- משנה וגמרא
- פסחים
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
824
בגמ' 'רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא וכו''
כתב הרמב"ם [בהל' כלי המקדש פ"ו ה"ט], ומהו קרבן העצים, זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה, ויום שיגיע לבני משפחה זו להביא העצים, היו מקריבין עולות נדבה וזהו קרבן העצים. והמשיך ע"ז הרמב"ם, והיה להם כמו יום טוב, ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה, ודבר זה מנהג.
וכתב המל"מ [שם ד"ה ודע וכו' העולה] שלפ"ז יש איסור להתענות בערב פסח מחצות, ולפ"ז כתב להקשות איך יתכן שהיה רב ששת מתענה, [ותענית בכורות כתב המל"מ דהוא תקנה קדומה, עיי"ש], והאריכו האחרונים בזה, ואם דוקא תענית של צער אסור, ואכמ"ל.
עוד דנו האחרונים מדברי התוס' לעיל [נ. ד"ה מקום שנהגו] שבאמת כתבו שהטעם שאסור לעשות מלאכה בערב פסח מחצות זהו משום הקרבת הקרבן, (והנה בתוס' שם חזינן דס"ל שאיסור עשיית מלאכה בערב פסח הוא מדאורייתא. אמנם בחדושי הר"ן שם כתב דאפשר דאיסור זה דעשיית מלאכה אינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא הוא. וכן הוכיח הרש"ש לעיל נ. מדברי התוס' בחגיגה [יז סוע"ב] דס"ל דהוא איסור מדרבנן, ועי' גם בדבריו בחגיגה שם, ובמצפה איתן והגהות מהרי"א חבר לעיל נ.), וע"ע בנו"כ ברמב"ם שם, ואכ"מ.
קטז. האם רשאי להסב באכילת מרור
בגמ' 'מרור א"צ הסיבה'
מכך שאמרו שמרור אין צריך הסיבה, כתב הב"י [סימן תעה סוף ס"א וסוף ס"ב] שאם רצה להסב במרור רשאי, [והיינו שרק אמרו שמרור 'אין צריך' הסיבה], וכתב שכן משמע מלשון הרמב"ם [חמץ ומצה פ"ז ה"ח] שלא הזכיר שמרור אינו נאכל בהסיבה, משמע שסובר שאם רצה לאוכלו בהסיבה אינו מפסיד. וכן הסיקו המהר"ל מפראג [בגבורות ה' פרק סג], הב"ח [שם] והגר"א [בביאורו שם] דאע"ג דמרור אין צריך הסיבה, מכל מקום אם היסב בו אין בכך כלום, [עיי"ש דלפ"ז באכילת הכורך צריך הסיבה, כיון דמצה צריכה הסיבה, ומרור אע"ג דאינו צריך הסיבה, מכל מקום אם היסב אין בכך כלום, וכדלהלן אות קנה, ועיי"ש שיש פוסקים שכתבו טעם נוסף להסב באכילת כורך, עיי"ש השיטות בזה].
אמנם מלשון המגן אברהם [שם ס"ק ו] משמע שלכתחילה אין ראוי לאכול המרור בהסיבה, [עיי"ש שכתב שאם אכל המרור בהסיבה יצא], וכן פירש בדבריו המחצית השקל שבדיעבד יצא כשאכל המרור בהסיבה, אך לכתחילה אין לאוכלו בהסיבה כיון שהמרור מורה על העבדות. (אמנם במשנ"ב [שם ס"ק יד, ובשעה"צ שם] משמע שפירש דברי המג"א שגם לכתחילה רשאי לאכול המרור בהסיבה). וכן כתב הפרי חדש [בתחילת דבריו שם] שאין ראוי לאוכלו בהסיבה, כיון דהוו תרתי דסתרן. [אמנם בסו"ד הסיק הפרי חדש שאם רצה לאכול המרור בהסיבה רשאי].
ויסוד ד"ז משמע בלבוש [שם] שכתב שיאכל המרור בלי הסיבה, שהסיבה היא זכר לחירות והמרור הוא זכר לעבדות, והיאך יתחברו שניהם והם הפכים. [וסיים דמכל מקום אם היסב במרור אין בכך כלום]. ועד"ז משמע בערוך השולחן [שם סעיף ו]. שאם היסב באכילת המרור יצא בדיעבד. [ועי' להלן אות קנה].
