בדין ובחסד

הרב והדיין יעקב ניסן רוזנטל זצ"ל שהלך לעולמו בחודש שעבר, הקים ממלכת תורה מפוארת בחיפה, אך עד שנתו האחרונה נסע באוטובוסים כדי להעביר את שיעוריו ברחבי הארץ. הילד שהתגלה כעילוי על ידי הרב חרל"פ, היה מאושיות בתי הדין הרבניים בארץ, הוציא מבית מדרשו תלמידי חכמים, רבנים ודיינים חשובים, ואף סיים חיבור תורני-הלכתי נרחב על הי"ד החזקה כולה.רגישותו הרבה למצוקות הזולת הביאה אותו להקמת בית דין של מטה שגזר ופעל ישועות לרבים, ועל אף גדלותו ביקש להיטמן בקבר דווקא ליד חלקת הילדים.


הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, מספר שבסיומה של מלחמת יום הכיפורים הוא נסע יחד עם רבו, הרב יעקב רוזנטל זצ"ל, למחנה נפאח ברמת הגולן כדי לחזק את החיילים. היו שם בני ישיבות הסדר שרבים מחבריהם נהרגו, והיה צורך לחזק את הנותרים. לאחר שהרב רוזנטל אמר דברי חיזוק, ביקשו ממנו החיילים שימסור בפניהם שיעור. כששאל באיזה נושא, ביקש אחד מהם שהשיעור יהיה בנושא הלכות שבת והרב הסכים. חייל אחר ביקש שיהיה זה בנושא נטילת ידיים ושוב הרב הסכים, וכך הוצעו חמישה-שישה נושאים שונים שלכולם הרב הסכים, עד שלבסוף הציע אחד שהרב ידבר על קדושתה של רמת הגולן. הוחלט שהרב ידבר על נושא זה, והרב נעתר ופצח בשיעור של כשעה ויותר בעומק העיון מבלי שבכלל התכונן לכך קודם לכן.

דומה שסיפור זה, אחד מיני רבים, מבטא את השלמות הנדירה שהיתה בדמותו של הרב רוזנטל, שנפטר לפני כשלושה שבועות - דיין דגול, למדן גאון שקשור לכל החוגים והעדות, ש"חש את כאבם של כל בן ובת, כאילו היו בנו ובתו", כלשונו של הרב עמאר.

לימוד 'קצות' עם הנץ
הרב יעקב ניסן רוזנטל נולד בשנת תרפ"ד (1924) בשכונת 'שערי חסד' הירושלמית לאביו, הרב אברהם דוד, שהיה דיין בבית דינו של הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים. בהמשך עמד האב בראש בית הדין הזה וכיהן כרבה של 'שערי חסד'. בילדותו למד, כמו רוב בני הישוב הישן, במוסדות השונים של 'עץ חיים', וכבר מצעירותו נודע כמתמיד גדול. הרב יהושע מאיר רוזנטל, אחיו הצעיר של הרב יעקב, מספר כי אביהם היה נוהג להעיר את האח הגדול מדי שבת ללמוד איתו לפני הנץ החמה 'קצות החושן'. מנהג זה של ניצול ליל שבת ללימוד נשאר לרב יעקב רוזנטל עד שנותיו האחרונות. כשהיה בן שמונה, מעיד חבר ילדות של הרב, היתה לו קביעות לומר בכל שבת את דברי הגר"א על הפרשה. בגיל 11 גילה אותו רב השכונה, הרב יעקב משה חרל"פ, וביקש ממנו לשמוע את דרשת שבת הגדול אותה התכוון לדרוש, כדי שיעיר לו את הערותיו. יצוין כי אחיו של הרב חרל"פ היה אבי סבתו של הרב רוזנטל, ועל שמו הוא נקרא גם ניסן.

בצעירותו היה נוהג אביו לקחתו אל הראי"ה קוק בחגים. באחת הפעמים נכח בחתונה של אחד מתלמידי הרב קוק והתברר שהחתן שכח להביא את הטבעת. לאחר החופה אמר הרב קוק לילד: "כשתהיה גדול ותהיה רב, תמיד תזכור לוודא שהחתן יביא את הטבעת". הבן, הרב יוסי, מספר כי אביו קיים את הצוואה הזו, ואחד הדברים הראשונים שדאג לוודא עם החתן הוא שלא ישכח את הטבעת.

