בית המדרש

  • ספריה
  • בבא מציעא - פרק שני
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל זצ"ל

undefined
5 דק' קריאה
אביי ורבא נחלקו בתחילת פרק אלו מציאות (דפים כא, ב - כב, ב). לדעת אביי "יאוש שלא מדעת" אינו נחשב ליאוש - ואסור ליטול את המציאה; ולדעת רבא "יאוש שלא מדעת" נחשב ליאוש - ומותר ליטול את המציאה. הסוגיה הכריעה בסיומה שהלכה כאביי, אך בפסיקת הרמב"ם קיים קושי מפני שלכאורה הוא לא פסק כתירוצים של אביי. זו לשון הסוגיה:
"תא שמע: מעות מפוזרות - הרי אלו שלו, אמאי? הא לא ידע דנפל מיניה! - התם נמי, כדרבי יצחק, דאמר: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, הכא נמי - אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה."

בסוגיה מבואר, שלדעת אביי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, ולכן יש להניח שתי הנחות. 1. מן הסתם הוא כבר שם לב שהמטבע חסר בכיסו. 2. הוא החליט בוודאות שהמטבע נפל והוא התייאש מהמטבע. אך הרמב"ם כתב, שגם אם הבעלים ישימו לב לחסרון המטבע, הם אינם מתייאשים; וזו לשונו בפרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ה':
"יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל , אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו אין זה יאוש".


הרמב"ם והרי"ף השמיטו אוקימתות נוספות שהובאו שם בסוגיה כדי לתרץ את שיטת אביי מקושיות אחרות. נראה שהרי"ף והרמב"ם הכריעו כמו סוגיה אחרת.

הלוקח מן התגר
זו לשון הסוגיה בבבא מציעא דפים כ"ו ע"ב - כ"ז ע"א:
" מתני' . ... הלוקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו פירות, ומצא בהן מעות - הרי אלו שלו. אם היו צרורין - נוטל ומכריז. גמרא . ... הלוקח פירות מחבירו וכו'. אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: לא שנו אלא בלוקח מן התגר , אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר . וכן תני תנא קמיה דרב נחמן : לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר. אמר ליה רב נחמן: וכי בעל הבית בעצמו דשן? - אמר ליה: איסמיה? אמר ליה: לא תתרגם מתניתין כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים."

בסוגיה זו מבואר, שאין זה משנה כמה זמן חלף מאז שנפלו המעות - המוצא אינו יכול להניח שהבעלים התייאשו ממעותיהם. וקשה, מדוע שונה כאן הדין? ומדוע חייב הלוקח להחזיר את המעות לבעה"ב שמכר לו את הפירות?

וכתב הריטב"א, וזו לשונו (בחידושי הריטב"א החדשים):
"וכשמשמש בעל-הבית בכיסו ולא מצא מעותיו והרגיש שנפלו לו בפירות, לא נתייאש מהם. דמימר אמר מידע ידיע לוקח דדידי נינהו, וכזיתים וחרובין שחזותן מוכיח עליהן דמי."

אמנם לכאורה קשה שאדרבה, אם המוכר לא בא לדורשם, יכול הלוקח להסיק - שהבעלים נתן לו מתנה דרך הבלעה; 1 שהרי בעה"ב יודע שנפלו, ואינו בא לבקשם. ואם היה מקום לספק, היה ראוי לומר שהמוצא ינסה לבוא בעקיפין אצל המאבד, ולברר האם איבד דבר-מה בזמן האחרון וכדו'; ואולי ישמע ממנו שהוא כבר התייאש. והרי אין לחייבו להחזיר את המעות שזכה בהם, אם אינו חייב להשיבם אלא לפנים משורת הדין. 2

ונלענ"ד, שהרי"ף והרמב"ם נקטו שמסוגיה זו מוכח - שאפילו ידעו הבעלים שנפל מהם מטבע, הם לא יתייאשו. וכפי שהסביר הרמב"ם - מפני שהבעלים יתלו לומר - "שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו".
אלא שצריך לבאר את דעת הסוגיה שם; מדוע בלוקח מן התגר מותר ליטול את המעות? ומדוע לא חוששים גם כאן, שמא לא התייאשו הבעלים?

גירסת הרי"ף בסוגיה בדף כ"ו
ונראה שלדעת הרי"ף והרמב"ם, ההבדל שבין המקרים נידון לעיל בסוגיה בדף כ"ו ע"ב. 3
בסוגיה שם מובאת מחלקת בין רב נחמן לבין רבא, וזו לשונה - בגירסת הרי"ף (בדף י"ד ע"א מדפי הרי"ף):
"דאמר ר' נחמן ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר, מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי, האי הוא דהוה בהדאי, נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתה. משלשה בני אדם אינו חייב, להחזיר, מאי טעמא דההוא דנפל מיניה איאושי מיאש, אמר למאן נקיטנא? לכל חד דנקיטנא ליה אמר לאו אנא שקלתה. ורבא פליג עליה ואמר אפילו שלשה חייב להכריז, ואפילו דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד, מאי טעמא אימור שותפי נינהו וחד מינייהו אחולי אחליה למנתיה לגביהו דהנך. והלכתא כרבא דבתרא הוא."

