בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

דף קיב

נטילת ידים אחרי בדיקת דם ותרומת דם בזמן הזה

undefined

הרב יצחק שטסמן

ניסן תש"ע
8 דק' קריאה
קלב. נטילת ידים אחרי בדיקת דם ותרומת דם בזמן הזה
בגמ' 'דמסוכר [-מקיז דם] ולא משי ידיה מפחיד שבעה יומי'

מבואר בסוגיין שצריך ליטול ידים אחרי הקזת1דם, והורו הגרש"ז אויערבאך זצ"ל והגרי"ש אלישיב שליט"א שאעפ"כ אחרי בדיקת דם שעושים בזמננו, לא צריך ליטול ידיים.
ומצינו בזה ב' טעמים, הגרש"ז אויערבאך זצ"ל פירש שכיון שכל טעם נטילת הידים אחרי הקזת דם זהו ענין סגולי, א"כ אין לנו אלא מה שפירשו, וכיון שבזמן חז"ל היתה הקזת דם רק לשם טיפול רפואי ולא לשם בדיקה, לכן אין ללמוד מזה לבדיקת דם כפי שמקובל בזמנינו. [הו"ד ב'נשמת אברהם' ח"א, ב'אשי ישראל' פ"ב הערה קמט, וב'הליכות שלמה' תפילה פ"כ הערה לא. והיינו שבבדיקת דם הנעשית בזמנינו אין הרפואה בהוצאת הדם עצמה כמו בהקזה, אלא שמחמת בדיקה זו ידעו איזו רפואה צריך לעשות לו]. ואילו הגרי"ש אלישיב שליט"א פירש הטעם משום שבבדיקת דם מוציאים רק מעט דם, ואין זה כהקזת דם דסוגיין. [וכן הובא בשמו ב'הערות' כאן].
ולשיטתם נחלקו אם צריך ליטול ידים אחרי תרומת דם בזמננו, הגרש"ז אויערבאך זצ"ל כתב שגם בזה לא צריך ליטול ידים, משום שאינו עושה כן עבור רפואתו, אלא עבור רפואת אחרים שזהו מצוה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, עכת"ד. אך לדעת הגרי"ש אלישיב שליט"א אחרי בדיקת דם צריך ליטול ידים, כיון שבתרומת דם מוציאים כמות דם [ואין זה כמו בבדיקת דם].
ובעיקר האמור כאן 'מסוכר', פירשו רש"י ורשב"ם 'מקיז דם מן הכתפים', ועפ"ז הובא בשו"ע [בסימן ד סעיף יט] 'המקיז דם מן הכתפים', אמנם כתבו המפרשים שאין הכוונה דוקא מקיז דם מן הכתפים, אלא ה"ה שאר הקזת דם. [עי' ב'אשי ישראל' פ"ב הערה קמט מספר 'משנה הלכה'].


קלג. אזהרת שתיית מים בליל רביעי ובליל שבת בזמן הזה

בגמ' 'לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בליל שבתות ואם שתה דמו בראשו מפני סכנה וכו''

בשו"ע הגר"ז [הל' שמירת גוף ונפש סעיף ו] ובפרי חדש [יו"ד סימן קטז ס"ק ט, ד"ה גרסינן בפ"ק] הביאו האזהרה האמורה בסוגיין שלא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, ואם שתה, דמו בראשו, מפני הסכנה דרוח רעה. והוסיפו שהחשש הוא כששותה באפילה ואישון לילה בלא נר, [והוא ע"פ הרשב"ם בסוגיין].
וכתב על זה הפרי חדש דהאידנא לית לן בה, או משום דדשו בה רבים, או משום דלא שכיח האי רוח רעה, א"נ שומר פתאים ה'. וסיים דמכל מקום טוב להיזהר, עכת"ד, והו"ד בדרכי תשובה [שם ס"ק עא].
והעיר הדרכי תשובה שם על כך שלא הביא הפרי חדש הא דמבואר בסוגיין שיש תקנה להשליך משהו למים ואח"כ לשתות, וכמו שהביא בשו"ע הגר"ז שם.