הרב יהושע מאיר רוזנטל מספר כי בגיל 16 אמרו על אחיו שהוא יודע את סדרי נשים ונזיקין הקשים, ובגיל 17 היה נוהג לנסוע לחזון אי"ש ולדבר איתו על מסכת ערכין. קשר הדוק היה לרב רוזנטל גם עם הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, הרב מבריסק. הרב יחיאל שחר, רב שכונה בחיפה שהיה מקורב מאוד לרב רוזנטל, אומר כי כשאמר 'הרב' התכוון לשני אנשים, לרב קוק או לרב מבריסק.

מדי יום שישי התקיים בבית הרב הראשי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, 'בית ועד לחכמים' אליו התאספו גדולי ירושלים, והרב רוזנטל ביניהם. ההיכרות בין הרב הרצוג לרב רוזנטל הולידה את מינויו של האחרון לדיינות כבר בשנת תשי"א (1951), עוד לפני שהיה בן 28, וכך היה לדיין הצעיר ביותר בארץ בזמנו. הוא כיהן תחילה בבית הדין בצפת, ובשנת תשי"ד עבר לחיפה. מאז הגעתו לעיר הוא נקשר אליה מאוד, ולכן התגורר בה שנים רבות לאחר פרישתו מכס הדיינות, לא עזב אותה גם במהלך ההפגזות במלחמת לבנון השנייה, ואף נקבר בה לבקשתו.

בחיפה עסק הרב רוזנטל רבות בצרכי ציבור, הרבה מעבר למה שמחייב תפקידו. הוא פעל להפרחת חיי התורה בעיר המתחדשת, ובין השאר כינס את הגננות בגנים הדתיים ולימד אותן על הדרך המסורתית להנחיל את התורה החל מ'תורה ציווה לנו משה'. הוא גם חידש את תיקון ליל שבועות בעירו, ועד השנה האחרונה היה השיעור שנתן בבית הכנסת שלו אחד האירועים המרכזיים בלילה הזה.

בשנת תשט"ו (1955) הקים את הכולל הראשון בחיפה, 'כולל הגר"א'. כיום ישיבת הגר"א מונה ארבעה סניפים נוספים (בבני ברק, פתח תקוה, רמת השרון וקריית ספר) מלבד המרכז החיפאי. השם 'כולל הגר"א' מבטא את זיקתו של ראש המוסדות לדרכו של הישוב הפרושי מייסודם של תלמידי הגר"א.

אזהרה לנהגת
בתחום הדיינות, כאחד מראשוני הדיינים במדינה הצעירה, הוא נחשב ממניחי היסוד לתחומי העיסוק של בית הדין. הוא מונה על ידי הרב הרצוג כחבר בוועדה שבדקה את תחומי העיסוק של בתי הדין הרבניים, בה היה חבר גם זרח ורהפטיג. הראשון לציון והרב הראשי לשעבר הרב אליהו בקשי דורון, שכיהן כרב ראשי לחיפה ואף גר בשכנות לרב רוזנטל, מספר כי תמיד היה לחץ מצד הרבנים לכהן בתל אביב או בירושלים, אולם דיינים שנשלחו לחיפה ובעצם עשו מעין סטאז' אצל הרב רוזנטל לא רצו לעבור בהמשך למקום אחר. אחד הדיינים שהחלו את דרכם בסמוך אליו הוא הרב אברהם שרמן, כיום דיין בבית הדין הגדול. הרב רוזנטל היה גם ממחברי השאלות למבחני הדיינות של הרבנות הראשית.

די מהר מונה הרב רוזנטל לאב בית דין. הוא נחשב לדיין ופוסק נועז, שאינו חושש להביע את דעתו. יש הרואים במגוריו בחיפה, המרוחקת ממרכזי התורה, את הגורם שאיפשר לו חופש כזה. בבתי הדין נפוצה השמועה העקשנית כי הוא היה אחד הדיינים שחתמו על פסק הדין של הרב גורן בעניין האח והאחות. חשוב לציין בעניין זה שבקרב בני המשפחה יש המכחישים שמועה זו, שאין לה אישור בכתב.

