בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • מאמרים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

undefined
7 דק' קריאה
לדמותו של הרב פרופ' בנדיקט זצ"ל, רב שכונת אחוזה בחיפה. לימודיו בישיבת ר' עקיבא סופר בפרשבורג. בריחתו מהנאצים לארץ ישראל עם סרטיפיקט של סטודנט. הנהגת רבנותו באחוזה בתקיפות והדרת כבוד. הקפדתו על כבוד רבנים עמיתים, על שקט בתפילה ועל חשיבותם של שיעורי התורה. הרבנית בנדיקט - עזר כנגדו בהנהגת הקהילה. מחאת הרבנית נגד דברים לא ראויים של בן-גוריון. ידידות ושמחה עם בני הקהילה. הרבנית ממיטת חוליה מעודדת את הרב לעבור ניתוח מציל חיים.

הרב בנימין זאב בנדיקט
לפני חודשיים זכיתי לקבל שלושה ספרים קצרים שהוציאה ישיבת 'אור וישועה' אודות הרב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, שהיה רבה של שכונת 'אחוזה' בחיפה, והנהיג את רבנותו בחרדת קודש והדרת כבוד. הספרים יצאו בעידודו של ראש הישיבה, הרב אליהו רחמים זייני שליט"א, שהיה תלמיד וחבר לרב בנדיקט ואמר עליו בהלווייתו: "הסתלק היום אחרון הרבנים האמיתיים והשורשיים של הדור הקודם, דור חניכי עולמה של תורה אדירה, חניך ישיבתו של רבן של ישראל ה'חתם סופר' זצ"ל". לקראת יום השנה לפטירתו, שחל בכ"ב סיוון תשס"ב, נזכיר מעט מתולדותיו והנהגותיו, כשעיקר הדברים לקוחים ממאמרו של שח"ם רמתי.

עוד בלומדי בישיבה זכורני שחברים נסעו לשבת חתן בשכונת 'אחוזה', והיה אחד מביניהם שאיחר לשיעורו של הרב בנדיקט, וזכה על כך לנזיפה הגונה. כמו כן סיפרו החברים שהרב בנדיקט מקפיד מאוד על השקט בתפילה. ואף שאותו בחור קצת תמה על הנהגתו, הודה כי מדובר בתלמיד חכם אמיתי. מאז יצא לי לפגוש כמה מבני קהילתו, ואפשר היה להכיר כי זכו להיות מקושרים לרב אמיתי.

אביו הרב יוסף שמואל
אביו, הרב יוסף שמואל, שימש כרב האורתודוכסי של הרובע התשיעי בעיר הגדולה וינה. הוא למד בישיבות הונגריה, וביניהן בישיבתו של הרב משה אריה רוט זצ"ל בפאפא. רבו זה היה ציוני וחיבר ספר 'חיבת ציון', ואף תלמידו המשיך בדרכו.

חינוכו לרבנות
בד' אייר תשע"ג (1913) נולד בנו בנימין זאב. עד גיל 13 למד לימודי קודש אצל אביו, ולימודים כלליים בבית הספר היהודי של וינה. אח"כ המשיך ללמוד בישיבות שונות עד שהגיע לישיבת פרשבורג המפורסמת, שאותה הקים ה'חתם סופר'. נינו, הרב הגדול עקיבא סופר זצ"ל, בעל 'דעת סופר', כיהן אז כראש הישיבה וכרב העיר.

בהיותו כבן עשרים החל לתת שיעור בבית כנסת של יוצאי פולין בווינה. השיעור השאיר רושם רב על השומעים, עד שחלקם ביקשו ממנו לכהן כרב בבית כנסת מונטיפיורי. במשך כארבע שנים שימש שם כרב, כאשר בשנתיים הראשונות עוד המשיך ללמוד בימות החול בישיבת פרשבורג ולשבתות היה חוזר לוינה. בהמשך נתמנה לרב בבית כנסת יותר חשוב.

