בית המדרש

  • דרשו ה' בהמצאו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חנן בן שלומית

"מעביר ראשון ראשון"

undefined

הרב יהושע מגנס

אלול תש"ע
7 דק' קריאה
"אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים, מִתְנַהֵג בַּחֲסִידוּת מוֹחֵל עֲווֹנוֹת עַמּוֹ, מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, מַרְבֶּה מְחִילָה לְחַטָּאִים וּסְלִיחָה לַפּוֹשְׁעִים, עוֹשֶׂה צְדָקוֹת עִם כָּל בָּשָֹר וְרוּחַ, לֹא כְרָעָתָם תִּגְמֹל"

ענין 'מעביר ראשון ראשון'
כשנעיין היטב בתפלה זו, המקדימה את אמירת שלוש עשרה מדות, נראה שישנה הדרגתיות בסליחה ומחילה: א. "מעביר ראשון ראשון". ב. "מרבה מחילה לחטאים וסליחה לפושעים". ג. "ועושה צדקות עם כל בשר ורוח לא כרעתם תגמול".
מעביר ראשון ראשון הוא המדריגה הראשונה, ורק לאחר מכן מוזכרת מדת רחמים עם הפועל "מרבה". אף שלכאורה חסד זה, שהקב"ה מעביר את החטאים כליל, הינו החסד הגדול ביותר.
אנו צריכים לנסות, עד היכן שידינו הכהות מסוגלת להגיע, להבין את תוכן המדה.
מקור הדברים הוא בגמרא (ראש השנה יז.):
"בית הלל אומרים 'וְרַב חֶסֶד' – מטה כלפי חסד. היכי עביד? רבי אליעזר אומר: כובשו, שנאמר 'יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ'; רבי יוסי בר חנינא אמר: נושא, שנאמר 'נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע'; תנא דבי רבי ישמעאל: מעביר ראשון ראשון וכן היא המדה.

אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מחשיב בהדייהו."
בעוד שר' אליעזר ור' יוסי מבארים את מדת 'רב חסד' כאחת ממדות הרחמים שמוזכרות גם בספר מיכה (ז, יח-כ), תנא דבי ר' ישמעאל מעמיד את הפסוק ללא השתייכות לספר מיכה, ועל כך מסיים את דבריו: וכן היא המדה.
הדבר דורש ביאור: מהי המידה המוחקת עבירות שעבר האדם, גם ללא תשובה או יסורין או מטהר אחר? ויותר קשה להבין לפי שיטת הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ה):
"בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה ולא שני אלא משלישי ואילך אם נמצאו עונותיו משלישי ואילך מרובין על זכיותיו אותם שתי עונות מצטרפים ודנין אותו על הכל ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר מעון שלישי ואילך מעבירים כל עונותיו ראשון ראשון לפי שהשלישי נחשב ראשון שכבר נמחלו השנים וכן הרביעי הרי הוא ראשון שכבר נמחל השלישי וכן עד סופן..."

לפי דברי הרמב"ם, מי שצדקותיו מרובים מעוונותיו, מוחלים לו על הכל. מהי המדה בזה?

דברי רבנו יונה בפתיחת שערי תשובה
כדי לבאר את הדברים, נקדים דברי רבנו יונה בתחילת שערי תשובה. זה לשונו שם:
"באור התשובה ועיקריה. מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם, לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו, ולמדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו לו, לרוב טובו וישרו כי הוא ידע יצרם, שנאמר (תהילים כה, ח): 'טוֹב וְיָשָׁר ד' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ', ואם הרבו לפשוע ולמרוד ובגד בוגדים בגדו, לא סגר בעדם דלתי תשובה, שנאמר (ישעיה לא, ו): 'שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה'. ונאמר (ירמיה ג, כב): 'שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם' ".

דברי רבנו יונה 1 צריכים ביאור. משמע מדבריו שיש שתי מערכות של תשובה. על הראשונה, הנובעת מ"רוב טובו ויושרו" של הקב"ה, אומר רבנו יונה שהקב"ה "למדם והזהירם לשוב אליו...". ועל השניה נאמר שהקב"ה "לא סגר בעדם דלתי תשובה". משמע שהראשונה היא תשובה ראויה, והקב"ה מעורר את האדם לשוב אליו. אבל, אלו שהרבו לפשוע, ובגד בוגדים בגדו וכו', עליהם נאמר שהתשובה מועילה. אבל אין הקב"ה מעורר אותם לשוב בתשובה. וצריך להבין מהן שתי המערכות של תשובה, ומדוע מערכת אחת באה מתוך התעוררות מהשמים, ומערכת שניה אינה באה על ידי התעוררות מהשמים. מהו הגבול של הרבו לפשוע וכו' שבדברי רבנו יונה. ומדוע התשובה במערכת הראשונה תלויה במידת יושרו של הקב"ה – מדובר בחוטא. מהו הקשר בין תשובה ובין מדת יושרו של הקב"ה?

