מספרים על הרב "בעל התניא" ששמע פעם את אשתו אומרת לחברותיה, "שלי אומר..." (כך נהגו הנשים לכנות את בעליהן). שמע זאת הרב ואמר בדבקות: "בגלל מצווה אחת אני שלה, בכמה מצוות אנו של הקב"ה!"
במקורותינו אנו מוצאים שהקשר שבין הקב"ה לישראל מקביל לקשר שבין איש לאישה.
על הפסוק "נודע בשערים בעלה" מסביר הזוהר הקדוש שעם ישראל (האישה) מתחבר ('נודע' = חיבור, מלשון "והאדם ידע את חוה אשתו") אל הקב"ה ('בעלה') ע"י לימוד התורה, אך כל אחד ואחד יש לו שיעור ומידה משלו ('בשערים'), כלומר מקום משלו ודרך משלו בלימוד התורה.
כך גם אנו רואים שהמשנה במסכת תענית קוראת למתן תורה "יום חתונתו" של הקב"ה.
התורה הייתה גם לפני מתן תורה, כפי שכתוב במשנה (מסכת קידושין) שאברהם אבינו קיים את התורה כולה עוד קודם שניתנה. אבל המדרש מלמד אותנו (שמות רבה), שבאותה תקופה התורה לא הייתה מחוברת עם העולם, לא הייתה מציאות של חפץ גשמי שיש בו קדושה רוחנית (כגון מזוזה או תפילין): "השמים - שמים לה', והארץ - נתן לבני אדם".
החידוש של מתן תורה הוא, שעכשיו אפשר לגלות את הקדושה הזאת בעולם. לא מדובר כאן רק ברעיונות רוחניים כפי שהיה בזמן האבות, אלא ניתן לנו כוח לחבר בין הפכים, לחבר את העולם הגשמי עם הקדושה הרוחנית. יכולים אנו לרומם ולזכך את העולם, עד שנזכה בקרוב לגאולה שלמה.
מכאן ניתן ללמוד גם על המציאות הזוגית בבית היהודי.
כמו הקוטביות הקיימת בין הרוחניות והגשמיות גם איש ואישה הם הפכים מבחינות רבות, וקשה זיווגם כקריעת ים סוף. אולם כאשר החיבור הוא מתוך הדרכת התורה (חתונה כדת משה וישראל, דיוק בקיום הלכות טהרת המשפחה וכו') הברכה מתקיימת בבית. נכון שכל זוג הוא עולם בפני עצמו, ויש להם דרך אישית בקשר הזוגי (לכל אחד יש השיעור שלו...), אולם לכל לראש, כל האופנים וההנהגות האישיות בבית, צריכים לנבוע מתוך התורה.
כאשר נוהגים בדרך הזאת מרוממים ומזככים את הקשר שבין הבעל לאשתו, ומתקיימים בהם דברי חז"ל: "זכו (מלשון זיכוך) - שכינה ביניהם".