הרב יחיאל שחר אומר כי את הרב רוזנטל לא עניין דבר מלבד מה שכתוב ב'שולחן ערוך', תוך שהוא מקפיד שלא לומר סברות סתם, אלא היה מוצא להן סימוכין מדברי חז"ל והראשונים. הוא ידע לקחת על עצמו אחריות גם במקרים לא קלים. הרב עמאר מספר כי בעת שהיה דיין צעיר בפתח תקוה, הוטל עליו לכתוב פסק דין בעניין עגונה שבעלה נעלם שבע שנים קודם לכן. לאחר שלמד את פרטי העניין, התייעץ הרב עמאר עם רבו הרב רוזנטל ושאל אותו האם כדאי בכלל להיכנס לעניין או להתחמק ולהעביר את התיק למישהו אחר. "הוא שאל אותי: 'אתה חושש מאחריות?' אמרתי לו: 'כן'. הוא אמר לי: 'אם כך, לך ללמוד בכולל! אם נכנסת לדיינות לכך נוצרת, אתה חייב לשבור את הראש ולקחת על עצמך אחריות'. חשתי מבוייש מתגובתו של הרב, ועבדתי על התיק שבועות רבים, עד שהפסק קיבל גם את אישורם של הרבנים הראשיים דאז".

הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, מספר כי לרב רוזנטל היו לא פעם קולות גדולות בענייני פוריות ושלום בית. את הגורם לכך תולה הרב בורשטיין בכך ש"הרגשת שהוא אחד הרבנים שחש עד כמה המצוקה של מי שאין לו ילדים קשה".

מעת שהתייתם מהוריו לפני כשלושים שנה, אומץ עו"ד יעקב פלדמן באופן לא רשמי על ידי הרב רוזנטל. כבר לפני שנים הבטיח לו הרב כי הוא יהיה סנדק בברית של בנו, אולם לבני הזוג פלדמן לא נולדו ילדים. בכל שנה בפורים הוא היה חוזר על הבטחתו באזני פלדמן. לפני ארבעה חודשים נולד למשפחת פלדמן בן ראשון, לאחר 16 שנות נישואין. כשהרב רוזנטל, שכבר היה מאושפז בבית החולים שערי צדק בירושלים, שמע על הבשורה המשמחת הוא קפץ מהמיטה בשמחה. למרות שרופאיו אסרו עליו לרדת מן המיטה, הוא נסע במונית מבית החולים בירושלים לאולם בחיפה כשהוא נתמך בהליכון וכך מילא את הבטחתו לשמש כסנדק.

האחריות שחש כלפי אחרים נגעה גם בתחומים יותר בנאליים. כך, כשראה פעם את אשתו של אחד ממקורביו נכנסת לרחוב חד סיטרי בנסיעה לאחור, הזהיר אותה לבל תעשה כן. לאחר שראה שהיא אינה שומעת בקולו, ביקש ממנה שתחתום לו, והסביר שהוא רוצה שכשיבואו אליו בתלונות בבית דין של מעלה מדוע לא הזהיר אותה הוא יוכל לשלוף את הפתק החתום ויוכיח כי אכן הזהיר.

הישועות פעלו תוך שנה
רגישותו היתרה לכאב הזולת גרמה לו לנצל את כוחו בדיינות ובפסיקה הלכתית כדי לערוך 'בית דין של מטה' מיוחד שגוזר ישועות. ל', ששמעה על בית הדין הזה, החליטה לנסוע לחיפה יחד עם ארבע חברות, כולן רווקות בשנות השלושים לחייהן. הן חיכו יחד עם רבים בתור, עד שהגיעו לרב שישב עם עוד תלמידי חכמים וגזר על אותן בחורות שיתחתנו. "בתוך חמש שנים", אומרת ל' "חמישתנו התחתנו". כשאושפז הרב רוזנטל, נודע לו כי באותו זמן חלה הידרדרות במצבו של הרב מרדכי אליהו, שהיה מאושפז אף הוא ב'שערי צדק', ומיד העמיד בית דין כדי שמצבו ישתפר. הרב עמאר, שבעצמו ישב בבית דין כזה של הרב רוזנטל, אומר כי תשעים וחמישה אחוזים מהפונים נענו כבר באותה שנה. בנוסף לכך היה עורך גם פדיון נפש המיוחס לחיד"א, לאחר חצות הלילה. כשנשאל על ידי הרב בורשטיין האם הוא אינו חושש מהסכנה שבמעשים אלו, השיב: "אני יודע שזה קשה, אבל איך אפשר לראות את המצוקה של כל האנשים הללו? תורה הולכת רק עם חסד!". גם כשחלה בשנה האחרונה והיו מבני המשפחה שהעלו אפשרות שכל זה הוא בגלל המעשים הללו, אמר: "אני מוכן!".

