בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות ליום העצמאות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

"אמרה תורה מנה ימים קדש.. עצרת"

undefined

הרב אבינעם זומר

אייר תש"ע
9 דק' קריאה
השנה הזו אנו נפגשים עם יוםֿ העצמאות, לא בה' בחודש אלא בו' לחודש. דיברתי בשנה שעברה על המשמעות של התאריך של יוםֿ העצמאות שבאופן הרגיל הוא יוצא ה' באייר, והוא כיום בשבוע שחל בו שביעי של פסח. הזכרתי אז, שהתאריך היוצא מצד ימי הספירה הוא עשרים לעומר, שהוא היסוד שבתפארת. היסוד פונה אל התפארת, אל מתן תורה. ר' צדוק אומר, ששביעי של פסח, זו היא תחילת ההתעוררות למתן תורה. הרב זצ"ל אומר, שמדינת ישראל היא יסוד כסא ד' בעולם. היא היסוד אל כסא ד', כי המגמה האחרונה של הקודש, איננה רק המדינה, אלא כסא ד' אשר בירושלים, שמשם יוצאת התורה, (מאמרי הראי"ה עמ' 338). אותו 'יסוד', יוםֿ העצמאות, פונה אל כסא ד' בירושלים.
על מה שנאמר, "אמרה תורה מנה ימים קדש חודש מנה ימים קדש עצרת" (ר"ה ה.), אומר ר"ת שכמו חודש שסמוך לביאתו של חודש ניכר מתי יהיה ראש חודש דמיד דמכסי סיהרא ידעי כולי עלמא שיהיה נולד, ולמחר יקדשו ב"ד החדש, אף עצרת צריך שיהא ניכר וידוע לעולם זמן קידוש סמוך לביאתו. דהיינו אם מתחילין למנות בששה עשר בניסן, צריך שיתנו עיניהן כמה הלבנה גדולה בחמשה לחדש (אייר), וכשיראוה בסיוון באותה צורה ושיעור ידעו שלמחר תתקדש עצרת.
אם נתבונן על עם ישראל, המשול ללבנה, בליל ה' באייר, נדע להתכונן לשבועות, להבין מה הוא מתן תורה.
כאמור, השנה יוםֿ העצמאות חל בו' בחודש, ונתווסף ליום עוד נדבך. ניתן למצוא לכך רמז, שהרי אנחנו בשנת ס"ב למדינה, ובגימטריא זהו 'טוב מאוד', זו הלשון שנאמרה בתורה על יום השישי, ואם כן יום השישי, אינו מסמל רק את ו' סיוון, שניתנה בו התורה, אלא גם את ו' באייר. ננסה להבין המשמעות של יוםֿ העצמאות שחל בתאריך זה, מצד ההקשר לשבועות, כנרמז לעיל, וגם מצד המשמעות שהשנה יום העצמאות אינו רק יסוד שבתפארת, אלא מלכות שבתפארת, ואולי זה רומז לקשר של מלכות דוד המלך למתן תורה. אם ה' באייר, הוא היום שבו הוכרזה המדינה, השנה אנו נפגשים ביום הזיכרון ביום ה' באייר. היום הזה, שהוא זכר לנופלים, מצריך להתבונן מחדש על יום זה. בשנת תשס"ד, דיבר הרב פנחס על כך שעצם הפגישה בין ימי הזיכרון והעצמאות, אומרת לנו שאין תרתי דסתרי ביניהם, מתברר שיום הזיכרון יכול להיות גם יום של זקיפות קומה ושמחה.
אמנם השנה לא אמרו תחנון ביום הזיכרון, שהרי סוף סוף זה היום שהכריזו על המדינה, אבל את הצער והאבלות של משפחה שכולה, שמתאבלת על בנה ביום זה, ובכל זאת אומרים לה לא לומר תחנון צריך להבין. הם חווים סתירה פנימית. כמו אדם הנמצא באבל, הוא אינו יכול לשכוח את אבלותו אפילו בשמחת תורה, ומבחינה נפשית קשה לו לרקוד, למרות שהוא מודע לשמחת התורה והמועד. אם כן, כיצד אותם אנשים יכולים להרגיש את יום העצמאות על ידי אי אמירת התחנון ביום שהם נזכרים במתיהם.