קלד. האם ראוי למנות תלמידי חכמים למנהיגי ולראשי הקהל
בגמ' 'שבעה דברים צוה ר"ע את רבי יהושע בנו וכו' ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים'

אמרו בסוגיין שאחד מהדברים שציוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו היינו 'אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים', ובשו"ת שבות יעקב [ח"א סימן עד] הניח מזה בצ"ע על מה שהמנהג להדר ולמנות דוקא תלמידי חכמים למנהיגי הקהל.
אמנם כתב השבות יעקב דמאידך מצינו שאמרו בגמרא [עי' תענית י: ושבת קיד:], איזהו תלמיד חכם הראוי למנותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום, אלמא תלמיד חכם קודם לאחרים לכל המינויים, וכדכתיב בקרא [משלי ח טו] 'בי מלכים ימלוכו', עיי"ש עוד, והו"ד בקצרה בגליוני הש"ס [למהר"י ענגיל, כאן]. והביא על זה בגליוני הש"ס מה שאמרו בגמרא בקידושין [עו:] לגבי רב ביבי ואושפיזכניה דרב אדא בר אהבה, רב ביבי דגברא רבא הוא ליעיין במילי דשמיא, ומר לעיין במילי דמתא וכו', עיי"ש עוד.
ובשו"ת ציץ אליעזר [חי"ח סימן פא] נשאל על תלמיד חכם גדול בתורה שלומד ומלמד תורה לרבים, שמפצירים בו לקבל עליו להיות עוסק בצרכי ציבור מספר שנים, אם יש לו להעתר להם ולקבל עליו את המינוי, אע"פ שמחמת מינוי זה יצטרך להתבטל קצת משיעור לימודו הרגיל, והביא דברי הירושלמי [פאה פ"א ה"ו] דחזינן שיש מצוה לקבל להיות פרנסי ציבור כאשר מציעים להם, וכן מצינו בדברי חז"ל בכמה דוכתי. ועפ"ז כתב המרדכי [פ"ק דב"ב סימן תפח] למעשה שאדם שהצבור חפץ למנותו גבאי צדקה, יש לו לקבל על עצמו המינוי, והובא לדינא בב"י [יו"ד סימן רנז] ובדרכי משה [שם סימן רנו אות ב] ובחכמת אדם [כלל קמז סעיף כט].
אך הוסיף הציץ אליעזר דמכל מקום ודאי אין הציבור יכולים לכוף אדם לכך, וכמש"כ המהרש"ם [בספרו 'משפט שלום'] בשם שו"ת אבן השהם [סימן לט] להוכיח שאם ביררו הקהל אחד להיות פרנס והוא אינו רוצה, אינם יכולים לכופו. אך מכל מקום המסרב יש לו לחוש לעצמו שיגרום לו עי"כ לקיצור ימים ח"ו. אמנם הציץ אליעזר עצמו דחה שאין הוכחה לזה שיגרום לו כן ע"י סירובו, ובפרט מי שהוא רגיל ללמוד וע"י מינוי זה יתבטל מלימודו, שמותר לו לסרב מלקבל המינוי, שהרי בלימוד גופא בודאי גורם חיים. והוסיף הציץ אליעזר שאם יש אחרים בלעדיו שיוכלו למלאות אותו תפקיד שמציעים לו, יש עליו גם איסור לקבל תפקיד זה ולהיבטל מדברי תורה כפי רגילותו ללמוד עד כה, עיי"ש שהאריך בזה, וסיים שלכן תלמיד חכם שתורתו אומנתו ולומד ומלמד לאחרים ובתורתו יהגה יומם ולילה, אין לו להעתר למה שמבקשים ממנו לקבל עליו להיות פרנס ופה לציבור, גם כשהעותרים רמי מעלה, אלא יש עליו להמשיך במתכונתו לעבוד את ה' בתורתו וביראתו ולהרבות גבולו בתלמידים כיד ה' הטובה עליו, עיי"ש.


קלה. אמירת דין בשם אדם גדול וסיפור מעשה שלא היה, כדי שיתקבלו דבריו

בגמ' 'אם ביקשת ליחנק היתלה באילן גדול', וברש"י, 'אמור בשם אדם גדול'