הכספים שהיה מקבל לעיתים, היו זוכים לקבלה של מוסדות 'ישיבת הגר"א'. הרב שחר מספר שאפילו על תרומה של עשרה שקלים היה מקפיד לשאול לכתובתו של התורם ודואג שיקבל קבלה. את הכספים היה מעביר למוסדות, כשלעצמו הסתפק במשכורת שקיבל מהם. הוא חי בפשטות ובצניעות גדולה "לא בגלל מחסור, אלא כדרך חיים", אומר בנו, הרב יוסי. הבן גם מספר כי כשניתן היה לנסוע באופן סביר באוטובוס - לא היה נוסע במונית, ולא בגלל שלא היה יכול להרשות לעצמו מבחינה כספית. "הוא לא רצה לבזבז כספים של אחרים או אפילו של עצמו, ללא צורך". כך עד השנה האחרונה לחייו היה נוסע פעם בחודש לכל ארבעת הכוללים שלו שמחוץ לחיפה, כשאת הדרך, כשאפשר היה, עשה באוטובוס. מובן שאת זמן הנסיעה היה מנצל היטב. בנו מספר כי פעם, כשהיו פקקי תנועה בין חיפה לבני ברק שגרמו לנסיעה לארוך שלוש שעות, אמר אביו לתלמידי הכולל כי הספיק לחזור בתמצות על כל מסכת בבא מציעא. כשהתלמידים התקשו להאמין, הוא הדגים להם כיצד הוא חוזר על שני דפים במספר דקות. "בדרך כלל אני מגיע רק עד פרק רביעי, אבל הפעם בגלל הפקקים הצלחתי בדרך זו לסיים את כל המסכת".

ניצול הזמן היה תכונה בולטת אצל הרב, מעידים מקורביו . בשנים האחרונות, לאחר פטירת אשתו, העדיף לאכול לבד בלילות שבת ולא אצל בנו. הוא נהג לאכול בליל שבת לבדו, סיים בתוך רבע שעה את הסעודה וניגש לדבר שבאמת אהב לעשות - לימוד תורה. גם הרב עמאר מספר כי לא היה מפגש איתו שלא היה מלווה בדברי תורה. "מיד אחרי ה'שלום' הוא שאל מה התחדש בלימוד, ואם לא היה לך מה לומר היית עומד במצב לא נעים".

ניצול הזמן היה אפשרי בזכות אשתו, הרבנית פנינה - בתו של הרב קרול מכפר חסידים, אותה נשא בסוף שנת תש"ז. הרבנית הקפידה מאוד שלא להפריע לו בלימוד, ואף לא הניחה לו שילך לקנות עבורה במכולת כשהוא חוזר מבית הכנסת. כשהרבנית היתה מאושפזת בבית חולים, התלונן הרב באוזני בתו כי הוא שומע רעשים מוזרים ממכונת הכביסה. כשהגיעה הבת לבדוק במה מדובר, התברר כי זהו רעש רגיל של סחיטת המכונה. הסתבר שהרב לא הכיר את הקול כיוון שהרבנית היתה דואגת שלא לעשות רעש בזמן שבעלה בבית, כדי שלא להפריע ללימודו. הרבנית היתה גם זו שהקלידה את ספריו, בתחילה במכונת כתיבה ובהמשך במחשב. לרב ולרבנית, שנפטרה לפני כארבע וחצי שנים, יש שבעה בנים ושתי בנות. כל בניו וחתניו תלמידי חכמים.