אנו בשנת ת"וֿשי"ןֿעי"ן, "כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון", הביאה לארץֿ ישראל, היא תיקון חטא המרגלים שהקדימו פה לעין. המרגלים הסתכלו מבחינה חיצונית מהשפה ולחוץ, ולא בעיון הפנימי. אנו צריכים להתבונן בעין, במבט פנימי, שעל ידו אנו צריכים להשוות את העין האנושית לעומת העין האלוקית כמו שהרצי"ה אמר. הרצי"ה מדבר על זה גם בלנתיבות ישראל (חלק א, מאמר "המדינה כהתקיימות חזון הגאולה", אות ה עמ' קצט), וז"ל: "התאמת העין של מטה, שבנפתולי השעה וקשיי תחילותיה שבמדיניות ושבמוסריות, לעומת העין של מעלה, שבשלמותו של המשך הדורות אשר בתקומת התחדשותנו כקדם כו' היא הנותנת פתרון חלומותינו מלחמותינו ואמיתת הבטחותיהם". זאת אומרת, שדרך 'העין בעין' אפשר לראות את הקשר בין חלומותינו למלחמותינו, ה"היינו כחולמים", שקשור לאותם לוחמים. כדי להגיע ל"היינו כחולמים" ביום העצמאות, צריך לעבור, דרך יום הזיכרון דרך הלוחמים, והרי האותיות הן אותן אותיות ('לוחמים' ו'חולמים'), אם כן אפשר גם בה' באייר לדבר על יום הזיכרון ואין ביניהם סתירה.
אפשר להתבונן על כי עין בעין יראו, על דרך הדרוש. עיני העדה יראו את העי"ן, מדגת התבוננות מיוחדת. אם נתבונן בדף ע' שבמסכת סנהדרין שהם עיני העדה, אפשר להבין שבשוב ד' ציון, יהיה בדור שכביכול הוא דור סורר ומורה, שהוא גם ראשי תיבות בִּסוּ"ם, כמו שאומר הרב, שהנפש של פושעי ישראל יותר מתוקנת מאשר שלומי אמוני ישראל, ביחס לארץֿ ישראל. וזה קשור לדף ע', שבדף עי"ן מדובר על היין, שנברא בעולם כדי לנחם את האבלים, שנאמר "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש". אין עניינו של היין, לגרום שמחה, הוא נועד לנחם את האבלים, משמעות ניחום האבלים לא שהם שוכחים מהצרות אלא המושג ניחום פירושו חרטה, כמ"ש (בראשית ו, ז) "כי ניחמתי כי עשיתים", צריך להיכנס אל העולם הפנימי של היין, ובעולם הפנימי האדם מגיע להסתכלות פנימית יותר הגורמת לחרטה על אותה אבלות.
הרב מדבר באורות הקודש, על טומאת המוות, ז"ל: "המוות הוא חזיון שווא, מה שבן אדם קוראים מוות הוא תגבורת החיים וכו'. לשחרור מיראת המוות, מועיל גם כן פיתוחו של הרוח הלאומי, במה שאדם מרגיש את עושר הקיבוץ הכללי ושמח בשמחת האומה בתור איבר מאבריה, וכשאדם מרגיש שהוא איבר, מתקלש מראה הכליון החומרי שהרי נשארה היא האומה לדורותיה שזה כל מעייניו" (אורות הקודש ח"ב עמ' שפ-שפב).
יש שחרור מאימת המוות כשאדם יודע ומבין שגם אם הוא הולך, האומה נשארת. וקל וחומר אצל חיילינו, שכאשר הם נופלים, הם מרגישים שהאומה נשארה ויותר מכך, הם מרגישים שבמעשיהם הם נותנים חיים לאומה, קל וחומר שיש כאן תגבורת של חיים. ומכאן הכח של אותו מפקד לומר לחייליו: אחריי, היות והוא מבין, שעצם המעשה שלו גורם לתגבורת חיים לאומה כולה. כמובן, כל זה נובע מתוך הבנה שיש כאן מדינה, שאנו חיים כציבור. התבוננות זו ביום הזיכרון על חיילינו היא חלק מאותה חרטה על האבלות, היא מעלה אותה לדרגת צבור, לעם בארצו.