אמרו בסוגיין 'אם ביקשת ליחנק היתלה באילן גדול', ופירש רש"י [בד"ה היתלה] דהיינו שתאמר בשם אדם גדול, וכתב המגן אברהם [או"ח סימן קנו ס"ק ב, בריש דבריו שם] שיש להוכיח שאם שמע דין ונראה לו שהלכה כך, רשאי לומר דין זה בשם אדם גדול, כי היכי דלקבלו ממנו דין זה, וכן הוכיח מהגמרא בעירובין נא א, דעל ברייתא שנשנית בסתמא, אמר אותה רבה לרב יוסף בשם רבי יוסי, כדי שיקבל רב יוסף דבריו, דרבי יוסי נימוקו עמו.
ומצינו בגמרא בשבת קטו. שאמרו שמותר להכין מאכלים ביום כיפור לצורך מוצאי יו"כ, משום עוגמת נפש, ואמרו שם דבי רב יהודה מקנבי כרבא, דבי רבה גרדי קארי, כיון דחזא דהוו קא מחרפי, [-מקדימין להכין לפני המנחה, דהשתא לאו עוגמת נפש הוא], אמר להו [-לאינשי ביתיה] 'אתא איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסיר', ופירש רש"י שאמר כן כי היכי דלקבלו מיניה.
(עוד יש לציין בזה הא דאי' לעיל כז. שהיפך שמואל המימרא ואמר דברי רבי בשם חכמים, ופירש רש"י [שם ד"ה ואיבע"א וד"ה אפכה] שכיון שידע שמואל שהלכה כרבי שאוסר, לכן שינה ואמר כן בשם רבנן ולא בשם רבי, משום שאם היה אומרם בשם רבי לא היו פוסקים כמותו, כיון דבעלמא אין הלכה כרבי מחביריו, ולכן אמר בשם רבנן, שעי"כ יפסקו כן, כיון שהלכה כרבים, עכת"ד, וחזינן שמותר לאדם לשנות שם האומר כדי שתתקבל ההלכה, וכמש"נ שם בעזה"י).
אמנם הניח המגן אברהם בצ"ע הא דאי' בסוף מסכת כלה שהאומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו, גורם לשכינה שתסתלק וכו', עיי"ש. והאחרונים כתבו ליישב הסתירה וחילקו בזה בכמה אופנים, וכמו שיבואר.
במחצית השקל [שם] כתב שכיון שטעם האיסור שמא יפקפקו בהלכה שנאמרה ויהיה גנאי לרבו, ממילא אם יודע שהדבר ההוא דבר ברור ואין לפקפק בו, ויודע ברבו שאינו מקפיד בכה"ג וכוונתו לשם שמים כדי שיקבלו ממנו, מותר. [ובדומה לזה כתב ב'תפארת ישראל' אבות פ"ה מ"ז, ב'בועז' שם אות ב].
הפרי מגדים [שם] כתב לחלק שדוקא מה שאומר מסברתו אינו רשאי לומר בשם חכם מסויים, אבל מה ששמע מפי חכם אחר, מותר לאומרו אפילו בשם חכם אחר שלא שמע ממנו, וכן כתב האליה רבה [שם ס"ק ב].
ועוד תירץ האליה רבה [הנ"ל] שהאיסור לומר בשם אחר זהו באופן שגם אם לא יאמר בשם אותו חכם יקבלו מה שאומר, שאז אסור לשנות. ועוד חילק האליה רבה שההיתר לומר בשם חכם מסויים זהו רק כשלא שמע הדין בשם אדם מסויים, אלא נאמר סתם, אך כששמע בשם גדול אחד, אינו רשאי לומר בשם חכם אחר. (ולתירוץ זה לא יתורץ הא דלעיל [כו.] דהיפך שמואל מילתא דרבי בשם רבנן). ועי' במור וקציעה ומחזיק ברכה [שם] מה שכתבו עוד בנדון זה, ואכמ"ל.
ויש לציין בזה דברי הגרש"ז אויערבך זצ"ל [במכתבים שהובאו במאור השבת ח"א מכתב יא אות ד], שמותר בשעת אמירת שיעור לספר מעשה שלא היה, כדי לעורר בלב השומעים את ההלכה למעשה בצורת סיפור, וכמו שמצינו שהתרומת הדשן כתב שאלות למעשה שלא היו. והביא שם עד"ז מה שהביא היערות דבש מהגמרא ביומא כג א, מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש וכו', נטל סכין ותקע לו וכו', עמד רבי צדוק וכו' אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות וכו', ומסיק בגמרא שם, אלא כדי להרבות בבכיה, דחזינן שמותר לומר דבר שאינו, כדי להרבות בבכיה, עיי"ש.