עלייתו לארץ בעזרת הרב הגדול מפרשבורג
בהיותו כבן 25, בשנת תרח"ץ (1938), פלשו הנאצים לאוסטריה, ותיכף החלו ברדיפות נגד היהודים. הרב בנדיקט הבין שצריך לברוח. הוא התייעץ עם אביו, שתמך בהחלטתו ונתן לו את ברכת הדרך. עוד באותו יום ברח כפליט לצ'כיה. זו היתה הפעם האחרונה שראה את הוריו, שנרצחו באושוויץ.

בעת שעבר את הגבול התפלל הרב בנדיקט שיהודי צ'כיה יקבלו אותו כפי שאביו היה מקבל בזרועות פתוחות את היהודים מגליציה שבאו לקבץ נדבות בוינה. הוא הצליח להגיע לפרשבורג, נכנס אצל רבו, רבי עקיבא סופר, שדאג מאוד לשלומו בהיותו אחד מבכירי תלמידיו. בהשפעת הנאצים, החלו באותם הימים רדיפות כנגד היהודים גם בפרשבורג. כששמע הרב עקיבא סופר שהממשלה הבריטית מוכנה להנפיק סרטיפיקטים לסטודנטים שנרשמים לאוניברסיטה העברית, ובתנאי שישלמו מראש שכר לימוד לשנתיים, שילם מכספו מחצית משכר הלימוד, וביקש מאחד העשירים שישלם את החצי השני. כך עלה הרב בנדיקט לארץ בסיועו של רבו, שהיה אחד מראשי מועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל'.

זמן קצר אח"כ, בהיותו כבן ששים, התפטר הרב עקיבא סופר מתפקידיו. תלמידיו הציעו לו הצעות מכובדות במקומות שונים בעולם, אך הוא העדיף לעלות לארץ. כאשר ירד מהאונייה, עמד על הסיפון ואמר: "אני זורק לים את כל גינוני המלכות, את כל הכבוד, את כל המותרות שהיו לי בפרשבורג. מעתה חפץ אני להיות איש ירושלים פשוט". במשך כעשרים שנה התפלל בישיבת 'מרכז הרב' יחד עם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל.

שנותיו הראשונות בארץ ונישואיו
הרב בנדיקט מילא את התחייבותו ללמוד באוניברסיטה, ותוך ארבע שנים סיים תואר שני. תוך כדי כך החל לתת שיעורים בגמרא בבית הכנסת 'היכל אבינועם' בירושלים, שרבים ממתפלליו היו אנשי תורה ומדע. לאחר זמן קצר הם בחרו בו לרב בית הכנסת.

בשנת תש"ג השתדך עם יונה חיה, בתו של הרב צבי קופשטיק, שכיהן כרבה של העיר ביליה צ'רקו שברוסיה, ובעקבות המהפכה הקומוניסטית ברח לארץ ופתח חנות לכלי כתיבה לפרנסתו. היא היתה מבוגרת ממנו בכעשר שנים, אולם התאימה לו מאוד, בהיותה חריפת שכל, מלומדת ורודפת אמת כמותו. מספרים שהיא היתה האישה הראשונה ששימשה כמורה למקרא בארץ.

במשך עשר שנים התגוררו בתל אביב, הרב בנדיקט לימד במקומות שונים, ותוך כדי כך סיים את עבודת הדוקטורט על חכמי פרובנס. במלחמת השחרור שימש כרב צבאי של תל אביב.

רבה של 'אחוזה'
בשנת תשי"ג יצאו לשליחות להולנד, שם שימש כרב ודיין. לאחר כחמש שנים, בהשתדלות של הרב הוטנר, הגיש מועמדות לרבנות שכונת 'אחוזה' בחיפה. היה לו קשה לעמוד בדרישת הגבאים לבוא לפני בני הקהילה כדי להציג את עצמו בפניהם, הן מפני הצורך לנסוע לשם כך מהולנד לארץ, והן מפני החנופה שבדבר. הוא גם חשש שהיות ואין לו קשרים, מן הסתם יבחרו רב אחר בעל קשרים עדיפים, ואם כן מדוע לנסוע לארץ בחינם? אבל מרוב רצונו לחזור לארץ ולקבוע בה את ביתו, נענה לדרישתם ונסע אליהם לארץ. רק לאחר שחזר להולנד, בישרו לו כי החליטו לבחור בו לרבם.