דברי המבי"ט על הרחמים לפני שיחטא האדם
מפתח כל הנ"ל נמצא בעזה"י בדברי המבי"ט (בית אלוקים. שער התשובה. פרק א'). המבי"ט עומד שם על מה דאיתא בגמ' (ראש השנה דף יז:) על הפסוק (שמות לד, ו): "ד' ד' אֵל רַחוּם...". ואומרת הגמרא: אני ד' לפני שיחטא האדם ואני ד' לאחר שיחטא האדם. השאלה עולה מעליה: מדוע צריך מדת רחמים לפני שיחטא האדם? וכתב על כך המבי"ט:
"ואפשר עוד לפרש, אני הוא קודם שיחטא אדם כי מקודם שיחטא אדם מסכים האל יתברך להעביר חטאותיו כשישוב, על דרך משאז"ל (ב"ר פרשה א) כי תשובה קדמה לעולם, כי מקודם בריאת עולם הסכים האל ית' לעבור על החטאים ששבו עליהם, כדכתיב (תהילים צ, ב-ג) 'בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל... אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא', שאם לא היה מסכים מקודם לקבל תשובת החוטאים, היה בריאת העולם לבטלה, כי לא ימלט אחד מן הברואים לחטוא, ולזה אמרו אני הוא קודם שיחטא, כי כמו שבריאת העולם היתה על קבלת התשובה מהשבים מאיזה אומה שתהיה כמו כן עתה נתרצה להם לישראל ע"י מרע"ה שתהיה תשובתם מקובלת על כל חטאתם שיחטאו".

מתבאר בדבריו של המבי"ט, שישנה שאלה הנובעת לעצם בריאת האדם: מצד אחד, אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ומצד שני, על הכל מביא האלוקים את האדם במשפט, וכל מעשיו בספר נכתבים. וכמאמר הכתוב (תהילים לג, טו) "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". נמצא שבעצם בריאת האדם ישנה לכאורה סתירה מוסרית: כיצד האדם נידון על כל מעשיו, כשהוא מוכרח לחטוא?
על כך באה המענה: התשובה, שהיא קדמה לעולם, נותנת לעולם את האיזון המוסרי. גם אם אדם עלול לחטוא, משום שהוא נמצא בעולם חומרי, ויתירה מזו, גם נפשו הרוחנית טמונה בתוך גוף גשמי שבפני עצמו הוא גס ללא קשר לרוחניות כלל – גם אז אין עליו הכרח להישאר במצב של חטא. ואם חטא מחמת מציאותו המורכבת מאש ומים, מרוח וחומר, באה התשובה ומשיבה אותו אל עולמו הפנימי המתוקן.
נמצא לפי זה, שמונחים שתי תביעות מהאדם: האחת, לא לחטוא, אך ישנו מצב של חטא שהוא כמעט הכרחי לאדם, ואזי הדרישה מהאדם היא: גם אם נכשלת, עדיין הדרישה ממך לא להסכים לחטא, לא לתת לו להיות מונח בתוכיות האדם, אלא למוחקו מהאדם על ידי התשובה.
זוהי הבשורה הגדולה של התשובה: אל לא לאדם להתייאש מכישלון. עליו להעביר את מחשבתו ממציאות החטא, לאפשרות להתרומם ממנו.
דרישה זו, לא להישאר בחטא, מבואר היטב בהמשך דברי רבנו יונה (שם, שם, סעי' ב):
"ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הענין הזה (קהלת רבה ז, לב): משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך?"

לפי מה שלמדנו עתה מדברי המבי"ט, דרישה זו מהאדם היא תנאי בבריאה – כי אם אין יכולת לאדם לעלות מתוך מאסר מעשיו הרעים, לא היה טעם לבריאה.

דברי הרב זצ"ל – מציאת המנוח וחיי הרוח תלויים בתשובה
הרב זצ"ל (אורות התשובה, פ"ה סע' ו) כותב:
"מבלעדי מחשבת התשובה, מנוחתה ובטחונה, לא יוכל האדם למצוא מנוח, והחיים הרוחניים לא יוכלו להתפתח בעולם".

לא רק מצד האיזון המוסרי העולמי, ישנה הכרחיות למציאות התשובה, גם מצד עבודת האדם עצמו. גם מבלעדי חשבון של שכר ועונש, של דין וחשבון, האדם מוצא פגמים מוסריים שאינו יכול להתעלות עליהן, והן מדאיבים את ליבו ומביאים אותו ליאוש:
"החוש המוסרי תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות. – והשלמות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל, וכמה כחו חלש לכוין מעשיו אל הטוהר של אידיאל הצדק הגמור! ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכלתו כלל?"