קיז. האם יש להסב בזמן ההגדה וההלל
בגמ' 'יין כו' צריך הסיבה וכו' הא בתרתי כסי קמאי הא בתרתי כסי בתראי וכו''
כתבו התוס' [ד"ה כולהו] שכל ד' כוסות צריכים הסיבה בשעת שתיה, ופירש הדבר שמואל שכוונת התוס' לומר שדוקא בשעת שתיית הכוסות עצמם צריך הסיבה. ולאפוקי מדברי המאירי שכתב דד' כוסות בעו הסיבה הן בשתייתם והן בדברים שהם מסודרים עליהם, דהיינו קידוש וקריאת ההגדה וקריאת ההלל וברכת המזון, [וסיים בזה המאירי, ואם היה מיסב בכל הסעודה הרי זה משובח].
(ויש לציין בזה מה שהביאו החק יעקב [בסימן תעג ס"ק לה] והמשנ"ב [שם ס"ק עא] מדברי השל"ה, שאין לומר ההגדה בהסיבה אלא רק באימה וביראה. וגם הברכ"י [שם ס"ק יד] כתב בשם הבית דוד דקריאת ההגדה ושאר ברכות אין צריך לומר בהסיבה. [ועמש"כ בזה להלן אות קנט בנדון הסיבה בהגדה, ומה שהובא שם מדברי הדרכי משה (אות יב) שסיפור ההגדה הוי כמו תפילה], ולגבי קריאת ההלל הביאו הב"י והט"ז [בסו"ס תכב] משבלי הלקט שבליל פסח אומרים הלל מיושב, לפי שדרך ליל פסח הוא דרך הסיבה וחירות, לכן אין מטריחים אותו לעמוד, [והו"ד בקצרה במשנ"ב שם סו"ס תכב, ובהל' פסח ר"ס תפ], עיי"ש, ועכ"פ לא נזכר בדבריהם שיש צורך להסב. והבאר היטב [בס"ק כז] כתב בשם השל"ה שאין לישב מוטה באמירת ההלל, אלא באימה וביראה. וגם לגבי ברכת המזון מצינו בטור [בסימן תפו] בסדר ליל פסח שכתב שיברך יושב בלא הסיבה).
והנה לדברי המאירי לכאו' גם הא דפליגי ב' הלשונות בגמרא בהסיבה דד' כוסות, אין זה רק בשתיית הכוסות גרידא, אלא גם במה שהכוסות מסודרות עליהם, דלישנא קמא דאמרי דדוקא בתרי כסי קמאי בעי הסיבה, דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות, ס"ל שדוקא קידוש והגדה שזהו תחילת החירות צריך לעשותם בדרך חירות, הן באמירתם והן בשתייתם, אך הלל וברכת המזון שזהו לאחר החירות, אין צריך גם לאומרם בהסיבה, [ודו"ק היטב], ואילו לישנא בתרא סברי להיפך, שדוקא בהלל וברכת המזון צריך להסב הן באמירתם והן בשתיית הכוסות שבהם, שזהו זמן החירות, משא"כ הגדה וקידוש שזהו לפני החירות לא בעי הסיבה, ודו"ק.
וע"פ דברי המאירי שגם קריאת ההגדה צריכה להיות בהסיבה, י"ל דקדוק לשון ההגדה, 'מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו' שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים וכו'', וכמש"כ לדקדק מזה בהגדת 'מעשה ידי יוצר' [להגר"ש קלוגר זצ"ל] שראוי להיות בהסיבה בשעת אמירת ההגדה, שאל"כ לצורך מה ראה המגיד לספר לנו שהיו החכמים מסובין בשעת אכילה, הלא אין כוונתו אלא להראות שהיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה, אלא ודאי שצריך להיות בהסיבה אף בשעת סיפור יציאת מצרים, עיי"ש, וכעי"ז כתב החיד"א [בהגדה], דרבותא אשמעינן בעל ההגדה, דהגם שהיו עוסקין בתורה ורזי דרזין, והו"א שצריך להראות שהם ביראה וחרדה כראוי ללשמם וקדושים כמותם, אפ"ה היו מסובין לכבוד הרגל מועדת, עכ"ל. [מהגרא"א רובינשטיין זצ"ל].