בכסלו תשי"ח חזרו הרב והרבנית לארץ. הם ציפו שנציגי הקהילה ימתינו להם בנמל, אך איש לא היה שם. מישהו מסר להם כתובת של חדר שהקהילה שכרה עבורם אצל אחד מבעלי הבתים. לאחר מספר חודשים נשלמה בניית הדירה הקבועה שלהם.

מעמד הרבנות
כפי הנראה, כבר מתחילה כיבדו בני קהילת 'אחוזה' את רבם על פי המקובל בארץ, אבל הרב בנדיקט, שהיה רגיל להדרת הכבוד והנימוסים של הרבנים בקהילות מערב אירופה, חש לא פעם אי נעימות מאי ידיעת המנהגים הראויים, ובנימוס ועקשנות העמיד את הנוהג הראוי על תלו. הוא עמד על העיקרון שסמכותם של הגבאים תהיה אך ורק בענייני ארגון וניהול, אבל בכל הקשור לענייני הלכה וקביעת צביון בית הכנסת, יהיה הרב הקובע היחיד. בהתאם לכך, לא הסכים שחזנים יתפללו שלא על פי פסיקותיו, גם כשהיו שונות מהמקובל.

כשנשאל בהלכה, התייחס לשאלה בכובד ראש גדול, וביקש לעצמו זמן לעיין בצדדי השאלה, ורק למחרת היה משיב תשובה סדורה.

הוא גם הקפיד מאוד על כבודם של רבנים אחרים, ולא הסכים לענות לשום שאלה הלכתית של אדם שהתגורר בשכונה שיש בה רב. יחד עם זאת עמד מעת לעת בוויכוח עם רבנים שונים על דברים שלא נראו בעיניו כהלכה, וצר היה לו על שמפני דרכי שלום ובגלל חשש מעימות עם הגבאים, חבריו הרבנים נרתעים מלהעמיד את סדרי הדת על תלם.

משכורת רבני השכונות לא הספיקה לקיום, ולכן רבנים רבים נאלצו להשלים את הכנסתם בקבלת תשלום עבור סידור קידושין, הספדים והשתתפות בבריתות. אולם הרב בנדיקט התעקש לשמור על עצמאותו הרוחנית, ומעבר למשכורתו הקבועה כרב שכונה לא הסכים לקבל שום תשלום או מתנה עבור שירותיו כרב. כדי להשלים את פרנסתו, עבד כמרצה למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב. במשך הזמן אף התקבל כפרופסור מן המניין.

גם הקפיד מאוד על שמירת השקט בתפילה, והרבה לדבר על כך בדרשותיו.

שיעורי התורה
לשיעורי התורה בבית הכנסת ייחס חשיבות עצומה, היה שוקד על הכנתם, ועודד ודירבן בכל כוחו את בני הקהילה להשתתף בהם. גולת הכותרת של השיעורים היו דרשות שבת הגדול ושבת תשובה. מעת לעת היה מפרסם מכתב אישי בסגנון שירי לתושבי השכונה, וקורא להם להשתתף בשיעורים. בתחילת השבוע היה מודיע על נושא השיעור שיינתן בשבת, והקפיד שיבואו לשיעור עם גמרא או רמב"ם או ספר אחר הקשור לנושא השיעור.

אף שהשתייך לציבור הדתי לאומי, היה בעל עמדות עצמאיות שאותן הסיק מתוך לימוד דקדקני ומסורת בתי המדרש שבהם למד. למשל, הוא הסתייג מעמדת הסנגוריה של מרן הרב קוק זצ"ל כלפי הציבור החילוני.

הרבנית
הרבנית חיה יונה בנדיקט (תרס"א-תשנ"ו) לא היתה רק אשת הרב, אלא רבנית במלוא מובן המילה. היא היתה מעבירה שיחות בתיכונים שבסביבה, ושיעורים קבועים לנשות הקהילה. בשבת הגדול ושבת תשובה נשאה בעזרת גברים דרשה חשובה לנשים. בכל ערב שבת, יחד עם בנות 'בני עקיבא', דאגה לניקיון חצר בית הכנסת. והקפידה תמיד על כבוד בית הכנסת וניקיונו, שלא יהיו רהיטים שאינם מסודרים ושהפרוכת תעמוד יפה. לפני הימים הנוראים היתה דואגת לחלק לבני הקהילה את עיטורי הכסף, על מנת שיצחצחו אותם כדי שיבריקו. ואם מצאה פגם בספסלים או סדק בקירות, דרשה שיתקנו אותם בהקדם. היא הסבירה שהופעתו החיצונית של בית הכנסת צריכה להיות ללא רבב, כדי שחברי הקהילה ירגישו שהם שוהים בבית ה'.