קלו. האם בשבת מצויים 'מזיקים' יותר מחול או פחות
בגמ' 'שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות'

כתבו הלבוש [או"ח סימן רפא סעיף א] והגריעב"ץ [בסדורו, בתפילת שחרית של שבת, בפסוקי דזמרה] שהטעם שאומרים בשבת מזמור 'יושב בסתר עליון', זהו משום שמזמור 'יושב בסתר' נקרא בגמרא בשבועות טו: 'שיר של פגעים', שהוא מעביר רוח הטומאה ומזיקין. (דאי' בגמרא שם דריב"ל אמר שיר של פגעים [-'ויהי נעם' ו'מזמור לדוד בברחו'] כשהלך לישון, [-דזה המקור לומר 'ויהי נועם' ו'מזמור לדוד בברחו' בקריאת שמע על המיטה, וכנ"ל אות קכח], והקשו בגמרא שם דהא אסור להתרפאות בדברי תורה, ומשני, להגן שאני), וכיון שהמזיקים מתגברים בליל שבת, לפי שהוא שעת שליטתם וכמבואר בסוגיין דשבק להו לילי רביעיות ולילי שבתות, לכן התקינו לומר מזמור זה בשחרית בשבת. וסיים הגריעב"ץ שם דהיינו כדי לטהר את האויר, עיי"ש עוד.
ובטור [או"ח סו"ס רסז] אי' דבשבת שכיחי מזיקים וצריכים ישראל למיעל לבתיהון מקמי דליחשיך וכו', ועי' בדרישה [שם אות ג] שהקשה ע"ז ממה שאמרו שבשבת אין חותמים הברכה 'שומר עמו ישראל לעד', משום שבשבת אין צריך שימור, שהשבת עצמה שומרת. וכתב לחלק שדוקא לגבי שמירה בעיר מפני חלאים או שאר פגע רע אמרו שבשבת אין צריך, אך לגבי שמירה מפני מזיקים בשדה, בזה אמרו דבשבת שכיחי מזיקים. ועוד כתב דמה שאמרו שאין צריך שמירה, היינו שאין צריך להתפלל להשי"ת שישמרנו, אלא די בכך שישמור את עצמו ולא ילך במקום סכנת המזיקים בליל שבת, וע"ד הא דאשכחן בליל פסח מצרים, דאף דכתיב ביה 'ליל שמורים', אעפ"כ הוזהרו בו 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר', ופירשו בגמרא [בב"ק ס.] שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, עיי"ש.
אמנם הגריעב"ץ [הנ"ל, ובהגהותיו בסוגיין, הנדפס במהדורת וגשל] כתב דמה שאמרו בזוהר ועוד שבכניסת שבת מתעברים ומסתתרים המזיקים, היינו דוקא כשישראל שומרים שבת כהלכתה, משא"כ כשאינם נזהרים, אז אדרבה, המזיקים מתגברים בשבת יותר, שאז הוא זמן שליטתם וכמבואר בסוגיין, עיי"ש מה שהאריך בזה.
עוד יש לציין בזה מה שאמרו בנדרים מט ב, כמאן מצלינן על קצירי ועל מריעי וכו' קצירי ממש מריעי רבנן, ועי' במפרש שם שפירש דצלותא אקצירי היינו 'רופא חולי עמו ישראל', וצלותא אמריעי היינו 'על פליטת סופריהן', ובהגהות מרדכי [פ"ק דשבת, רמז תנא] סיים בזה דאליבא דרבי יוסי [-דאמר אדם נדון בכל יום] אמרינן 'יקום פורקן' בכל שבת, והו"ד ברמ"א [או"ח סימן רפד סעיף ז]. וכתב בביאור הגר"א [שם] שהטעם שאומרים דוקא בשבת, זהו כמש"כ הרמ"א [שם לענין הא דנהגו להזכיר נשמות בשבת ע"פ הא דדרשו 'כפר לעמך ישראל אשר פדית', דהמתים צריכים כפרה], שהטעם שקבעו אמירתו בשבת, זהו משום שהכל בבית הכנסת, עיי"ש.
אמנם בספר חסידים [סימן תתשע] כתב שהטעם בכך שאומרים 'יקום פורקן' דוקא בשבת, זהו משום דשבת זהו זמן של מזיקים, (והיינו משום שבשבת אין הרוחות של רשעים [שהם המזיקים במיתתן] בגיהנם), והוסיף שמטעם זה סמכו בתהילים 'שיר של פגעים' [מזמור צא] ל'מזמור שיר ליום השבת' [מזמור צב]. וסיים דלכך אומרים בשבת 'יקום פורקן ובריות גופא', ולא ביום טוב, [והביאו מדברי המהרש"ם בהגהותיו שדייק מדברי הספר חסידים דביו"ט נידונות הנשמות בגיהנם, ועי' בזה בהגהות 'מקור חסד' שם מה שהביא בזה], עיי"ש. (וסיים הספר חסידים דנשמות שמזיקין אין לאדם רפואה ברפואות בני אדם, כי אם בוראו, וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא [עי' ישעיה ל כו]).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il