
האמת היא שחובת יציאת מצרים היא לא רק בפסח או בשבת. היא בכל יום ויון. כך אנחנו מזכירים לעצמינו בהגדה של פסח לזכור את יציאת מצרים בכל יום ויום. כך מובא בנוסח ההגדה: "אמר להם רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר (דברים ט"ז) "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". "ימי חייך" - הימים. "כל ימי חייך" - הלילות. וחכמים אומרים: "ימי חייך" - העולם הזה. "כל ימי חייך" - להביא את ימות המשיח".
המחלוקת שיש בבין חכמים לרבי אלעזר בן עזריה היא אם חייבים לזכור גם בלילות או רק בימים. בכל מקרה בודאי שצריכים לזכור יציאת מצרים בכל יום ויום. גם במקרה זה צריך לזכור את היציאה כאילו הוא עצמו יצא. שהרי אומרים "תזכור את יום צאתך מארץ מצרים". אתה יצאת.
כותב הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פרק א ג) "אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".
הרמב"ם פוסק כמו רבי אלעזר בן עזריה שצריך כל יהודי להזכיר כל יום וכל לילה את יציאת מצרים לעצמו. לא רק בימים. וכותב טור (אורח חיים סימן סו) "ותקנו לומר אמת ויציב שחרית על החסד שעשה עמנו הקב"ה שגאלנו והעבירנו בים ושקע צרינו בתוכו. ואיתא בירושלמי צריך להזכיר באמת ויציב 'יציאת מצרים' ו'מלכות' ו'קריעת ים סוף' ו'מכת בכורות' ו'צור ישראל וגואלו'. ותקנו אמת ואמונה ערבית על הגאולה של עתיד שאנו מאמינים ומקוים שיקיים לנו הבטחתו ויגאלנו בקרוב". וזה מה שאמרו בגמרא "כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובה".

חובה זאת היא המקור החיוב לשתות ארבע כוסות יין ולהסיב
הרמב"ם מביא את את המצווה של ההסבה ושתיית היין כפועל יוצא מחובת הסיפור באופן זה "שכאילו הוא יצא ממצרים". ועד כמה הדבר הזה משמעותי ניתן ללמד מהעובדה שאם אדם לא הסב בשתיים היין - לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולהסב. למה? כי הוא כנראה לא מרגיש כאילו הוא יוצא ממצרים לחירות עולם. כך כותב הרמב"ם בהלכה ז מיד אחרי הציווי של "חייב אדם לראות את עצמו": "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין אין פוחתין מהם ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות שיעור כל כוס מהן רביעית".
גם הסמ"ג במצות עשה (מצוה מא) כותב כי שורש מצוות ליל הסדר הם בחשיבה הזאת של
"כאילו יצא ממצרים": "ועל דבר זה ציוה בתורה 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות".
חומרא מיוחדת בהסיבה בגלל המקור מ"כאילו הוא יצא"
כיוון שההלכה הזאת של "כאילו יצא ממצרים" מוזכרת כל כך הרבה פעמים בתורה. וההסבה בעת השתייה והאכילה היא פועל יוצא מהלכה זו. אם אדם לא הסב בליל הסדר - לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולשתות או לאכול מצה בהסיבה. וחיוב זה הוא גם על האיש וגם על האשה להסב כדרך בני חורין. (עיין שו"ע תעג סע' ב. תעה סע' א) הפוסקים כרמ"א לא נהגו לחייב את מי ששכח להסב לחזור ולאכול - ומו"ר הרב שליט"א סובר שגם לאשכנזים טוב להחמיר אם לא הסב לשתותאו לאכול מצה שנית. עוד בעניין ההסיבה הרב סובר שגם נשים ספרדיות וגם נשים אשכנזיות צריכות להסב.
אע"פ שאין מחלוקת שנשים חייבות לשתות ארבע כוסות של יין יש מחלוקת אם נשים צריכות להסב או לא. האם דרכה של אשה להסב או לא? יש אומרים שנשים של ימינו הן נשים חשובות ולכן הן חייבות להסב. וכאמור מו"ר הרב שליט"א סובר שנשים חייבות להסב בשתיית היין ובאכילת המצות.