הגמרא בסנהדרין (צז:) דנה האם גאולה תלויה בתשובה או לא, רבי יהושע אומר שגאולה לא תלויה בתשובה, אלא מעמיד עליהן מלך קשה כהמן ועושין תשובה. אם כן קשה, שהרי סוף סוף לכולי עלמא יהיה הכרח לתשובה בגאולה.
המן אמר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (אסתר ג, ח), והפירוש הוא, שיש תקופות שעמ"י חי בעיקר את הפרטיות שלו, את האידיאה הדתית ולא את האידיאה הלאומית - "מפוזר ומפורד". התיקון לדבר הזה, הוא אותה גזירה נוראה של המן, שהביאה אל ה"לך כנוס את כל היהודים". השפת אמת אומר שנצטווינו במשלוח מנות איש לרעהו, להרבות אחדות וכינוס בעם ישראל, שהרי מכח זה בא הצלה לעם ישראל. אבל קשה על כך, שלכאורה רק בעיר שושן התכנסו היהודים, ועוד שהרי היו שני חטאים באותו זמן: חטא המשתה, וחטא ההשתחוות לצלם שבזה חטאו כל עם ישראל, ואיפה היה התיקון של עם ישראל בכל מדינות המלך? אפשר לומר שהמן שלח את האגרות הראשונות "וכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב", ולכן היה צורך לשלוח אגרות שניות, ולתת לעם ישראל להיקהל ולעמוד על נפשו. היה זה הכרח אלוקי מחמת אכזריות המן. ו"המלך", שהוא מלכו של עולם, השתמש בהמן בשביל שעם ישראל יגיע לצורך להיקהל ולעמוד על נפשם, מדרגת הצבור. וכשעם ישראל מתכנס ונקבץ להיות כאומה להקים גדודים ולהלחם כנגד אותו עמלק, על ידי ההכרח האלוקי, אז נוצר התיקון לחטא של 'מפוזר ומפורד בכל מדינות המלך'. לפי זה יוצא שאותו דבר צריך להיות גם בגאולתנו, שיעמיד מלך קשה כהמן - הכרח אלוקי שיביא להיקהל ולהתכלל.
הרצי"ה היה מזכיר פעמים רבות בקשר לגאולה שלנו, את הנבואה בפרק ל"ו ביחזקאל. יש מספר שלבים בגאולת ישראל שמופיעים בפרק זה (פס' כד-כו שם), "ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם". אחרי כן, "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם". ואחרי זה, "ונתתי לכם לב חדש וכו' והסירותי את לב האבן מבשרכם". השלב הראשון הוא שלב קיבוץ הגלויות. גם שלב זה הוא שלב שלדעת רבי יהושע בסנהדרין נעשה על ידי הכרח אלוקי, מלך קשה כהמן. (ירמיהו ג, יד) "כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושניים ממשפחה". אותה מציאות של השואה, היה בה הכרח אלוקי לעלות לארץ, ממילא, גם המשך הפסוקים הם ביטויים לפעולה אלוקית, של הכרח אלוקי, "וזרקתי עליכם מים טהורים ונתתי לב חדש", אלו פעולות שלא נעשות על ידינו.
מה הם אותם מים טהורים שריבונו של עולם זורק עלינו? הזכרתי לפני כמה שנים את דברי הגאון רבי יצחק אייזיק חבר (ספרו שיח יצחק בדרוש לשבת הגדול עמוד תנ-תנא): "והנה ישראל כעת אין להם יחוד ודיבוק מתמיד שהרי בעוון שנאת חינם נחרב בית המקדש ועדיין מרקד בינינו, ומצד זה הם נמשלים לעפר הארץ אשר דיבוקם הוא רק בכח, ומחוסרים מעשה עדיין, אבל לעתיד לבא נאמר "והסירותי את לב האבן" כו' ויהיו שלמים ומיוחדים תמיד על מצד אחד והשראת השכינה יהיה מתמיד ביניהם, וכתיב "וזרקתי עליכם מים טהורים" כו' שהשלום ואחווה נמשל גם כן למים כמ"ש הנני נוטה אליה כנהר שלום" שהמים מחברים את הנפרדים כמו עפר הנגבל על ידי מים כו' ואז וטהרתם מכל טומאתיכם ואז יבנה המקדש ויתמיד על עמדו שכל קיומו על השלום". הרב זצ"ל אמר, שהבית השלישי יבנה על ידי אהבת חינם, ומתברר שאהבת חינם תהיה על ידי פעולה אלוקית, הכרח אלוקי.
