"יראו ישרים וישמחו"

שבת ומועדים
חיוב ההודאה על נס

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

9 דק' קריאה

בסוף מזמור ק"ז בתהלים אותו אמרנו היום, במסקנת הדברים, מציינים אנו שני פעלים – ראייה והתבוננות. " יראו ישרים וישמחו וכל עולה קפצה פיה" ו"מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ד'" – ראיית הישרים לעומת התבוננות החכמים. ההבחנה בין הראייה לבין ההתבוננות באה לידי ביטוי גם בתוצאת הפעולה המתוארת בפסוקים. הישרים הרואים הינם שמחים – "יראו ישרים וישמחו", בעוד שאצל החכמים המתבוננים מוזכרת השמירה המביאה לידי ההתבוננות – "מי חכם וישמור אלה", אך אין כל איזכור של שמחה.
נדמה שיש כאן שתי בחינות וממילא שתי הסתכלויות, על התהליך המתואר במזמור כולו. שתי דרכים להכיר בחסד ה' המתגלה בגאולת ישראל – "אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם".
הרמח"ל במאמר החכמה ועל יסוד זה במקומות אחרים, מבאר שיש ג' דרגות בעבודת ד' – הצדיק, החסיד והישר. הצדיק הוא הכובש, הנלחם את מלחמת היצר ויוצא כשידו על העליונה. החסיד הוא המבקש את רצון ה' – "לעשות נחת רוח ליוצרו" ומבטל רצונו מפני רצון הי"ת. והישר הוא מי שאין בו כבישה או ביטול כלל, בהיותו בדרגה בה הוא חי בפנימיותו את רצון ד' המפעם בקרבו – (תהלים קכה, ד) "לישרים בלבותם", (שם צז, יא) "ולישרי לב שמחה".
החכם מתבונן על המציאות, מתוכה הוא מבין בינה. מן הנתונים בהם הוא מבחין, יודע הוא להבין דבר מתוך דבר ולהגיע אל התוכן הפנימי. החכם איננו חי במהותו את פנימיות המציאות, צריך הוא לעבור תהליך של בירור ושל חשיפה, בכדי לגלות את רצון ה' ואת חסדו. אמנם, כדי להגיע אל אותו תוכן פנימי צריך החכם לדעת כיצד עליו להתבונן, ואיך מכל דבר, בדיוק, להפיק את הבינה. הגר"א בפירושו למשלי (ב, ב; עה"פ "...תטה לבך לתבונה") הגדיר זאת כ-"תבונת הבינה". רק אם ישמור (על דרך "ואביו שמר את הדבר" – בראשית לז, יא 1 ) ויזכור החכם את כל אלה. ינצור את תבונת הבינה, כיצד לדקדק ועל מה להתבונן, או אז יוכל החכם להגיע גם הוא אל תוכן החיים. לחשוף את דבר ה' ולחיות לפיו.
הישר, לעומת זאת, כבר חי וחווה בהווה את התוכן הפנימי של המציאות. (קהלת ז, כט) "האלוקים עשה את האדם ישר", ובישרותו זו אין הוא זקוק להתבוננות. אין הוא צריך להוציא דבר מתוך דבר, ולעבור את כל הסיבוכים הבירורים והחשבונות הרבים על מנת לחיות את דבר ה'. הישר "רואה" את המציאות באמיתותה כפי שהיא, וממילא פורצת מקרבו השמחה באופן טבעי. העולה קופצת את פיה, וההויה כולה פוצחת בשירת חסד ה' וטובו.
בדרך זו מבאר מרן הרב זצ"ל בעולת ראיה (עמ' יז) את הפסוק (תהלים צז, יא) "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" – "..נמצא שלצדיק הכובש ומצדיק את מעשיו, אע"פ שאין לבו בעצמו ישר, האור הוא זרוע כזריעה הניכרת רק לאחר זמן... אבל לישרי לב, שישרו רצונם כרצונו של השי"ת, שהוא נמשך לו מרוממות כבוד גדלו, הם משיגים בנפשם עצם השמחה, ולא רק באמצעות האור והם רואים עולמם בחייהם". הצדיק, הכובש, יראה את האור הזרוע רק בעתיד, בעוד שהישר חי את חיי החיים האמיתיים ומשיג את השמחה בהווה.