הרב רוזנטל העמיד תלמידים רבים מכל החוגים והעדות, והגיע לכל מקום שהזמינו אותו. הוא העביר שיעורים בישיבת בית אל, ותלמידי ישיבת הגולן היו מגיעים אליו ללמוד דיינות פעם בשבוע. גם תלמידי ישיבת ההסדר 'נהר דעה' בנהריה היו מגיעים אליו לשיעורים, ולעיתים הגיע אליהם בעצמו לנהריה. הרב יחיאל שחר, בעצמו חובש כיפה סרוגה, אף זכה ללמוד עימו בחברותא בשמונה עשרה השנים האחרונות. גם הוא, כמו רבים אחרים עימם שוחחנו, ראה ברב רוזנטל אבא.

מי שנחשב כגדול תלמידיו הוא הראשון לציון הרב שלמה עמאר. ההיכרות ביניהם החלה מאז בא הרב עמאר בברית האירוסין עם אשתו, אותה הכיר הרב רוזנטל היטב. "ומאז, מזה ארבעים ושתיים שנה, לא זזה ידי מתוך ידו". הרב עמאר, שהתגורר אחרי חתונתו בעיירה שלומי, היה מגיע לישיבתו של הרב פעמיים בשבוע. פעם אחת כדי לשמוע שיעור ופעם שנייה להיבחן, במטרה להפוך את הלימוד ליעיל יותר. הרב עמאר מספר כי נהג להתייעץ עם הרב באופן כמעט יום-יומי "בשאלות הלכתיות ובשאלות של הנהגת עיר". הוא אומר כי הרב רוזנטל היה מוכן לקחת על עצמו עול של פסיקה בשאלות חמורות, למרות שלא היה חייב כלל לעשות זאת. הרב רוזנטל היה זה שדחף את הרב עמאר ללמוד דיינות, והיה מסביר את החובה 'להעמיד תלמידים' שנזכרת בתחילת מסכת אבות במובן של לחזק את התלמידים. הרב עמאר מספר כי כבר בתחילת דרכו הוא היה לרב רוזנטל לא רק כתלמיד אלא כבן, "והוא היה לי לאב, בלי שום הגזמה".

חברות עם הרב שפירא
לפני כשלושים שנה פרש הרב רוזנטל מעבודת הדיינות, למרות שעוד לא הגיע לגיל הפרישה. הרב אברהם שפירא זצ"ל וייבדל לחיים הרב מרדכי אליהו רצו למנותו לאחר מכן לדיין בבית הדין הגדול, אולם העניין לא הסתייע. אגב, יחסים חמים מאוד שררו בין הרב שפירא לבין הרב רוזנטל, שהיה צעיר מהרב שפירא בכעשור. בהספד על הרב שפירא סיפר הרב רוזנטל כיצד כבחור צעיר היה הולך יחד עם חבריו ומדבר בלימוד עם הרב שפירא, המבוגר יותר.

בהספד זה דיבר עוד הרב רוזנטל בשבחו של הרב שפירא, שהיה מאלו שאינם מנותקים מכלל ישראל ומהמדינה. הוא עצמו, למרות שלא השתייך לציבור הדתי לאומי, היה מציין את יום העצמאות ואומר בבית הכנסת שלו הלל בלי ברכה. הרב שחר מספר כי כשהשתתף בשנה שעברה בתפילות ליל יום העצמאות בבית הכנסת של הרב, הוא שם לב שהרב מעודד להוסיף בית נוסף של 'לכה דודי', את 'והיו למשיסה שוסייך'.

פרישתו בגיל מוקדם יחסית מהדיינות, אפשרה לו להשלים את חיבורו על משנה תורה לרמב"ם 'משנת יעקב'. הרב עמאר עומד על כך שסדרת ספרים זו מורה כי הרב רוזנטל זכה בעצם ללמוד את כל התורה, "שהרי השולחן ערוך אינו על כל התורה, אין בו הלכות טהרה, בית המקדש וקרבנות, אבל הרמב"ם הוא על כל התורה". הבן, הרב יוסי, מסביר כי קשה לאפיין את הספר בקו אחד: "יש שם הלכה, למדנות וגם נגיעה בדרש. הוא הסביר שהתורה היא אחת, וכך יכול כל אחד למצוא בספר את מה שיחפש". בספר זה הוא מביע גם דעות לא צפויות בתחומים שנויים במחלוקת. כך הוא קובע שם את עמדתו (שאמנם לא קיים אותה בעצמו) שמותר לעלות להר הבית במקומות המותרים.