חומרא מיוחדת ביין בלילה זה
יש הלכה מיוחדת שחובת השתיה של היין בליל הסדר שכמעט לא תמצא אותה בשום הלכה אחרת. בכל מצווה אחרת מי שאין לו - פטור. מי שאין לו תפילין - או ישאל מאחרים או פטור. כך בכל מצווה ומצווה כמעט. אבל לגבי ליל הסדר ומצוות היין כתוב שאם אין לו לאדם כסף לקניית יין - יחזר על הפתחים או ימכור כליו או ילווה - העיקר שיקנה יין לפסח. (שו"ע תעב סע' יג) גם מי שאינו עני צריך לזכור את ההלכה הזאת שמחייבת גם אותו א] לתת צדקה מיוחדת לעניים בערב פסח. ב] לזכור כמה חשובה השתייה של היין בלילה הזה. כמה חשוב להרגיש כאילו אתה בעצמך יצאת ממצרים.
גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל המצוות הנוהגות בליל הסדר. גם ילדים או ילדות שמבינים מה שמספרים להם בסיפור יציאת מצרים צריכים לקיים מצות ליל הסדר. הגמרא מספרת כי גם מי שאינו שותה יין כל השנה מפני שמזיק לו צריך לדחוק את עצמו לשתות ארבע כוסות בליל הסדר. וכך סיפרו רז"ל על רבי יהודה ב"ר אילעאי שהיה שותה ארבע כוסות של פסח, והיה קשה לו כל כך עד שהיה צריך לחגור צדדי ראשו מרוב כאב עד חג השבועות (נדרים מ"ט ע"ב). ומכל מקום יכול למוזגו במים כדלהלן, או לשתות מיץ ענבים או משרת צמוקין. כל החשיבות הגדולה הזאת של שתיית היין ושיהיה משובח וטוב וכו' כולם כולם נועדו לעזור לנו לבטא את עצמינו כלפי הילדים ובני הבית כמה חשוב להרגיש את היציאת מצרים בעצמותינו. שיראו כמה אנחנו משתדלים לכבד את ליל הסדר הם יבינו ויפנימו את הערך הגדול. וגם אנחנו נתקדם בהרגשה של "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים".

איך עושים את זה?
פעם נשאלתי על ידי כמה תלמידים כיצד אדם יכול להרגיש שהוא יצא ממצרים הרי באמת הוא לא היה שם? שאלתי אותם: מי ניצח במלחמת ששת הימים אנחנו או המצרים, הירדנים או הסורים? אמרו לי כולם בביטחון גמור: אנחנו!! מה זאת אומרת?. שאלתי שוב ושוב, כולם התרעמו עלי: בודאי שאנחנו ניצחנו. הכנו אותם שוק על ירך וכו'.
אחר כך שאלתי מישהו מכם נלחם ב"ששת הימים"? מישהו מכם חי בתקופה ההיא? איך אתם אומרים "אנחנו"? פה הם נאלמו דום. נכון שיש בימינו אנשים שזכו לשחרר את הכותל ולהיות שם, אבל אתם כולכם נערים צעירים? הם החלו להצטדק ולומר: נכון! לא היינו חיים במלחמה אבל עם ישראל ניצח וזה אומר שאנחנו ניצחנו. אמרתי להם שהם באמת צודקים, לא רק כלפי הדורות שחיים איתנו אלא גם כלפי הדורות שהיו. צריך לומר "אנחנו ניצחנו".
האמת היא שלא רק בהצלחה צריך לומר "אנחנו". גם כלפי השואה צריך להרגיש כל אחד שהוא נשרף בשואה. שהוא גורש ועלה על המוקד באינקווזציה. שלו עצמו נחרב בית המקדש. לכן הוא בוכה בתשעה באב. כך הגמרא מספרת על רבי יהודה בר אלעאי שהיה בוכה בערב תשעה באב כאילו מתו מוטל לפניו. למרות שהוא חי בדור אחרי חורבן בית המקדש.
את ההרגשה זאת צריך להרחיב עד יציאת מצרים. כששואלים אותך מי יצא ממצרים אתה צריך לומר "אנחנו". ואותנו הוציא משם. ולא רק על זה צריך להרגיש כך, גם על האבות אברהם יצחק ויעקב צריך לומר אבותינו. וכך על כך דבר ודבר.