מסקנת מזמור ק"ז מלמדת אותנו, כי כך הם פני הדברים גם בנוגע לראיית חסד ה' בתהליך הגאולה. יש את המתבוננים – "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'". חכמים שלמדו לשמור את "תבונת הבינה", ומצליחים בעמל להבין דבר מתוך דבר ולחזות בדבר ה', יחד עם כל הסיבוכים הייסורים והקשיים המובנים שבתהליך הגאולה. ויש את הרואים - "יראו ישרים וישמחו". הישרים החווים באופן טבעי ובישרות הלב את חסד ה' הניבט אלינו בכל שלב ושלב שבגאולת ישראל, המזרחת עלינו קמעא קמעא. ככל שחלילה רחוקים מטהרה ומרצון ה', והתורה חיצונית לנו, נעשים פחות ופחות שמחים בה' ונצרכת חכמה, שמירה והתבוננות גדולה. לעומת זאת ככל שהטהרה גדולה יותר, והחיבור לתורה ולרצון ה' עמוק יותר, כך נעשה רצוננו כרצונו ית', הלב מתיישר וגם ראיית המציאות נעשית טבעית וישרה. בדרגה זו, ההכרה בחסד ה' היא מיידית ואין צורך לכבוש לעקם או להתפלפל, כדי לראות בטוב ה' ולשמוח בו ובמפעליו – "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעי' נב, ח).
כשלומדים את המזמור ועומדים על הסדר הפנימי המופלא שבו, מבחינים אנו בד' ישועות המצריכות הודאה לה', כפי שלימדונו חז"ל (ברכות נד:). דומני, כי בנוגע לתיאור הכולל של הפרק העוסק בגאולת ישראל מצר וקיבוצם מארצות, עלינו לראות בהם ארבעה שלבים יסודיים מהם ניבט אלינו חסד ה' וטובו. ארבעה תהליכים, בהם ארבעה נסים המסודרים בסדר כרונולוגי, אך גם מקבילים ונמשכים זה לצד זה. הרואה אותם נכונה שמח בה', ומי שעדיין לא רואה, ע"י ההתבוננות ותבונת הבינה הנלמדת בפרק, יחזה גם הוא בנועם ה'.
השלב הראשון הוא תהליך התעיה וההדרכה - " תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ". הכמיהה הטהורה לשוב אל ארץ קדשנו, מכוסה הייתה בהרבה כיסויים, חציצין ומחיצין. החל מרצון לביטחון ולהגנה מפני שנאת הגויים, מלאה בסיגים של התבוללות וטמיעה. דרך חיפוש חירות כלכלית, בהקמת מושבות פילנתרופיות במקומות שונים בעולם. וכלה בבקשת חופש לאומי, גם אם הוא ימצא ביבשת אפריקה הרחוקה אלפי מילין מארץֿישראל. עם כל זאת, סובב הקב"ה בטובו את הכל, ואת תעיית הלב הוביל והדריך בביטחה אל "עיר מושב". גם כאשר הרצון הפנימי היה כל כך חבוי ומכוסה, לא נתן הקב"ה לנקודה זו להתעמעם, ובחסדו התנקזו כל הרצונות והמאווים במלא עצמתם אל ארץֿישראל.
זכורני, כיצד הסביר פעם מו"ר מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל, מדוע התורה בפרשת מסעי מציינת את כל המסעות בהם עברו בני ישראל, אף שבחלקם נעשו עבירות, וחלקם נוספו למסע המחנות רק משום שעם ישראל חטא. מלמדת אותנו התורה, אמר מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, כי בסופו של תהליך, כל המסעות כולם היו חלק מדרך סלולה וברורה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
כך עשה לנו ה' גם בגאולה האחרונה, כימי צאתנו מארץ מצרים. הקב"ה הוביל בדורות האחרונים את כל השאיפות הנכונות מצד עצמן כאשר מנותבות הן למקום הנכון, אל עבר ארץֿישראל - " וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב ".