(ואגב יש לציין בזה מה שכתב האברבנאל [בהגדתו 'זבח פסח', במעשה דר"א], ש'בני ברק' האמור במעשה דרבי אליעזר ורבי יהושע אינו שם מקום, אלא הם כלי משי יפים מבריקים, ואמרו שעל כלים כאלו היו מסובין, עיי"ש עוד).
קיח. אכל בהסיבת ימין - האם צריך לחזור ולאכול בהסיבת שמאל
בגמ' 'הסיבת ימין לא שמה הסיבה ולא עוד אלא שמא יקדים וכו'', וברשב"ם
עי' רשב"ם [ד"ה הסיבת ימין וד"ה שמא] שהביא ב' טעמים להא דהסיבת ימין לא שמה הסיבה, טעם אחד משום שביד ימין הוא צריך לאכול. ועוד, שמא יקדים קנה לושט, וכתב הרא"ש [סימן כ] דאיכא נפק"מ בין הנך טעמי איך הדין באיטר, דלטעם שביד ימינו הוא צריך לאכול, איטר יד ימינו מיסב בימינו, כיון שאוכל בשמאלו, ואילו לטעם דשמא יקדים קנה לושט, אין חילוק בין איטר לאחר, וגם איטר מיסב בשמאלו, והו"ד הרא"ש בב"י [סימן תעב סעיף ג].
והביא הב"י מהתרומת הדשן [סימן קלו] דלמעשה נקטינן דאיטר דינו כשאר אדם, ומיסב בשמאל כל אדם, דשבקינן טעמא דצריך לאכול בימין, מקמי טעמא דשמא יקדים קנה לושט, שכיון שלטעם דשמא יקדים קנה לושט איכא סכנתא בהסיבת ימין, וחמירא סכנתא מאיסורא. ויש שיטה דאיכא סכנתא בהא, חיישינן לשיטה זו ואמרינן ספק נפשות להקל, עכת"ד. וכן הביא הרמ"א [שם סעיף ג] שאין חילוק בין איטר לאחר.
ואם עבר אדם שאינו איטר והיסב בימינו, כתבו הפוסקים דאינה הסיבה, כיון שמבואר בגמרא שהסיבת ימין לא שמה הסבה, [שצריך לאכול בימינו], וממילא הסיבה בימין אינה הסיבה כלל, והו"ל כאילו לא היסב, וכמבואר בב"ח [שם סו"ס ג בשם המהרש"ל, ואמנם סיים הב"ח דלמאי דנהגינן כראבי"ה שבדיעבד יצא אפילו בלא הסיבה כל עיקר, א"כ לעולם אין צריך לחזור ולהסב], הפמ"ג [בא"א שם ס"ק ד] והשער הציון [שם ס"ק יא].
ונחלקו הפוסקים איך הדין באיטר שעבר והיסב בימינו, שרק עבר על הטעם דשמא יקדים קנה לושט, עי' בב"ח [שם], בפרי חדש [ס"ק ג], בפמ"ג [בא"א ס"ק ד ומשבצו"ז ס"ק ב], ומשנ"ב [שם ס"ק יא ושעה"צ ס"ק יג], אם אמרינן שכיון שעבר והיסב בימינו מאי דהוה הוה, או שגם מחמת טעם זה הו"ל כאילו לא היסב כלל, דכיון דתקון רבנן שלא יסב על ימינו מטעמא דסכנה, א"כ אם עבר והיסב לא קיים מצות הסיבה כתקנת חכמים, ויחזור ויאכל בהסיבה.
קיט. הסיבת תלמיד בפני רבו כשנתן לו הרב רשות להסב
בגמ' 'כי הוינן בי מר זגינן וכו' כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן לא צריכתו'
כתב הרמב"ם [חמץ ומצה פ"ז ה"ח] שתלמיד בפני רבו אינו צריך הסיבה אלא אם כן נתן לו רבו רשות, וכתב הב"י [בסימן תעב סעיף ה, וכ"ה בביאור הגר"א שם] דמקור דברי הרמב"ם שאם רבו נתן לו רשות יכול להסב, זהו מהא דאמרו בסוגיין שהתלמידים היו רגילים להסב כשהיו אצל רבה, ואי לאו דע"י רשות רשאי, היכי שביק רבה לתלמידיו לעשות איסור, אלא ודאי כיון שרבה היה רואה אותו ושותק, הוי זה כנתינת רשות. (ואמנם בדבריו בשו"ע כתב דרשאי להסב רק אם נותן לו רשות, ולא הזכיר באופן זה שרבו רואהו ושותק, ועי' בזה בחק יעקב [שם ס"ק יא] ובפמ"ג [במשבצו"ז שם ס"ק ד]).
וכתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [הו"ד ב'הליכות שלמה' פסח, פ"ט סעיף יח] דמכל מקום לכתחילה אין ראוי שיבקש התלמיד רשות מרבו להסב, אלא עדיף שיאכל בלא הסיבה, שגם בעצם בקשת הרשות להסב יש סרך חסרון דרך ארץ, ורק אם מעצמו יתן לו רבו רשות יסב. (וכתב דהיינו בתלמיד ורבו, אך המתארח אצל תלמיד חכם מופלג, והמתארח מחמיר על עצמו שלא להסב בלא נטילת רשות, נראה דאין בבקשה זו משום חסרון דרך ארץ).
והוסיף הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שמדין זה דתלמיד אצל רבו אין צריך הסיבה, יש לראות גודל החשיבות והנחיצות שראו חז"ל בשהיית התלמידים במחיצת רבם, שאע"פ שמצות ההסיבה חביבה מאד להראות דרך חירות בליל יציאת מצרים, ואצל כל אדם מעכבת מצוה זו גם בדיעבד, מכל מקום לא אמרו לתלמיד שילך לבית אחרים או לביתו כדי שלא יתבטל מן המצוה, אלא אדרבה, ההתבוננות והלימוד מדרכיו והנהגותיו של רבו עדיפא טפי. או שעניינו שלהראות מורא לרבו עדיף טפי, וחשוב יותר מלהראות חירות לזכר יציאת מצרים, ולכן אין להימנע מלישב אצל רבו.
והגרי"ש אלישיב שליט"א [ב'הערות' כאן] פירש שהטעם שאין הידור שלכתחילה יאכל התלמיד שלא בפני רבו כדי שיוכל להסב, [או שיבקש מרבו רשות להסב בפניו], זהו משום שיסוד המצוה אינו לאכול בהסיבה, אלא לאכול דרך חירות, אך כשיושב בפני רבו, אין סתירה לדרך חירות בכך שאינו מיסב, ואדרבה, כן דרך בני חורין שאוכלים זקופים סביב רבם המיסב, וזהו דרך חירות לכתחילה. והוסיף דכמו"כ כפאוהו לאכול מצה, [וכהא דאי' בראש השנה כח. בכפאוהו פרסיים לאכול מצה], יוצא ידי חובה גם בלא הסיבה, שבכה"ג שמה שאינו מיסב אין זה מראה שאינו דרך חירות, יוצא י"ח גם בלא הסיבה. [וכנ"ל באות יד, עיי"ש עוד בנדון זה].
קכ. חיוב 'מורא' ודין הסיבה ברבו שאינו מובהק
בגמ' 'מורא רבך כמורא שמים'
אמרו בגמרא שתלמיד אצל רבו אינו צריך הסיבה משום דמורא רבך כמורא שמים, וכתבו הרא"ש [בסימן כ] והמרדכי שדין זה הוא גם ברבו שאינו מובהק, והוכיחו כן מהא דלא העמידו בגמרא את הברייתא ד'תלמיד בפני רבו צריך הסיבה', ברבו שאינו מובהק, והוצרך לאוקמי בשוליא דנגרי, עיי"ש עוד. [ויש להוסיף דהא משמע דדומיא דשוליא דנגרי, במלמדו תורה לא בעי הסיבה, ובע"כ זהו רבו שאינו מובהק, דאל"כ הרי לא הוי דומיא דשוליא דנגרי]. והו"ד הרא"ש בטור ושו"ע [בסימן תעב סעיף ה]. ומוכח מזה דס"ל דחיובא דמורא הוא גם ברבו שאינו מובהק. ועי' בזה בשו"ת פנים מאירות [ח"א סימן צג], עיי"ש. (ולכאו' הרא"ש כאן לשיטתו בפ"ק דקדושין [סימן נו], ואכמ"ל).