חייב להרגיש כאילו הוא היה במתן תורה ובקריעת ים סוף
כה"ח (נא ס"ק מא). מביא בשם המדרש כי "מי שאומר שירת הים בכל יום בשמחה רבה ובדקדוק התיבות והטעמים ומכוין כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ועובר הים והקב"ה מצילו - מוחלין לו כל עוונותיו". וכך כותב גם הבן איש חי בפרשת ויגש (יד) "שירת הים יאמר בשמחה ובנעימה כאלו עומד בתוך הים בשעת הנס, ובזה תהיה מסוגלת לכפרת עונותיו".
גם על מתן תורה נאמר כך. כך מובא בספר ספר דעת תבונות (קנד - קסה) על הפסוק "היום הזה נהיית לעם" שנאמר במתן תורה. כי "חייב אדם לראות את עצמו כאילו מקבל תורה מהר סיני" (פסיקתא זוטא פ' ואתחנן). כי כל השבח הזה מתחדש לישראל דבר יום ביומו.

הצגה של יציאת מצרים
אחרי "יחץ" לפני "מה נשתנה" נהוג בבית של הרב מו"ר שליט"א בכל שנה ושנה לעשות כעין הצגה על כך שאדם חייב להראות את עצמו כאילו הוא יצא בעצמו ממצרים. הבנים והבנות הקטנים, ולפעמים גם הגדולים יותר, יוצאים מהבית וחוזרים כשמקלותיהם בידיהם כאילו הם באו מדרך ארוכה. צרורות האפיקומן קשורות על שכמם מהמצה של יחץ, הם דופקים על הדלת ובאים שעונים על מקלותם והרב עצמו היה חוקר אותם מאיפה הם באו. והם עונים לו: "ממצרים". "לאן אתם הולכים"? "לארץ ישראל". מה היה במצרים? כל אחד מספר על הצרות שעברו עליו במצרים. על עבודת הפרך. הם גם מספרים על עשר המכות ועל הדרך שיצאו וקריעת ים סוף וכו' כולל מתן תורה.
כל זה היו צריכים באמת לעשות המבוגרים בעצמם. כי כך הם מתקרבים באמת לקיים ולהרגיש בעצמותם את היציאה ממצרים בפועל ממש.

בלק ובלעם - יצא או יוצא
עד כמה הדבר הזה חשוב ניתן ללמוד מהסיפור של הקללות של בלעם שהתהפכו לטובה. כשבלק מנסה לשדל את בלעם לקלל את ישראל הוא אומר לו: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" יָצָא - בלשון עבר. דע לך כי כל הניסים שהיו לעם ישראל במדבר שייכים לעבר. היו ואינם. לכן בא לקלל ונעצור ואתם. ממש דומה למה שאומר המן לאחשורוש כשהוא משדל אותו להשמיד להרוג ולאבד את ישראל. הוא אומר לו הכל עבר - היסטוריה.
כל השיחה השקרית הזאת יכולה להתרחש בין בלעם לבלק. אבל כשבלעם מדבר עם האלוקים הוא לא יכול לשקר, הוא לא יכול לומר לו שהכל עבר ונגמר. לכן הוא משנה ממה שאמר לו בלק. הוא אומר לאלוקים שבלק אמר לו: "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם" "יֹּצֵא" - בלשון הווה. צריך לזכור כי אנחנו מדברים על אירוע שקרה כמעט ארבעים שנה אחרי היציאה בפועל מגבולות מצרים. כשמדברים אמת - זה עוד הווה.
חכמינו אמרו מתוך ברכותיו של בלעם אתה יודע מה היה בליבו לקלל. בברכות שלו, כשהוא אומר שתי פעמים משהו זה כנראה דבר חשוב מאוד. פעמיים בלעם חוזר ואומר שיציאת מצרים היא דבר של הווה ולא של עבר. פעם אחת הוא אומר "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (במדבר כג כב). ופעם נוספת הוא אומר "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (כד ח). "מוֹצִיאָם" "מוֹצִיאוֹ" בלשון הווה. ללמדך שהניסים לא נגמרו. שהעוצמה לא פחתה. שהכוח לנצח עוד קיים שאלוקיהם של ישראל נמצא עימהם. "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ".