השלב השני הוא תהליך המצוקה וניתוק המוסרות. " יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל ". המצוקה המתוארת בפסוקים ממנה מוציא אותנו ה' נוגעת לייסורי הנפש כפירוש המלה מצוק 2 . עיקר הפגיעה של השבוי הנתון במאסר איננו בגופו, כי אם בנפשו המתייסרת והכבולה. יתכן שמשום כך אומרת הגמ' בב"ב (ח:) - "שבי כולהו איתנהו ביה". יושבי החושך והצלמוות נתונים עדיין במאסר הגלות, משועבדים בנפשם למרות נוגשיהם. מבחינה פסיכולוגית, עבד איננו מספיק בריא בנפשו בכדי שיוכל להרים ראש ולהלחם באויביו, המבקשים לכלותו נפש. בדרך הטבע, עם המשועבד אלפיים שנה, סחוף ודווי, נרדף ומגורש ממקום למקום, ניטל ממנו רגש החופש הטבעי. אין בו את העוז והתעצומות להכיר בעבדותו, ולעמוד על נפשו ועל מולדתו.
בפורים אנו מהללים את ה' בקריאת המגילה, היות ו"אכתי עבדי אחשוורוש אנן" (מגילה יד.), על כך שאחשוורוש הסכים שנגן על עצמנו מפני הקמים עלינו. אסתר הייתה צריכה להוסיף ולהתחנן כדי שבסופו של דבר יינתן הצו המיוחל – "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד ולהרג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבז" (אסתר ח, יא). עם נורמלי, שאיננו מפוזר ומפורד בין העמים, היה נקהל בעצמו, ולא היה נזקק לצו המלך כדי להלחם, אם צריך, עד טיפת דמו האחרונה. אך עם הנתון תחת עול הגויים, כחבוש שאינו מתיר עצמו מבית האסורים, שרוי במצוקה נפשית שאיננה מאפשרת לו להכיר בחירותו ובזכותו לעמוד על נפשו, ונזקק לחסדי הגויים גם בדבר בסיסי זה.
כאשר נשאל החבר על ידי מלך הכוזרים מדוע מקצר הוא בעבודתו ואיננו שב לארץֿישראל יחד עם כל עם ישראל, כמצווה עליו בתורה. משיב החבר – "הובשתני מלך כוזר!". ההבנה השכלית שיש לקיים את מצוות התורה ולעלות לארץֿישראל, איננה מספקת. המהפך הנפשי בכל שדרות העם, הוא הנדרש, כדי לחולל את השינוי.
במד"ר (שמות פרשה ג) מובא, כי מסורת היתה ביד ישראל המשועבדים בשעבוד מצרים, שכל מי שיבוא ויגיד "פקד פקדתי" (שמות ג, טז) - הוא הגואל. לכאורה הדברים מתמיהים, וכי לא יוכל כל אדם לומר את שתי המילים הפשוטות "פקד פקדתי", ומה סימן יש בזה? רבי יהושע מקוטנא זצ"ל בעל הישועות מלכו באר באופן נפלא את דברי חז"ל אלה (מובא בליקוטי תורה בסוף שו"ת ישועות מלכו ד"ה פקד פקדתי) – "הדבר מובן לפי מה שכתבו בעלי הלשון כי כל מקום שנאמר המקור והפעולה ביחד המקור מורה על המחשבה ופנימיות הדבר... ופקודת הנפש היתה תיכף בביאת הגואל כי מיד בביאתו נתעוררו להתבונן על מצבם השפל, זרע עמוסים יהיו עבדים נכנעים לזרע חם, דבר שלא הרגישו עד כה כי כבר היה נכבה בלבם רגש הנפשי הזה, וזאת לא יוכל לעשות רק הגואל האמיתי הבא בכח ד' אשר בידו רוח בשר איש". מאתיים ועשר שנה היו בני ישראל תחת שעבוד מצרים. מעבר לשעבוד הגוף, הייתה נפשם משועבדת, כבויה, וחסרה את רגש החיים הבסיסי לקיום ולחרות. הסימן המסור לגאולה היה, שיחול שינוי פסיכולוגי בעם ישראל, ורעננות החיים הבריאה תשוב ותתגלה במלא עוזה.