וגם בפירוש רש"י [באבות פ"ד מי"ב] מבואר דס"ל כשיטה זו שחיוב מורא אמור גם ברבו שאינו מובהק, דאהא דתנן 'מורא רבך כמורא שמים', הביא הא דדרשינן 'את ה' אלוקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים, והמשיך שם שכל שכן לרבו, [ודלא כתוס' בב"ק מא: שהעמידו האי קרא רק ברבו מובהק, וכדלהלן], עיי"ש. (ורש"י לשיטתו בשבועות [ל:], דאהא דאמרו שם דאיכא עשה דכבוד תורה, ולכך שרי לתלמיד חכם לישב בדין, פירש רש"י ד'עשה דכבוד תורה' היינו הא דדרשינן 'את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים'. [והרמב"ן והרשב"א שם באמת הביאו קרא ד'והדרת פני זקן']). וכמו"כ נראה במאירי [לעיל כב:] שפירש הך קרא ד'את ה' אלוקיך תירא' גם בשאר תלמיד חכם ולא רק ברבו. [ואמנם יש לעיין מדברי רש"י שם כב: (ד"ה לרבות), דמשמע ד'את ה' אלוקיך תירא' קאי רק על רבו, ולכאו' סותר לדבריו בשאר דוכתי, וכנ"ל]. וגם ביראים [מצוה רלא] משמע שפירש ד'את ה' אלוקיך תירא' אינו דוקא ברבו מובהק, שפירש דהאי קרא קאי בחכמי התורה ולומדיה, אף אם למד מהם רק פרק אחד או הלכה אחת, שצריך לנהוג בו כבוד, (ואמנם משמע מדבריו דבעינן עכ"פ שלמד ממנו, עיי"ש), ועיי"ש ב'תועפות ראם' [אות ז], ואכ"מ.
אמנם בתוס' בב"ק מא: [ד"ה לרבות] מבואר שחיוב מורא אמור רק ברבו מובהק, וכן מוכח מהרמב"ם בהל' ת"ת, וכמש"כ בחידושי הגרי"ז בהל' ת"ת. [ובאמת הרמב"ם הזכיר דיני יראה מרבו רק בריש פרק ה, דמיירי ברבו מובהק (וכמש"כ שם בהל' ט). ואילו בפרק ו דמיירי בשאר תלמיד חכם, לא כתב הרמב"ם אלא 'מצוה להדרו', ולא הזכיר מורא].
ו בעמק ברכה [בסדר ליל פסח, עמ' עה] כתב לתמוה אמאי פסק השו"ע [בסימן תעב סעיף ה] כדעת הרא"ש שיש חיוב מורא ברבו שאינו מובהק ולכן לא צריך הסיבה אצלו, ולא פסק כדברי הרמב"ם הנ"ל שאין חיוב מורא ברבו שאינו מובהק, ולכאו' היה לשו"ע עכ"פ לפסוק שיטול רשות מרבו, משום ספיקא שמא צריך הסיבה. [ובאמת הב"ח שם ס"ק ד כתב שיש להחמיר ברבו שאינו מובהק שיתן לו רבו רשות ויתחייב בהסיבה מספק, והביא שכן פסק מהר"ל מפראג עיי"ש].
עוד יש לציין בנדון זה הא דתנן [בברכות יג.] לגבי דין הפסק בקריאת שמע, רבי יהודה אומר באמצע [-הפרק] שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, דרש"י [שם] פירש ד'מפני היראה' היינו מפני אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגנו, וכעי"ז פירש הרמב"ם [בהל' קריאת שמע פ"ב הט"ז]. אמנם הרא"ש [שם פ"ב סימן ה] והרשב"א [שם יג:] הקשו עליו דא"כ פשיטא שיפסיק מפניו, שאין דבר שעומד מפני פיקוח נפש, ולכן פירשו ד'מפני היראה' היינו אביו ואמו ורבו, דכתיב 'איש אמו ואביו תיראו', ותנן 'מורא רבך כמורא שמים', [והרשב"א שם הוסיף דרבו דכתיב 'מפני שיבה תקום ויראת', ויש לציין דלא הביא ל'את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים', דב"ק מא:], עכת"ד. והנה לא נתפרש בדבריהם אם ילפינן מזה לכל רבו, או רק לרבו מובהק, אמנם החיי אדם [בכלל כ סימן ו] שהביא דין זה דשואל מפני מי שירא ממנו, פירש דהיינו אביו, או רבו שלמד ממנו עיקר תורתו, [-והיינו רבו מובהק], או תלמיד חכם מופלג בדורו, עיי"ש, [והובא בקצרה במשנ"ב בסימן סו ס"ק ח]. ואמנם יתכן שיש לחלק בין 'יראה' דהתם לשאר דוכתי הנ"ל. (ואמנם בביאור הגר"א [שם בסימן סו] ציין לתוס' בב"ק הנ"ל, ויתכן דכוונתו להביא לדינא כמו"כ, דהיינו דוקא ברבו מובהק או תלמיד חכם מופלג בדורו, ועיין).