הביטוי הכי גדול שיש לאותה אהבה הוא, שאותם לוחמים מוסרים נפשם בשביל שהאומה תתקיים, אותו אחד שנמצא בדן, נלחם בשביל עם ישראל באילת או באר שבע זה מעשה חסד היותר גדול. ולכן בהקמת המדינה היה צורך בהכרח אלוקי לגרום דווקא לאהבת חינם, וזה על ידי הצורך במלחמת יום השחרור, שעל ידה השגנו את השלטון במדינה.
אם כן, הביטוי העליון של יום הזיכרון, של אותם חיילים שמסרו נפשם, אין הוא רק ביטוי לייסורים שקודם הגאולה, אלא, הוא הביטוי של החסד, את מסירות הנפש לאומה, וזהו חלק מהקמת המדינה, שהמדינה כחלק מסיום הגלות מתבטאת בה אהבת החינם שהיא המביאה לגאולה. הקמת המדינה אינה רק סיום הגלות אינה רק קיום מצוות ישוב ארץֿישראל בשלמות כדברי הרמב"ן, אלא יותר מכך, היא המלכות. יש פה מציאות שעמ"י כבר לא חי כפרטים, אלא חי כצבור, ומהבחינה הזו היא כבר לא רק יסוד, לא התחלה אל דבר אחר, אלא דבר מושלם ("אמנם עוד לא נכבשה לנו כל הארץ, גם ירושלים מקדש מלכותנו עוד אינה כולה בידינו, גם הכמות וגם האיכות של שלטוננו על ארצנו טעונות עוד השלמה ושיכלול. אכן סוף סוף הגענו אל פרק זה של מציאות שליטתנו על ארצנו, והננו ממשיכים בה דרך כל המאבקים והתסבוכות שמבחוץ ושמבפנים, הגענו להתחלת קיומה הממשי של מצווה זו, והננו ממשיכים בה בדרך ההדרגה באור ישועת ד' ומפלאות עזרתו", לנתיבות ישראל א עמ' קפב).
היום אנו נמצאים בבחינה של מתן תורה, במלכות שבתפארת. אותה בחינה שדוד המלך קשור לתורה, שדוד המלך מבטא, שהתורה איננה תורה פרטית אלא תורה של עם, של כלל. ומחינה זו של המלכות, הכל כבר הושלם, וכל מה שיבוא בהמשך כשתבוא המלכות השלימה, כשיבוא המשיח בע"ה, היות וכבר הגענו למדרגת צבור, המלכות כבר שלמה. וכמו שאומר המהר"ל, שאותם עשרה שבאים ראשונים לבית הכנסת, לוקחים שכר כולם, מפני שהם יצרו את הציבור כציבור, וכל תוספת שתבוא אחר כך, היא רק תוספת כמות, אבל את היצירה של הצבור הם יצרו.
מהבחינה הזו בה' באייר הפכנו להיות ציבור, בחינה זו היא בחינה של סיום, והיא מקבילה ליום ראשון של פסח, שגם אז יצאנו ממצרים והפכנו לעם, נהיינו ציבור. יום ו' אייר, מקביל בימי השבוע לא' דפסח. אם ניצור כאן "היינו כחולמים", נבנה מדינה שתחיה ככלל, צריך לעשות לכך הקדמה, הקדמה זו היא לעבור דרך אותם 'לוחמים - חולמים', לקנות בנו את אותה אהבת חינם, וזה ה"וזרקתי עליכם מים טהורים".