כימי צאתנו מארץ מצרים, חסדו גבר עלינו, ולאחר דורות רבים של נמיכות קומה וכהות חושים, שב ונעור הרגש הלאומי החי והטבעי בכל שכבות הציבור. אסירי העני והברזל נותקו ממוסרותיהם, התנערו מעפר, ונתעוררו להתבונן על מצבם השפל. כפי שכתב בשו"ת ישועות מלכו עצמו על הנראה בדורו (יו"ד סי' סו) – "...ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן באנשים פחותי ערך, הן בבינונים, הן בישרים בלבותם, קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה...".
השינוי הנפשי של עם הקם לתחיה הביא עמו אומץ ותעוזה, ויושבי החושך והצלמות לפתע פתאום ראו אור גדול. רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל באחת מאגרותיו לאחר ועידת סן רימו השתמש בביטוי – "סר פחד השבועות". הפחד הפסיכולוגי בו היה שבוי כלל ישראל במשך שנות אלפיים, אותו ביטאו שלש השבועות (כתובות קיא.), נתפוגג כלא היה. (במדבר כג, כד) "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא", ללא מורא ופחד, במסירות נפש נוראה, השליכו רבים נפשם מנגד, למען עםֿישראל וארץֿישראל. למרות איומי המלחמה שריחפו באוויר, הפעים הקב"ה את ליבות ישראל בעוז ובגבורה עילאית, והוכרזה הקמת מדינת היהודים בארץֿישראל. " יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק ".
השלב השלישי הוא ריפוי חולי הגוף. " כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מוות ". גם אם הרצונות מובלים אל המקום הנכון, אל עיר מושב. גם אם שבה הבריאות הנפשית לאיתנה לאחר תרדמת שנות הגלות. עדיין חסרים הם החיים הגופניים הבריאים, הבאים לידי ביטוי בהקמת ממלכה ושלטון על כל מרכיביהן. במשך דורות של חולי הגוף, היו קהילות ישראל תלויות תלות מוחלטת בשלטון עם זר. ללא רשות להיות בעלי אדמות וללא משטר ומנגנון שלטוני, תלויים היו תמיד לחסדי השליט, המתפייס בקבלת שוחד ומסים מנתיניו היהודים. המעבר מן הגטאות והעיירות הקטנות והמפוזרות להקמת הגוף - ניהול מדינה בעלת קשרי חוץ, ממשל ופוליטיקה על כל מרכיביה נראה רחוק ובלתי מציאותי. אך בורא רפואות מחץ ורפא ובחסדו הגדול השיב ומשיב את הגוף לאיתנו.
אנחנו עדיין בעצומו של תהליך. מקבץ נדחי ישראל עוד לא השיב את שופטינו ויועצינו כבראשונה. היגון והאנחה טרם סרו. המערכת המשפטית, מקום חרפתנו, עדיין עשויה טלאים על גבי טלאים - חוק בריטי על גבי חוק תורכי, ומשפט הצדק, הוא משפט התורה, מונח בקרן זוית, כאבן שאין לה הופכין. שם שמיים עדיין נמצא מתחלל באופן נורא, בהכרה בערכאות כמשפט הרשמי של מדינת ישראל, כלשון הגריא"ה הרצוג זצ"ל (לקראת מדינה יהודית, י"ג תמוז תש"ח) – "הרעישו אבות העולם על ישראל ההולך להתדיין בערכאות של גויים, אפילו אם דיניהם כדינינו... ולדעתי אלף פעמים גרוע מכל יחיד או יחידים או קהילה מישראל ההולכים לערכאות של גויים, כשעם ישראל בארצו בתור שכזה דן עפ"י חוקים זרים. 'המבלי אין אלקים בישראל'?"
