בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בחוקותי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

פרשת בחוקותי

הברכות המופיעות בתחילת הפרשה מיועדות דווקא לארץ ישראל ; מיהו דור דעה, מיהו דור המדבר, מהו ההבדל ביניהם, ומי נחשב כדור השקר? הקללות בפרשה מקבילות לתקופת בית ראשון (רמב"ן) מעשה בחוני המעגל שישן 70 שנה, ועל ההבדל בין תקופת בית ראשון ושני, ו - 70 השנה שביניהם

undefined

הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב

אייר תשס"ג
8 דק' קריאה
"ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם".

הברכות המובטחות, "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם", מיועדות לארץ. שם ישראל זקוקים לגשמים בעיתם, ליבול הארץ ולפרי העץ. שם עתידים אויבינו ליפול לפנינו לחרב כאשר חמשה רודפים מאה ומאה משלנו רודפים רבבה מהם. בארץ מתגלה כוחם האמיתי של עם ישראל, כעם הקרוב אל האלוקים יותר מכל אומות העולם.

אכן, ישראל במדבר, היו בדרגה נפלאה ביותר ולא בחנם נקראו דור דעה. משה רבינו מוריד תורה משמים היה מנהיגם, בהנהגתו זכו ישראל לניסים מיוחדים שלא כדרך הטבע. באר המים, מן, שליו, ענני כבוד ליוו אותם לא יום ולא יומיים, אלא ארבעים שנה. ארבעים שנה היו כביכול ישראל סמוכים על שולחן אביהם שבשמים. מובן שמצב זה לא השפיע רק על גשמיותם של ישראל, שלא הוצרכו לדאוג לפרנסתם, אלא, קירבה מיוחדת זו לבורא עולם נתנה אותותיה בדרגתם הרוחנית של ישראל. בחממה אלוקית זו גדל עם שכל עיתותיו היו מסורים ומוקדשים לתורה ויראת שמים. בהדרכת משה רבינו התעלו ישראל עד שזכו לתואר הנכבד, דור דעה.
והנה מצאנו במסכת סנהדרין (כ, א) דברים שלכאורה סותרים את מעלתם של ישראל במדבר. שכך אמרו שם:
"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי, לא, ל). שֶׁקֶר הַחֵן, זה דורו של משה. וְהֶבֶל הַיֹּפִי, זה דורו של יהושע. אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל, זה דורו של חזקיהו. דבר אחר, שֶׁקֶר הַחֵן, זה דורו של משה ויהושע. וְהֶבֶל הַיֹּפִי, זה דורו של חזקיהו. אִשָּׁה יִרְאַת ה', זה דורו של ר' יהודה ב"ר אילעאי, שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה".


חז"ל מכנים את דורו של משה רבינו כשקר. ולכאורה הדברים מתמיהים ביותר, דור דעה מקבלי התורה, אוכלי המן, וכו', מה שקר נמצא באמתחתם?

אלא, כוונת חכמים כך היא, כשם ששקר אינו מציאות קיימת, כך דור של משה אינו מציאות קיימת לדורות. עם שלם החי במדבר מלווה ומוקף ניסים אינו יכול להתמיד במצבו לעולם. כי כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, יעד לעם ישראל עתיד דומה לשאר האומות מבחינה גשמית. מה לאומות העולם מדינה אף לישראל כך, מה לאומות חקלאות ותעשיה אף לישראל כך, וכן בכל שאר שטחי החיים, המדיניים, הכלכליים והצבאיים. המכנה המשותף לישראל ואומות העולם הוא שגורם שעם ישראל הרוחני משפיע על כל העולם. ויתרה מזאת, תפקידם של ישראל בעולם להתעלות מתוך מגבלות החומר ולקדש את הוייתם הגשמית. לפיכך, דור המדבר בדרגה עליונה כל כך, אינו אלא כהכנה לעתיד הצפוי לעם בארץ ישראל. במדבר ספגו ישראל כולם, מגדולם ועד קטנם, אנשים ונשים, את התורה וקרבת אלוקים הקשורה בה ובכך הוכשרו להיות עם סגולה גם כאשר יחיו חיים טבעיים גשמיים ככל העמים בארץ. על כן נקרא דור זה בשם שקר, לאמר, זו מציאות חולפת שאינה עתידה להתקיים. לעומתם דורו של יהושע נקרא הבל. הבל הוא דבר מציאותי יותר משקר, אולם מציאותו אורירית וקלושה. כי דורו של יהושע, דור הכיבוש וההתנחלות בארץ היה. וכאשר עסקו בכיבוש ובבנין הארץ לא יכלו להמשיך את לימוד התורה וקירבת אלוקים שהיתה קיימת במדבר. אולם מאידך גיסא, הם קנו את הארץ לעם ישראל, ובכך נתחייבו בכל מצות התורה כולל מצות התלויות בארץ. דורו של חזקיהו שהיו בארץ וקיימו את התורה כולה ויחד עם זאת עסקו בתורה בדבקות נפלאה. עד שחיפשו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בדיני טומאה וטהרה. הם הצליחו לשלב בין הויית הארץ הגשמית לבין הויית הארץ האלוקית, עליהם נאמר, יראת ה' היא תתהלל. זו המציאות האמיתית בה צריכים ישראל לדבוק.

