מצות תשובה

3488

הרב מיכאל הרשקוביץ

אלול תש"ע

6 דק' קריאה

בספר דברים (ל, א-יד) אנו קוראים:

"והָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ד' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ד' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ד' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ד' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ד' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ד' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: ... כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

שיטת הרמב"ן בפרשיית התשובה
הרמב"ן בפירושו לפסוק יא פירש:

"וטעם כי המצוה הזאת – על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח, א) 'כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם', אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת, כי 'וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ' (בפסוק א) 'וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱלֹקֶיךָ' (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ד' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום: וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו – שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ד', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) 'אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ' – כמו שפירשתי (שם)".

והיינו שאף שמדברי מדרש דברים רבה (פרשה ח, ב) נראה שמפרש ש"המצוה הזאת" פירושו כל התורה, מפרש הרמב"ן לאור דיוקו בלשון המקרא, שבמצות התשובה מקרא זה עוסק. וכך פירשו אף הספורנו והאברבנאל שם.

ויש להעיר על דברי הרמב"ן שכתב שנאמרה מצות התשובה שבספר דברים בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. ולכאורה אם לא נאמרה בלשון ציווי לשוב בתשובה, מהו מקור החיוב לכך.

החיד"א (יעיר אזן, מדבר קדמות, מע' ת' או' טו"ב), הקשה שמכיון שנצטוינו לשוב בתשובה אם כן כל לאוין שבתורה חשובים לאוין הניתקים לעשה דתשובה ולעשה דוידוי, ולמה לוקין עליהם, שהרי לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו.

דיוק בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה
הרמב"ם ביד החזקה בראש הלכות תשובה (פ"א ה"א) כתב:

"כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא 'אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם... וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ' זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי".

ובדבריו לא הזכיר מצות תשובה כחיוב, אלא כתב שכשישוב מחטאו חייב להתוודות. וכבר דייק בדבריו במנחת חינוך (במצווה שסד) וזו לשונו:

"מבואר בדבריו דאין התשובה מצות עשה, דלא כתב מצות עשה שיעשה תשובה, רק אם בא לעשות, מצות עשה שיתוודה בפיו, וכן נראה מלשון הרב המחבר (ספר החינוך). א"כ אם לא עשה תשובה אין לו עונש כלל על מה שלא עשה תשובה, רק על העבירה שעבר. וא"כ בעשה תשובה ולא התודה אין לו עונש על הוידוי , מכל שכן מאם לא עשה תשובה כלל דאין לו עונש, ומה איכפת בעשה ולא התודה בפה. א"כ אינה מצוה מחויבת כלל, ושפיר נוכל לומר דאפילו בלא וידוי נתכפר על העבירה שעשה רק לא קיים העשה דוידוי. וגם נראה דלא שייך כלל לומר דלא קיים העשה, רק כיון דתשובה אינה מצוה כמו שכתבנו, א"כ מצות עשה זו הוי כהרבה מצוות מהתרי"ג שכתב הרמב"ם בספר המצוות שאינן מצווה לעשות או לא לעשות, רק העשייה על תואר כך וכך נחשבת מצווה, כמו גירושין (עשה רכב) וטוען ונטען (עשה רמו)... דדיני המצווה אם יעשה כך יהיה כך הוי מצווה, הכא נמי דהתורה אמרה אם יעשה תשובה יהיה על תואר כך להתוודות וכדומה, ולפרוט, ובכך תשובתו מקובלת, וזה הוי מתרי"ג מצוות, אבל אינו מבטל כלל שום מצווה אם אינו עושה תשובה, או בעשה ולא התודה לא שייך כלל לומר דביטל מצות עשה או לא קיים".

והיינו שמפרש, שסובר הרמב"ם שמצוות תשובה ווידוי אינן מצוות חיוביות, אלא שאם רצה לקיים אמרה תורה שיקיימן בדרך זו וכמו במצות גירושין.

וכעין זה נראה שדייק בדעת הרמב"ם גם מרן הרב זצ"ל בספר משפט כהן (סימן קכח), וכתב שלפי זה שוב לא קשה קושיית החיד"א שכן לדעת הרמב"ם, אומר הוא, אין מצות תשובה חשובה מצוות עשה, ואף מצות וידוי אינה חשובה מצות עשה המנתקת את הלאו, משום שאף היא אינה באה אלא לאחר תשובה. והוסיף עוד וכתב שבזה מתורצת קושיה נוספת שהקשו המפרשים בסוף יומא (דף פו:) על המימרא: "גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה", ששאלו מה חידוש יש בכך, שהרי כל עשה דוחה ל"ת? וכתב שלדבריו אף זה מתורץ משום שתשובה אינה מצוות עשה, כ"א עצה של טובה מאת אבינו שבשמים שידו פשוטה לקבל שבים, ואם כן יש חידוש בכך שאפילו הכי דוחה ל"ת שבתורה. ועוד הוסיף מרן הרב זצ"ל ופירש בכך את דרכו של הרמב"ם בספר המצוות, שלא מנה בו חיוב תשובה , אלא מצות וידוי בלבד.