גם נגע השחיתות וההסתאבות פושה במקומות שונים בשלטון, כאשר אין תורה והלב איננו מכוון לשמים. נדמה, כי דווקא שפל מדרגה זה, הוא המוביל את כלל ישראל להכיר בצורך בבניין קומה חדשה של שלטון ומשפט על פי התורה, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. מתקרבת ההכרה בעובדה שאי אפשר יותר לפסוח על שתי הסעיפים, וכי יש לזעוק "ה' הוא האלקים". הגוף מתרפא מחוליו הארוך, פצעי הגלות מגלידים והאיברים שבים אט אט לאיתנם. כבר הוקמה מדינה, קמה וגם ניצבה ממלכה ושריה ורפואתה השלמה, בעזרתו ית', קרובה לבא – " ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם ".
השלב הרביעי הוא הוראת הנבוכים שנתבלעה חכמתם. " יחוגו ינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע ". בשונה משאר התיאורים בפרק, אצל יורדי הים באניות מוצאים אנו ביטוי חדש ושונה – "המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה". יורדי הים הם אלה המשיגים דרגות רוחניות, המצליחים לראות את מעשי ה' גם במצולה, במקומות הנסתרים משאר בני אדם. הים המכסה והמסתיר, איננו מצליח לטשטש את ראייתם הנכונה של תלמידי החכמים המכירים בחסד ה', במעשיו ובנפלאותיו, למרות כל הקשיים.
אף על פי כן, התמורות והסיבוכים שבתהליך הגאולה עשויים להביא גם אותם לבלבול ולתהייה. ככל שתהליך הגאולה מתקדם, ניכרים דברי חז"ל (סנהדרין צז.) על דורו של בן דוד, בו חכמת הסופרים תסרח ויראי החטא ימאסו ופני הדור כפני הכלב והאמת נעדרת. נעשה קשה יותר ויותר להתאזר בתעצומות נפש אדירים, להתרומם מעל לקטנות המבזבזת שולחנן של צדיקים לעתיד לבוא (סוטה מח:) להשען על אבינו שבשמיים (שם) ולומר כרב יוסף – (סנהדרין צח:) "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה".
"יחוגו ינועו כשיכור". במקום להבחין בעומק המציאות, לראות את המהמורות, להשמר מפני העליות והירידות, עתים נעים הם וחגים כשיכור - ש"כל העולם דומה עליו כמישור" (יומא עה.). "וכל חכמתם תתבלע". נשאבים אל מציאות קשה המבלעת את החכמה ויוצרת מבוכה נוראה המכלה גוף ונפש, רוח סערה המרוממת גלים ומביאה לספקות ושאלות.
ועם כל זאת לא עזב ה' חסדו מיראיו, וקוויו יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים. הקב"ה מיישר את הלבבות, מסייע לבאים ליטהר ומורה דרך נתיבה להגיע אל מחוז החפץ. מגן הוא לכל החוסים בו, להתמיד בראיית מפעליו ונפלאותיו, ומתוך כך גם לפעול עם א-ל ביתר שאת וביתר עוז. " יקם סערה לדממה ויחשו גליהם. וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם ".
יראו ישרים וישמחו וכל עולה קפצה פיה. מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'. יהי רצון שע"י ההתבוננות הנדרשת, נזכה להיות כולנו מהישרים הרואים בטוב ה' ושמחים בישועתו, המודים ומשבחים ליוצרם בפה מלא שירה –" יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ".

^ 1. | עיי' שם בפירש"י שכתב – "היה ממתין ומצפה מתי יבוא" ונראה שזהו תנאי הכרחי בשמירת החכם שתהיה גם היא כל כולה מתוך צפיה תמידית לישועה.
^ 2. | ראה מלבי"ם עה"פ "צר ומצוק מצאוני" (תהילים קיט, קמג) – "הגם שמצאוני צר שהיא צרה חיצונה, ומצוק שהיא צוקת הנפש הפנימים, נגד המצוק הפנימי מצוותיך שעשועי, ע"י שעשועי מצוותיך אגרש את צוקת הנפש ויגונה הפנימית, ונגד הצר החיצון ידעתי כי וכו'".

חיוב ההודאה על נס