יציאת מצרים מתרחשת כל שנה ושנה - יציאה מקליפה ומהשפעתה
מסביר אור החיים הקדוש על פי המשך הפסוקים למה זה כל כך חשוב לבלק ובלעם אם יצא או יוצא. "ונראה על דרך אומרם ז"ל (פסחים קטז:) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה, ונוספים בעם בני ישראל, והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים, והוא אומרו אל מוציאם, כי לא יציאה ראשונה לבד, אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר: ונתן טעם "כתועפות ראם לו". פירוש כי ה' מוסיף ומחזק אותם לרוממם, ואין קץ לרוממות אשר חשב ה' עליהם. עד גדר שלא יישאר שום תערובת הרע בקדושה. "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל".
שהרי אנחנו צריכים לזכור כי במשך הארבעים שנה הם היו עדיין תחת השפעת המצרים. הם מתאווים בנפשם לדגים ולקישואים ולאבטיחים של מצרים. הם יצאו ממצרים אבל נפשם עדיין שם. לכל הפחות חלקית היא בנפשם. בשעות מדבר הם נזכרים בערגה במצרים. הם מעלים מחשבה אולי לחזור לשם. בסוף הם לא חוזרים - הם יצאו נפשית ממצרים. אבל לא לגמרי. התהליך הזה להתנתק ממצרים מהנאותיה המפוקפקות. מהתאווה שלה. מהעריצות שלה. מהניצול שלה. מהרעות שלה. עוד שער ועוד שער ממ"ט שערי הטומאה שלה.

כל מה שעבר ביציאת מצרים עד הכניסה לארץ - קורה לנו
וכך כתוב בספר עצות ישרות: "אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כי כל מה שעבר על ישראל ביציאת מצרים וקבלת התורה ואחר כך, וכל המלחמות לכבש ארץ ישראל, וכל מה שעבר עלינו אחר כך, הכל כאשר לכל עובר על כל האדם הרוצה לזכות לחיי עולם, שבהכרח שיעבר עליו כמה מיני מלחמות בלי שעור, ובכל עת שרוצה להתעורר ולהתחזק בעבודת השם, אזי מתגברים בכל פעם ביותר, בפרט בהתחלה, שזה בחינת תכבד העבודה וכו', הנאמר בהתחלת גאולת מצרים, כי הסטרא אחרא כשרואה שבא צדיק אמתי בחינת משה ורוצה להוציא את איש הישראלי מגלות נפשו, הוא מתגרה ומתגבר עליו יותר ויותר ומכביד עליו על העולם הזה והתאוות והפרנסה, עד שקשה עליו לזוז ממקומו לשוב להשם יתברך. אבל דרך ישראל עם קדוש, שהם תופסים אמנות אבותיהם בידיהם, ובכל פעם הם צועקין אל השם ועל ידי זה הם מכניעין בכל פעם פרעה וחילותיו, שהם הסטרא אחרא וכתותיהם, אבל אף על פי שמכניעים אותם, אף על פי כן הם חוזרין ומתגברין בכל פעם, וכן פעם אחר פעם כמה פעמים, כמו שראינו אצל פרעה, שבכל עת שבא עליו איזה מכה נכנע קצת, ואחר כך הכביד לבו וחזר והתגבר, ואפלו אחר כל יציאת מצרים לגמרי, חזר וקבץ חילותיו ורדף אחריהם והשיגם על הים".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il