ואמנם בעיקר הנדון יש לעיין, דיתכן דנדון הסיבה בפני רבו אינו שייך לדיני מורא דשאר דוכתי, דהכא הנדון הוא בגדרי הסיבה, דהסיבה עניינה דרך חירות, ואין זה דרך חירות כשיושב בפני רבו ומיסב, גם אם אין נוהג בו דיני מורא. [וכהא דאצטריך לאשמעינן דבשוליא דנגרי צריך הסיבה. וכנ"ל], ואינו שייך לדיני מורא דשאר דוכתי. [ואמנם בראשונים הנ"ל משמע דהזכירו בהסיבה 'מורא רבך כמורא שמים', וי"ל, ודו"ק].
קכא. גדר 'רב מופלג' לדין 'מורא' ולדין 'הסיבה'
בגמ' שם
כתב התרומת הדשן [בסימן קלח] שהסועד בליל פסח אצל תלמיד חכם מופלג בדורו, פטור מהסיבה אע"פ שלא למד ממנו כלום, משום שדין רב מופלג הוא כרבו מובהק, ואיכא ביה חיוב מורא כמו ברבו מובהק, וכמבואר בתוס' בב"ק מא ב. [וכתב התרומת הדשן שכל שכן אם התלמיד חכם נחשב לגדול הדור, וכמבואר בתוס' בברכות לא ב, ועי' בזה בסמוך], והו"ד בב"י בסימן תעב ובשו"ע שם סעיף ה.
אמנם המהר"ל [בגבורות ה' פרק מח] הקשה על התרומת הדשן, דהא פירשו [בסוגיין] שהטעם בהא דתלמיד אצל רבו אין צריך הסיבה, זהו משום דמורא רבך כמורא שמים, והרי לא שייך הך טעמא כי אם ברבו מובהק, ולא ברב מופלג, (ואמנם סיים שם המהר"ל שודאי אם סועד אצל רב שהוא מנהיג בעיר וכל העיר נוהגים על פיו, הרי הוא נחשב רבו אע"פ שהוא לא למד בפניו, כיון שהוא רב בני העיר והוא מבני העיר), עיי"ש. וכבר העיר הדבר שמואל כאן שמדברי התוס' [בב"ק מא: הנ"ל] יש מקור לדברי התרומת הדשן דאצל תלמיד חכם מופלג בדורו אין צריך הסיבה, ודלא כמו שכתב המהר"ל מפראג דמורא רבך אמור דוקא ברבו, ולא בתלמיד חכם מופלג, עיי"ש.
גדר 'מופלג' נתפרש בתוס' בברכות לא: [ד"ה מורה הלכה] דהיינו גדול הדור, אמנם בדבריהם בב"ק [שם] הזכירו התוס' 'רב מופלג דהוי כעין רבו'. [ועי' בתרומת הדשן שם שציין לשינוי שבין דברי התוס' בב"ק לברכות, אם זהו דוקא בגדול הדור]. ולדינא הסיק הברכ"י [בסימן תעב ס"ק ו. ובחו"מ סימן טו ס"ק א ד"ה אי נמי בקצרה] ע"פ דברי התוס' בב"ק שלענין חיוב מורא לא בעינן דוקא גדול הדור, אלא גם תלמיד חכם מופלג בחכמה הרי הוא בכלל זה. ודוקא לענין מורה הלכה בפניו כתבו התוס' בברכות דהיינו גדול הדור. (וממילא העלה הברכ"י שם שלענין האיסור להסב בפניו, גם תלמיד חכם מופלג בדורו הרי הוא בכלל איסור זה, וכדמשמע לשון השו"ע [שם בסימן תעב סעיף ה], שכתב 'תלמיד חכם מופלג בדורו', עיי"ש עוד).