הרב רוזנטל הספיק לסיים את חיבורו על כל ה'משנה תורה', והכרך האחרון, החמישה עשר במספר, כבר קיים ונמצא בדיסק. העובדה שמשנה תורה עוסק גם בדיני קרבנות ובית המקדש, אפשרה לרב רוזנטל לכתוב גם על הנושאים הללו, בהם נחשב לאחד המומחים שבין גדולי התורה בדורנו. הרב שמואל אוירבך, ראש ישיבת 'מעלות התורה', סיפר כי פעם, כשנתקלו בשאלה קשה בדיני קודשים, אמר לו אביו הרב שלמה זלמן ש"זו שאלה בשביל ר' יעקב". הידידות בין שני הגדולים הללו צמחה בצעירותם בשכונת שערי חסד, כשהרב היה נמנה על חוג השומעים של שיעורי הרב שלמה זלמן אוירבך על הספר 'שב שמעתתא'.

הרב בקשי דורון מציין כי למרות שרוב שנות חייו התגורר בחיפה, הרי שהרב נשאר "ירושלמי בן ירושלמי". הבן, הרב יוסי, רואה בירושלמיות את מה שגרם לאביו להיות קשור לכל מי שעוסק בתורה, ללא הבדלי חוגים. הרב בקשי דורון אומר כי גם בנושא הקבורה שמר הרב רוזנטל על מנהגי ירושלים. הרב רוזנטל כיהן כארבעים שנה כיושב ראש הוועד והרב הפוסק של החברה קדישא בחיפה. בני הסה, מנכ"ל החברה קדישא, משתבח בפוסק ההלכה הגדול שזכה לו ארגונו, "שפסקיו התקבלו על ידי כל אינסטנציה רבנית". הסה מספר על שתי יוזמות בהן היה הרב נחשון בארץ. "היינו החברה קדישא הראשונה בארץ שעסקה בקבורה של חסרי דת שהגיעו לארץ עם העלייה מרוסיה. בהתאם לפסיקתו, פתחנו בית קברות מיוחד לחסרי דת ששמו 'דרכי שלום', על פי דברי הגמרא האומרת שקוברים מתי עכו"ם עם מתי ישראל מפני דרכי שלום".

יוזמה אמיצה נוספת של הרב רוזנטל היתה חידוש סוגי קבורה רוויה, בקומות או בכוכים, שנועדה לפתור את מצוקת הקבורה בארץ. החלטה זו, שהתפשטה אחר כך למקומות נוספים, קיבלה גם את ברכתה של מועצת הרבנות הראשית. הקשר לחברה קדישא נשמר גם בימי מחלתו הקשים, והוא עשה מאמץ אדיר להגיע מירושלים לחיפה כדי להשתתף בסעודת ז' באדר האחרון של החברה.

ליבו הרגיש של הרב רוזנטל כאב במיוחד נוכח סבלם של ילדים. בנו הרב יוסי מספר כיצד כשהיה מזמר את השיר 'ברוך ה' יום יום' מדי שבת בבוקר, היה שואל אותם רטורית: "אתם יודעים מה זה 'בלִבנַת הספיר הֶראַם עוז ידידות'?" ומסביר בהתרגשות שהכוונה למדרש לפיו אותם ילדים שנלקחו על ידי המצרים לשמש כאבנים בבניין, הגיעו אל מתחת לכסא הכבוד, ועל זה נאמר "ותחת רגליו כמראה לבנת הספיר". לא בכדי ביקש הרב רוזנטל להיקבר סמוך לחלקת הילדים בבית הקברות הישן, ושם אכן נטמן הדיין האמיץ והלמדן, המעמיק ובעל הלב הרגיש לצרות הכלל והפרט, בל"ג בעומר האחרון.