מהעיון בגירסת הרי"ף עולה, שרב נחמן ורבא חלקו בשאלה האם הכלל ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" - יכול להתיר נטילה לעצמו.
רב נחמן סבר, שבדרך כלל בגלל היסוד הנ"ל ברור, שהבעלים יודע שנפל ממנו מטבע, ומתייאש; ודווקא כאן אינו מתייאש, מפני שסבור - שחבירו נטלו ויודה לו.
אך רבא סבר שהיסוד הנ"ל אינו מתיר ליטול . מפני שגם אם ידע שחסר מטבע בכיסו, לא יתלה לומר שנפל; ויתלה בסיבות אחרות, ולא יתייאש. ומכיוון שהמוצא יודע למי להחזיר, והמאבד טרם התייאש - צריך להחזיר.
רבא מחלק באופן עקרוני - בין נפל מאחד לבין נפל משנים. ואם נפל משנים, לא חייבתו התורה להשתדל בהשבתו. שהרי יתכן שכשיגלה לשנים, שנפל מאחד מהם מטבע; ישקר אחד מהם ויטען שנפל ממנו; ולא ידע למי להשיב. אולם פטור זה קיים - רק אם ברור לו שיש להחשיב מצב זה לנפל משנים; וכאשר אין זה אלא ספק, ו"אימר שותפי נינהו"; חייב מספק.

הרי"ף והרמב"ם נקטו, שרבא היה סבור בסוגיה שבתחילת המסכת שגם כשראה שנפל המטבע מאדם אחד, מותר לו ליטול; ובענין זה - "הילכתא כאביי". אולם רבא בו חזר אח"כ, ונקט שיש לחלק בין נפל מאחד לבין נפל משנים שאינם שותפים. וכשנפל משנים שאינם שותפים, יכול להניח שהתייאשו, וליטול אפילו קודם ששמע יאוש מפורש. 4 אולם אם הוא מכיר את האנשים שמהם נפל המטבע, וידוע לו שאינם שותפים; התורה לא חייבתו להחזיר. הרי"ף והרמב"ם נקטו, שרבא סבר לבסוף - כסוגיית הירושלמי בב"מ פ"ב ה"ג - " מכיון דלא ידע למאן מחזרה אין חייב להכריז".
ובסוגית הלוקח מן התגר, התגר אינו שותף עם בעה"ב שמהם הוא קונה את הפירות. ומכיוון שהמוצא יודע שהמאבדים אינם שותפים, והמוצא אינו יודע ממי נפל; אינו חייב להחזיר. (ולשיטת הרמב"ם רב נחמן חזר שם להודות לרבא).

חזקת יאוש
רבא הכריע לבסוף, שהתורה גילתה לנו כיצד יש לפשוט ספק יאוש. אם המוצא יודע למי להחזיר, הרי שכל ספק-יאוש נידון לחומרא למוצא. אך אם המוצא אינו יודע למי להחזיר הרי שכל ספק-יאוש נידון לקולא למוצא; וחזקה שהתייאשו כבר .
יתכן שהסבר הדבר הוא, מפני ש"חזקה" שהבעלים מתייאשים מראש , מדבר שיאבד - ואי אפשר יהיה להוכיח שהוא שלהם. אולם דעתם היא, שאם מישהו יראה, שהדבר ללא סימן - נפל מהם; אינם מתייאשים מראש, שהרי אפשר להשיבו להם.

נראה שיש להסיק כך - מהאופן שבו פסק הרמב"ם את המשנה בב"מ דף כ"ז ע"א; וזו לשונה:
" משנה . אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת - להקיש אליה, לומר לך: מה שמלה מיוחדת - שיש בה סימנין ויש לה תובעין , אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים - חייב להכריז."

וזו לשון הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק י"ד הלכה א':
"השמלה בכלל כל אבידת אחיך היתה ... ולמה פרט השמלה ללמוד ממנה; מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין, וחזקתה - שיש לה תובעין, וחייב להחזיר; אף כל דבר שיש לו סימנים, הרי הוא בחזקת - שיש לו תובעין וחייב להחזיר. אבל דבר שאין לו תובעין אלא נתיאשו ממנו הבעלים הרי הוא של מוצאו אף על פי שיש בו סימנים."

הרמב"ם הוסיף על לשון המשנה את המילה "חזקה", כדי לבאר לנו - שאין לנו אלא "חזקות". וממילא בדבר שאין בו סימן, גילתה לנו התורה שאנו רשאים להניח - ש"חזקה" שבעליו התייאשו ממנו; ומכיוון שהתייאשו - יכולים לזכות בו.
ומכלל הדברים נשמע, שאם ראה המוצא ממי נפל, אינו יכול לסמוך על ה"חזקה" דלעיל. אלא אדרבה - "חזקה" שלא התייאשו.



^ 1.כמבואר בסוגיה לקמן בב"מ דף ס"ג ע"ב, וכן נפסק ברמב"ם בהלכות מלוה פרק ד' הלכה י', ובשו"ע חו"מ סי' רל"ב סע' ב'.
^ 2.וגם לפי דעת הש"ך בסימן רס"ח ס"ק ב'. מכיוון ששהה בכדי למשמש, יודע שנפלו; ואם לא בא, הרי שרוצה לתת לו במתנה.
^ 3.ולשיטתם בסוגיה בדף כ"ז ע"א חזר רב נחמן להודות לדברי רבא - במחלקת שהיתה בינם לעיל מיניה בסוגיה בדף כ"ו ע"ב.
^ 4.נראה, שאחרי שנכנס לחיוב מצוות השבת המטבע; גם אם יתברר שאינם שותפים, אם אחד מודה שלא נפל ממנו; יתן לחבירו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il