קכב. 'ספק דרבנן לקולא' - טעם הדין, וכשאפשר להחמיר בקלות
בגמ' 'השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה'
נחלקו בגמרא אם צריך הסיבה בשני כוסות ראשונים או בשני כוסות אחרונים, והסיקו על זה דהשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי, אידי ואידי בעו הסיבה, וכתבו הר"ן והמהר"ם חלאוה [כאן] דאף דבעלמא קיי"ל ד'ספיקא דרבנן לקולא', הכא כיון דאיכא ב' לשונות במה צריך הסיבה, לכך לדינא בעו הסיבה בכולהו, משום דכיון דלאו מילתא דטירחא היא, עבדינן לרווחא דמילתא, [ועוד תירץ הר"ן דהכא אי ניזיל לקולא בתרוייהו, מיעקרא מצות הסיבה לגמרי], עיי"ש. ועד"ז הוכיח המל"מ [בהל' מקואות פ"י ה"ו] ממה שאמרו בגמרא בע"ז [לז:], 'הא מיא בשיקעתא דנהרא, זילו טבולו', דהיכא דאפשר בקל, אין להקל בספיקא דרבנן. ומאידך מצינו בכמה מקומות דאין צריך להחמיר בספיקא דרבנן, [עי' מה שהביא המשנ"ב בסימן תפט ס"ק טו ובשער הציון שם סק"כ. בסימן תקפה במשנ"ב ס"ק ה, ובסימן תרצב ס"ק טז, ובמה שהביא בזה הקהלות יעקב בברכות סימן א, ועוד], ואכמ"ל.
(והנה מדברי הראשונים הנ"ל משמע דהשוו ספיקא דרבנן בעלמא להא דסוגיין דאיכא ב' לישני בתקנה דרבנן. אמנם בשלטי הגבורים [על המרדכי פ"ד דע"ז, אות י] באמת חילק בזה, דכללא ד'ספיקא דרבנן לקולא' אמור דוקא היכא דאיכא פלוגתא, אבל היכא דמספק"ל מאי אמור בה קמאי, אזלינן לחומרא אף בשל סופרים, וכדאמרינן בסוגיין שמטעם זה צריך הסיבה בכולהו ד' כוסות, עיי"ש).
ועכ"פ מעיקר דברי הר"ן והמהר"ם חלאוה [הנ"ל] מוכח שאין הביאור בספק דרבנן לקולא שחז"ל לא גזרו כלל על הספק, דא"כ אין מקום להחמיר גם באופן שאפשר בנקל להחמיר. אלא עניינו שלא הטריחוהו בספק, ולכן היכא דאפשר להחמיר בלא טורח, יש להחמיר, עי' מה שהביאו בנדון זה בשב שמעתתא [ש"א פ"ג] ובקונטרס דברי סופרים [סימן א אות מג], ועוד. והאריכו בזה הפוסקים, ואכמ"ל.
(ויש לציין דמצינו יסוד לשיטה זו דבספק כלל לא נאסר, בדברי הקרית ספר [בהקדמה פ"ה, והו"ד בלח"מ ר"ה ממרים], ואכמ"ל).

הגדרת מצוות ארבע כוסות
פסחים צט: ע"ב - תוד"ה "לא יפחתו"
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל | ח' אדר ב' התשנ"ה

פסחים דף ס'
לימוד דף יומי
הרב אשר חזיזה | י"ג אלול התשע"ג

מסכת פסחים דף ס"ו
הרב אורי בריליאנט | י"ט אלול התשע"ג
"אפילו עני שבישראל...ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין"
פסחים צ"ט ע"ב
הרב יהודה זולדן | ט"ז שבט תשפ"א
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
לקום מהתחתית של התחתית
הלכות קבלת שבת מוקדמת
בדיקת פירות ט''ו בשבט
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
איך ללמוד גמרא?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
מדוע ראש השנה זכה להיות שני ימים וכיצד מתנהלים בחג כזה?
בריאת העולם בפרשת לך לך
למה ללמוד גמרא?

חמדת השבת: כללי קדימת הברכות: המסוים, החביב, ושבעת המינים
הרב בצלאל דניאל | שבט תשפ"ה