הפירוש הנוסף בגמרא המדמה את דורו של משה ודורו של יהושע לשקר, סובר, שעם ישראל במדבר עם כל הגדלות שבתקופה זו, ודורו של יהושע, דור הכיבוש וההתנחלות בארץ שהיה חסר להם בתורה, נקראים בשם שקר. כי אין זו מציאותם האמיתית של ישראל. דורו של חזקיהו שהיו בארץ והיו בירושלים ובמקדש ועסקו בתורה הם מציאות חזקה יותר, ברם, עדיין אין מתגלית בהם מעלתם האמיתית של ישראל. רק דורו של שמד, דורו של ר' יהודה ב"ר אילעאי שהיו דחוקים ביותר ובכל זאת עסקו בתורה הם יראת ה' האמיתית.
(הפירוש הראשון מעדיף את דורו של חזקיהו שהיה להם בית המקדש ועבדו את ה' בשלמות, על פני דורו של ר' יהודה, שלא היה להם מקדש וממילא לא זכו לקיים את כל המצות, ולא זכו למעלה העליונה שהמקדש מקנה לישראל. ואילו הפירוש השני מעדיף את דורו של ר' יהודה, שלמרות הצרות והעניות הנוראה שהיתה נחלת ישראל באותה תקופה, התעלו מעל עצמם ודבקו בה' ובתורתו. הם עמדו בנסיון, לעומת דורו של חזקיהו שלא היתה להם שעת מבחן).

לכן כאשר התורה מיעדת לישראל את הברכה השלמה והגדולה, התורה מבטיחה מצד אחד גשמים, פירות הארץ, פירות העץ, רדיפת האויבים וריבוי העם. כל אלה שלמות בצד הגשמי. ואילו מאידך נאמר, ונתתי משכני בתוככם וגו', שלמות בצד הרוחני. אלו הם ימות המשיח שהטובה מרובה וישראל פנויים לרדוף לדעת ה'.

כתב הרמב"ן, שהקללות המוזכרות בפרשה זו מקבילות למה שאירע לאבותינו בבית ראשון. הם סרו מאחרי ה' ובאו עליהם כל הכתוב בספר הזה עד שנחרב הבית. ואחר כך, "כאשר והתודו את עונם ואת עון אבתם... והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם... וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלוקים אני ה'" (כו, מ־מה). מוסיף הרמב"ן, שלא נאמר כאן שיחזרו בתשובה שלמה, וגם לא נאמר שיגאלו גאולה שלמה, אלא הפסוק רומז שגדולי הדור יתודו על עונם ועון הדור והקדוש ברוך הוא ירצה את השנים ששבתה הארץ תחת אותן השנים שלא קיימו שמיטות ויובלות, ועוד יזכור להם ברית ראשונים. בעבור כל אלה ישיבם לארץ. אולם, לפי שלא שבו ישראל בתשובה שלמה, גם הגאולה לא תהיה שלמה, עדיין ישלטו בהם מלכי האומות, כפי שאכן אירע בתחילת בית שני.