אלא שלאור מה שפירשו הם בדעת הרמב"ם, לכאורה יש לעיין בדעת הרמב"ן שאינו משיג בזה על הרמב"ם שלא מנה מצות תשובה בספר המצוות, שכן בפשטות נראה מתוך כך שמודה לו, ומאידך מפורש כתב בפירושו שבספר דברים הנ"ל, שמצווים אנו על התשובה.

ועוד יש להעיר שמפרשת אשם גזלות שבספר במדבר (פרק ה), שהיא הינה המקור למצות וידוי, מוכח בפשטות שוידוי הינו מצווה חיובית שהרי בלעדיו אי אפשר לקיים חיוב אשם גזלות שהוא בפשטות חיוב.

ביאור נוסף בדעת הרמב"ם
ואכן הרמב"ם בספר המצוות (עשה עג) פתח וכתב כעין דבריו ביד החזקה הנ"ל:

"היא שציונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה...".

ואולם בהמשך דבריו שם כתב:

"הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה, חייבין להתודות עליהן... הנה נתבאר לך מה שזכרנוהו כי הוידוי חובה בפני עצמה, וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן, חייב להתודות, כמו שאמר 'וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם' ".

ומוכח מדבריו אלו האחרונים שסובר שחייב החוטא להתוודות, ומוכח שזוהי אף כוונתו בתחילת דבריו שהיא כאמור מעין מה שכתב ביד החזקה. והיינו בפשטות לכאורה שלא כמו שפירש המנחת חינוך בדעתו גבי גדרה של מצות וידוי. וכמו כן מכיוון שמצוות וידוי הינה חובה ואינה אלא כשיעשה תשובה, כפי שהטעים בדבריו, מוכח בפשטות שאף תשובה הינה חובה. כדבריו אלו של הרמב"ם בספר המצוות כתב גם החינוך (במצוה שס"ד). וכך מוכח בפשטות מדברי הרמב"ם שבסוף ההלכה (הנ"ל) שבהלכות תשובה שכתב:

"וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר 'וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ', וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר 'מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם'".

שהרי מפורש בדבריו שהכפרה תלויה היא בתשובה ווידוי.

אלא שלפי זה טעונה לשון הרמב"ם שבראש הלכות תשובה ובראש מצות וידוי שבספר המצוות הסבר, שכן הוא כאמור נמנע מלציין בדבריו שחייב החוטא לשוב בתשובה, ואף לא מנה מצות תשובה במניין המצוות שלו .

והנראה בפשטות, שפשוט הוא ומובן מאליו, שחייב הוא החוטא לשוב בלבו, להתחרט על חטאו ולקבל עליו שלא יחטא עוד, ואין צורך לצוות על כך, שהרי חובת היותו של אדם צדיק ולא רשע, נובעת מכלל חיוב קיומן של מצוות התורה וההליכה בדרכה. (דברים יא, כח) "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ד' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". ואין צורך לבאר שכשחטא חייב הוא לשוב לדרך הישר ולכפר על חטאיו. ומשום כך אין קושי בפירוש הרמב"ן מהו מקור החיוב, שכן די בכך שתלמדנו תורה אפשרות לתשובה, כדי שהחיוב לכך יהא מובן מאליו. ומשום כך לא הוצרך הרמב"ם לציין חיוב זה של תשובה בלבו, משום שהוא מובן מאליו. וכמו כן מחוור למה לא מנה הרמב"ם חיוב זה במניין המצוות, שהרי תהא בכך כפילות מיותרת, וכטעם שאין מונים מצוות כלליות במניין המצוות. ומטעם זה אף הרמב"ן לא השיג על הרמב"ם, שכן אף הוא סובר שאף שחייבים אנו בתשובה מכל מקום אין למנותה במניין המצוות. אכן מצות וידוי יש למנות ויש לציין חיובה, שהרי חיובה המיוחד לפרטיה, אינו נובע מאליו מכלל חיוביה של תורה.

לכן אין קושי במה שצוין בכותרת להלכות תשובה של הרמב"ם: "מצות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ד' ויתוודה", למרות שבהלכות עצמן לא ציין חיוב תשובה.

ובכך יש לישב גם את קושייתו של החיד"א. שכן מכיוון שחיוב זה כללי הוא, ואינו מיוחד ללאו זה או אחר, אין זה דומה לכל לאו הניתק לעשה, וכסברא שכתב מרן הרב זצ"ל בראש תשובתו במשפט כהן (שם), שפירש שכאשר סמכה תורה עשה ללאו גלתה בכך שבאה לנתקו, מה שאין כן כשהעשה הוא כללי ואינו מיוחד ללאו, ולכן אין זה לאו הניתק לעשה. ומכיוון שאף מצות וידוי תלויה בתשובה ובאה להשלימה, אף היא אינה מנתקת לאוין שבתורה.

ואפשר שלאור זאת יש לעיין גם בקושיה שהביא מרן הרב זצ"ל משם המפרשים, על דברי הגמרא ביומא, "גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה", ששאלו מה רבותא יש בכך. שכן אפשר שדווקא במצות עשה מפורשת יש לומר שגזרת הכתוב היא שתדחה לאו, מה שאין כן במצווה שלא נתפרש חיובה אלא נלמד מכלל חיוביה של תורה, והרבותא היא שאף חיוב זה שאינו מפורש מכל מקום בשל גדולתו דוחה ל"ת שבתורה, וצ"ע.

תשובה

דרשו ה' בהמצאו