ומהו האדם ללא שאיפות מוסריות אמתיות?
על כך באה התשובה כרטיה. אך לא כרטיה רחוקה מהאדם, אלא –
"לזאת התשובה היא טבעית לאדם – והיא משלימתו".
בחסד ד' ית', הפלא של התשובה שהיא טבעית לאדם, ואין היא רחוקה ממנו לעולם. על כן באופן טבעי, אין מקום ליאוש אצל האדם.
בביאור האופן שהתשובה משלימה את האדם, מאיר מרן הרב זצ"ל את עינינו:
"אם האדם עלול תמיד למכשול, ולהיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות. והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת על דרכו בחיים ומשלימתו באמת".

נמצא מכל זה שהתשובה אינה תוספת על מציאות העולם, אלא היא היא הנותנת לעולם את איזונו המוסרי, בכך שגם אם חטא האדם, יכול הוא לשוב לשלמותו על ידי התשובה. והיא הנותנת לאדם את היכולת לשאוף לחיים מוסריים באמת.

ביאור שתי מערכות התשובה בדברי רבנו יונה בפתיחה לשערי תשובה
נשוב לדברי המבי"ט, ונאמר שהם הם דברי רבנו יונה בפתיחה לשערי תשובה. ישנן שתי מערכות של תשובה. במערכת הראשונה, היא התשובה שמאזנת את העולם, שנותנת איזון מוסרי לחיים. היא זו שעליה כתב המבי"ט שקדמה לעולם, שמביאה את האיזון המוסרי לחיים. ועליה כתב רבנו יונה "טוֹב וְיָשָׁר ד' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ". ועליה כתב שד' ית' לימדם והזהירם לשוב בתשובה. כי עצם בריאת עולם חומרי והנחת האדם בתוכו, מחייבת, מצד היושר, דרך מילוט ממכשולי החיים המתהווים בחיי היום יום.
המערכת השניה היא לאלו "שהרבו לפשוע". הכוונה לאלו שפשעו וחטאו לא משום ההכרח הנובע מהיותם בעולם הטבע, אלא דווקא הרבו לפשוע כי כן היה רצונם. עליהם אי אפשר לומר שהתשובה היא הנותנת איזון מוסרי לעולם, שהרי הם הרבו לפשוע מרצונם, מעבר למה שמוכרח האדם בגלל הימצאותו בעולם גשמי. לכן אין הם זוכים לכך שד' ית' יעורר אותם לשוב בתשובה. אבל חסד ד' ית' הוא שגם אם הרבו לפשוע, אם רק נאחזו בדרכי התשובה, ד' ית' מקבלם ברוב חסדו ורחמיו.

ביאור מדת מעביר ראשון ראשון
עתה נפתח לנו בעזה"י פתח להבין מדת מעביר ראשון ראשון. ישנה מציאות שבה נמצא האדם, שבה אין אפשרות שלא יחטא. ואף שהיה יכול לשוב בתשובה, גם אם לא עשה כן, ישנה מדה של חסד, "וְרַב חֶסֶד", שנוטה כלפי חסד, ומתחשב בהכרח של האדם לחטוא. ויש לומר ששתי העבירות הן מצות עשה ומצות לא תעשה אחת. וכשהאדם חוטא רק משום שלא היה לא לחטוא, ואף המשיך, אלא שרוב מעשיו לא הושפעו מכשלון זה, אזי הקב"ה מעביר שתי עבירות אלו, מתוך החשבון שהאדם חטא מחמת המציאות שבה הוא נמצא. אבל אם האדם מרבה לפשוע, ואינו שב, ורוב מעשיו מושפעים מהחטא, אזי נמצא שאין חטאו של האדם נובע מאונס, אלא מרצונו החופשי, ועל כן נענש על כולם.
להבין את הרמב"ם, נוסיף שמבואר ברמב"ם (הלכות תשובה פ"ה) שהבחירה החופשית של האדם היא בקביעת מיהו האדם, אם חפץ להיות צדיק, הרשות בידו וכו'. ועל כן, אם לפי רוב מעשיו, נקבע שהאדם אינו רשע, דהיינו גם אם חטא, יש מקום לדרוש את האדם לטובה, שכל כישלונותיו באו בעטיו של מציאות העולם שבו הוא נמצא, אבל הוא עצמו בחר להיות צדיק, ועל כן אין מתחשבים בכשלונותיו כלל.
יזכנו ד' ית' שיאיר את אור חסדו עלינו במהרה, ונשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך.



^ 1.. ממו"ר הגר"א שפירא זצ"ל שמענו בשם הגרע"א שמכל ספרי המוסר אהובים עליו במיוחד דברי רבנו יונה, שלדברי המוסר שלו צריכים להתיחס כמו שמתיחסים לדבריו ב"עליות" בב"ב ותלמידי רבנו יונה בברכות. כל סעיף בשערי תשובה הוא כמו סעיף בשולחן ערוך של תשובה.
וכמו כן, היה מוסיף ר' אברהם בדבריו, צריכים כך להתיחס לספרי מרן הרב זצ"ל, שהיה פוסק הדור, בכל חלקי השולחן ערוך, ועל כן כל סעיף מדבריו הוא כמו סעיף בהלכה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il