והנה מסופר במסכת תענית (כג, א):
"אמר ר' יוחנן, כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל) היה מצטער על מקרא זה (תהלים, קכו), "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". אמר מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא. (פירש רש"י, כחלום נדמה גלות בבל שהיה שבעים שנה. וכי כלום יש ישן שבעים שנה בשינה אחת). יום אחד הלך בדרך, ראה לאדם אחד שהוא נוטע חרוב. אמר לו, זה עד כמה שנים נותן פירות? אמר לו, שבעים שנה. אמר לו, ברור לך שתחיה שבעים שנה? אמר לו, אני מצאתי בעולם חרובים, כשם שנטעו לי אבותי כך אני שותל לבני. ישב ואכל פת נפלה עליו תרדמה. סבבה אותו שן סלע וכסתה אותו מעין רואים וישן שבעים שנה. כשקם, ראה אדם מלקט מהחרוב. אמר לו, אתה הוא ששתלתו? אמר לו, בן בנו אני, אמר, משמע מכאן שישנתי שבעים שנה. ראה את חמורתו שנולדו לה פרדים פרדים (פירש רש"י, ולדי ולדות, באלו השנים שישן מעוברת זכר היתה וחזר ובא עליה והולידו). הלך לביתו, אמר להם, בנו של חוני המעגל האם קיים? אמרו לו, בנו אינו, בן בנו קיים. אמר להם, אני חוני המעגל. לא האמינוהו. הלך לבית המדרש שמע שתלמידי החכמים אומרים ברורה לנו שמועתנו כבשנים של חוני המעגל, שכשהיה נכנס לבית המדרש, כל קושיא שהיתה לחכמים היה מתרץ להם. אמר להם, אני הוא, לא האמינוהו ולא עשו לו כבוד כפי שהיה ראוי, חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת".


יש לעיין בסיפור זה מפני כמה שאלות שמתעוררות. הראשונה, אם היה קשה לחוני המעגל היכן מצינו שאדם ישן שבעים שנה. שהפסוק מדמה את גלות בבל לשינה. בזה שקרה לו נס מיוחד, שלא אירע לאדם מעולם, והוא עצמו ישן שבעים שנה, עדיין לא נפתרה שאלתו. כי אין אדם שישן שבעים שנה. ועוד, כיצד ראה את חמורתו, וכי גם היא חייתה כל אותם שנים? ואין לומר שמצא את צאצאיה, כי מנין לו שאלו הם באמת צאצאיה. ועוד שרש"י פירש, שהחמורה עצמה ילדה פעם אחת, וחזרה וילדה פעם שניה. והוכרח רש"י לפרש כן, כי אי אפשר להסביר שבני החמורה הולידו כי אין הפרד מוליד (בגמרא נאמר שילדה רמכי רמכי, ורמך הוא פרד כמבואר במשנה כלאים (פרק ח משנה ה) בביאור הגר"א). ועוד יש להבין, מדוע לא האמינוהו בני ביתו ותלמידי החכמים שהוא חוני המעגל, וכי כלום לא ראו שהוא תלמיד חכם עצום המפרק כל קושיא, ומדוע לא נהגו בו כבוד כראוי לחכם גדול כמוהו גם אם אינו חוני המעגל.

לכך נראה, שהוקשה לחוני המעגל, מדוע המשורר מתאר את החורבן כחלום הנמשך שבעים שנה, הן שבעים שנה מציינות שנות אדם, כמו שנאמר (תהלים, צ, י), "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", וכי כלום אדם ישן כל שנותיו? ועוד, הן חלום אינו מציאות אמיתית, ואילו החורבן היה מציאותי מאד. יתרה מזאת, בפסוק משמע שבשעת הגאולה עדיין אנו חולמים, שכך נאמר, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים בשעת השיבה אנו חולמים, ובודאי בשעת הגאולה העם פעיל לשוב לארצו באופן מוחשי ביותר.

לכן הראוהו מן השמים את החרוב. שהנוטעו אינו אוכל את פירותיו רק בן בנו כעבור שבעים שנה יאכלם. ומכאן שמו, חרוב מלשון חורבן, לומר, אף על פי שהוא חי וצומח הוא חרב לבעליו ואינו נותן פירות. נמצא, שבחרוב באה לידי ביטוי המשכיות העולם והדאגה לעתידו. כי הנוטעו אינו מצפה לאכול את פירותיו וכל מעשיו מכוונים שלדורות הבאים ימצא האילן. נראה שלכך אמרו על ר' חנינא בן דוסא (תענית, ד, ב), כל העולם ניזון בזכות חנינא בני, והוא, די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, כלומר, הצדיקים אינם דואגים לעצמם אלא לזולתם לפיכך מזונם חרוב, המגלם דאגה זו. אמנם תחילתו של החרוב בגרעינו המוטמן באדמה שם הוא נרקב, וממנו צומח לאחר זמן האילן עצמו. ביטול הגרעין הוא שמביא אחר כך את תפארתו של החרוב. כך חורבן המקדש היה בגדר של חלום, היה זה ביטול המציאות כדוגמת גרעין החרוב, על מנת שאחר כך תעלה הגאולה באופן מזהיר יותר ממה שקדם לחורבן.