בטהרה במקווה כל הגוף נספג במים, אבל יש מציאות של זריקת מים טהורים, של הזאת כמה טיפות, ואותם מים נוגעים רק בנקודות בודדות בגוף, ועל ידן כל האדם נטהר. טיפות הטהרה, נוגעות ביחידים שהופכים את לב האבן ללב בשר, ודרכם כל האומה נטהרת מאותו לב אבן מאותה שנאת חינם, אל לב בשר.
זו ההקדמה להקמת המדינה. יוצא שדווקא מתוך כח הבירור, שאפשר לחגוג את הקמת מדינתנו בו' באייר, ב'מלכות שבתפארת', זה עצמו, נותן יכולת, להבין את יום הזיכרון, כיום שבו לא אומרים תחנון.
חשבתי אולי להסביר בזה, מדוע דווקא הצנחנים הגיעו ראשונים למפגש עם הכותל, כי היכולת להיפגש עם אותם אבנים-לבבות היא עם דווקא עם החיילים, שהם גרמו לאומה, להיטהר מהלבבות-אבנים, משנאת החינם. שמסרו נפשם על אהבתם את עם ישראל.
בימי הספירה רגילים לשיר (יומא ח, ט): "אמר ר"ע אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם", ובהמשך: "ואומר, מקווה ישראל ד' מה מקווה מטהר את הטמאים". בתחילת המשנה נאמר: "אשריכם ישראל לפני מי וכו' שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". והנה מסביר התויו"ט את המשנה, וז"ל: "לפי שהדרך הישרה שיבור לו האדם בעצמו להתקדש ולהטהר ואז כשבא ליטהר מסייעין לו, ועל זה אמר לפני מי אתם מיטהרין, לפי שיצר לב האדם רע עליו, לא יוכל להתגבר עליו לכופו להטהר בתשובה, והוא רחום יכפר עוון יעוררהו ובימין צדקו יתמכו לבלתי ידח ממנו נידח, וזה שאמר "מי מטהר אתכם", ובמה שסיים פתח, שנאמר וזרקתי עליכם וזהו בלי התעוררות האדם והוא ברחמיו מטהרם. וכן נאמר ביחזקאל: "בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם וכו', ויחללו את שם קדשי וכו', לא למענכם אני עושה, כי אם לשם קדשי וכו', וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" הרי שאמר, שאע"פ שמחללים שם קדשו, עם כל זה ולקחתי וזרקתי, אחר כך מביא ר"ע את הפסוק מקווה ישראל, על מה שפתח, שד' יתברך מהר את הבא להיטהר, וזה דומה לטהרת מי המקווה שמטהרין את הבא והנכנס והטובל בתוכם, כן הבא ונכנס תחת כנפי שכינתו הוא חוסהו בצל כנפיו ומסייעו להיטהר...", עכ"ל. יוצא לפי דבריו, שר"ע מבטא גם את הטהרה שבאה מתוך תשובה, כמו המקווה, ואף יותר מכך, הוא משבח את ישראל בהיטהרותן מהבחינה שאינה תלויה בתשובה, שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים". ולכאורה, זה החידוש היותר גדול, זו השמחה היותר גדולה וזה עיקר 'אשריכם ישראל', שמבטא את (קידושין לו.) "בין כך ובין כך קרויים בנים". על ר"ע נאמר (סנהדרין קי:): "הרואה ר"ע בחלום יצפה לחסידות", ואומר רש"י שחסידותו של ר"ע, שהיה רגיל לזכות את ישראל, אם כן נראה שכוונת ר"ע במשנה זו להדגיש בעיקר, את פעולת הטהרה האלוקית על ישראל גם ללא זכאותנו. ביחוד בתקופתנו, שחודש אייר מבטא את תקומת המדינה, מתוך הפעולות האלוקיות עלינו, מתוך המלחמות, שהן ביטוי לאותה זריקת מים, אם כן וודאי, שעל זה צריך בעיקר לשיר, "אשריכם ישראל". שנזכה מתוך יוםֿ השישי הזה, להתחבר, ליוםֿ השישי של ו' סיוון, לשלמות ההליכה בימי העומר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il