באחד הכנסים הראשונים לתורה שבעל פה שנערכו ב'מוסד הרב קוק', זלזל קצת ראש הממשלה דאז מר בן גוריון בחשיבות מצוות המקווה. הרבנית בנדיקט קמה ובצורה מכובדת מחתה על הדברים הללו. לאחר המושב ניגש הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אל הרב והרבנית בנדיקט, ושיבח את הרבנית שמכל הרבנים הרבים שנכחו בכינוס, דווקא היא מצאה את העוז למחות, ועשתה זאת בדרך ארץ. וכשציין הרב בנדיקט שגם הוא מחה השיב הרב צבי יהודה: אבל הרבנית היתה ראשונה.

ידידות ושמחה
יחד עם אווירת הכבוד בבית הכנסת, היו הרב והרבנית מקבלים את בני הקהילה בביתם בידידות, ודאגו להזמין כל חבר חדש בקהילה להתארח בביתם. לא זכו הרב והרבנית לפרי בטן, והיו להם בני הקהילה המקורבים כילדיהם.

הרבנית הקפידה מאוד להשתתף בכל השמחות של בני הקהילה, והריקוד עם הכלה היה אחד מרגעי השיא שלה.

גם בערוב ימיה, כשהיה קשה לה ללכת, נענתה לכל הזמנה להשתתף בשמחה. והיתה אומרת בשם סבתא שלה, שאסור להפסיד שום רגע של שמחה. ואף כשהיתה מרותקת לכסא גלגלים לא ויתרה על הריקוד עם הכלה, תוך שהיא מזיזה את הכסא בידה ומקרינה שמחה ואושר.

סילוק
בסוף ימיה חלתה הרבנית ואושפזה בבית החולים 'כרמל'. היא הונשמה באופן מלאכותי דרך צינורות שחוברו לפתח שבגרונה. לדבר כבר לא יכלה, רק לבטא את עצמה בכתב, ואף זאת במאמץ רב. באותו זמן חלה הרב שנותר בבית לבדו, וגם אותו אשפזו בבית החולים 'כרמל'. הרופאים החליטו שהוא חייב לעבור ניתוח להצלתו. אולם הרב, שהיה אז בודד וערירי, סרב. לאחר שמקורביו חזרו והפצירו בו, הסכים שאם הרבנית תאמר שעליו לגשת לניתוח יעשה כדבריה. עלו המקורבים לחדרה של הרבנית וסיפרו לה על מצבו של הרב. התאמצה הרבנית וכתבה לו: "ישועת ה' כהרף עין. תהיה שקט ורגוע. הכול יעבור בשלום. עוד נכונו לנו הרבה שנים מאושרות". הרב התמלא באופטימיות, הסכים לעבור את הניתוח וחי עוד שש שנים, עד הגיעו קרוב לגיל תשעים. אבל הרבנית לא זכתה לראות עמו עוד בעולם הזה שנים מאושרות. כעבור חודש וחצי, בי"ג חשון תשנ"ו, בהיותה כבת תשעים וחמש, נסתלקה לבית עולמה.

פרי חיים
בעזרת ה' בפעם הבאה נמשיך בדבר שהיה אולי יקר מכל לרב בנדיקט - במעלת וחשיבות השיעור בשבת. ואם יגיעו עוד סיפורים בעלי משמעות על הרב והרבנית, אשתדל לפרסמם, ויהיו הדברים לעילוי נשמותיהם. אמרו חכמים (תנחומא נח): "בשעה שהאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה. אומר לו הקב"ה: למה אתה בוכה? מפני שלא העמדת פרי בעולם הזה? יש לך פרי יפה מן הבנים... התורה, שכתוב בה פרי צדיק עץ חיים..."
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il