אלא שבבית שני לא נתגלתה הגדולה המיוחדת של המקדש ואדרבה מעלתו היתה פחותה מבית ראשון. שכן, הדברים המעידים על השראת השכינה בדרגה עליונה היו חסרים בו, כמבואר במסכת יומא (כא, ב): "חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ארון וכפורת וכרובים, אש, שכינה ורוח הקודש, ואורים ותומים". נמצא שבמידה מסוימת המשיך חלום הגלות לשרור גם בעת הגאולה, במדה מסוימת היה חוסר מציאות בתפארת השראת השכינה במקדש. לכך הראו לו שהחמור, שהוא מסמל את החומריות, הוליד פרדים פעם אחר פעם, לומר, שלפעמים נוצרת מציאות שאין לה המשכיות, כמו הפרד שאין לו המשכיות. אמנם, לפעמים לא רק בצד החומרי של העולם אין המשכיות אלא גם בצד הקדושה שהיא עצמה מתחלקת לשנים, האחת, הקדושה הטבעית של משפחת יעקב. אותה קדושה שהאבות מנחילים לבניהם אחריהם. והשניה, הקדושה הבאה מתוך מעלתם האישית של כל יחיד ויחיד, שהם מוציאים לפועל את קדושתם הטבעית, ובעיקר הדבר בא לידי ביטוי בתלמידי החכמים, שהם עיקר מעלת המין האנושי. זהו שהראו לחוני המעגל, שכאשר בא לביתו בנו לא היה קיים ואילו בן בנו היה, כלומר, הסבא היה קיים והנכד היה קיים, אולם החוליה המקשרת ביניהם, הבן, לא היה. וכאשר בא לבית המדרש שמע שגם תלמידי החכמים תופשי התורה למרות שהם יודעים שהדורות שקדמו להם היו גדולים מהם, ולכן אמרו בבית המדרש שבזמנו של חוני המעגל כל שאלה וכל קושיא שהתעוררו הוא היה פותר להם, בכל זאת עתה לא רצו לקבל ממנו, הם לא האמינו שהתלמיד חכם העצום הניצב לפניהם הוא הוא חוני המעגל, ודברי תורתו הם הם דברי התורה אותם השמיע לפני שני דורות.

שלשת הסימנים שראה, חמורתו, בני משפחתו וגדולי התורה, הם בבואה של בית המקדש, שלמרות שהוא קיים לא היוה המשך למקדש הראשון. כשם שגם בני הבנים, ותלמידי החכמים של הדורות המאוחרים ממשיכים את הדורות הקודמים, והם עצמם מכירים בכך, ובכל זאת היה זה המשך שלא התמזג עם העבר. אמנם, החרוב מלמד שגם שנות אדם, שבעים שנה, יכולות להיות בשינה, הן יכולות להיות כחלום שהוא חוסר מציאות. ברם, על מנת להגיע לפירותיו של החרוב חייב לעבור עליו חורבן והעדר פירות, עד אשר מסתלק האדם שנטעו, הדורות הבאים אחריו הם שיהנו מפרי עמלו.

כך, על מנת שתתקיימנה הברכות המיוחדות הפותחות את פרשתנו, שלא רק שהגשם ירד בעתו והאדמה תתן פריה, ולא רק שחרב לא תעבור בארצנו ונרדוף את אויבינו, מעטים מאתנו יכו רבים משלהם והם יפלו לפנינו בחרב. אלא יתרה מזאת, הקדוש ברוך הוא יתן משכנו בתוכנו ויתהלך בתוכנו ויתקיים בנו, והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם. הקדים הפסוק את אלוהותו של ה' עלינו, לזה שאנו נהיה לו לעם, כי כוחנו להיות עם לקדוש ברוך הוא מוגבל, אלא הקדוש ברוך הוא יערה עלינו מרוח קדשו ויקרבנו אליו יותר מכוחנו הטבעי. באותה העת נלך קוממיות, בקומה זקופה (רש"י), אז נגיע לרום דרגת האדם, המתבטאת בקומתו הזקופה שלא כדרך שאר בעלי החיים שהם כפופים. באותה שעה נהיה זקופים אמיתיים, כי תבוא לידי ביטוי עליונות ישראל וקרבתם המיוחדת לבורא העולם.

מצב עילאי זה מתאפשר אך ורק מתוך החלום וחוסר המציאות שקודמים לו. לכך אמר המשורר, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, כנגד בית שני, אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה כנגד בית שלישי שיבנה במהרה בימינו.


ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בחנויות הספרים או בטלפונים: 9972675 02. 7507159 050. או באימייל kilab@netvision.net.il

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il