בית המדרש

  • מדורים
  • אור חדש
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת מזל

מתוך גיליון מס' 12

ועל החסידים...

undefined

מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

תשרי-חשוון תשע"א
2 דק' קריאה
סיפר מרן הראי"ה קוק:
בראשית התפרצות ההתנגדות נגד החסידות, פגעה המלחמה בראשונה ברבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהיה אז רב בפינסק אשר בליטה.
מתנגדיו בדו מליבם עלילות כנגדו, וביחוד אמרו עליו שידיעתו בתורה היא קלושה מאוד. החסידים היו אומרים עליו, שהוא אחד מגדולי התורה (שכך היה באמת). אחדים ממתנגדיו, שהיו גם גדולי התורה, בחרו באחד מהם, מן החריפים ביותר, שיסע לפינסק לתהות על קנקנו של רבי לוי יצחק, ולהתפלפל אתו בסוגיא של "רוכב ומנהיג" שבמסכת "בבא מציעא" (פרק קמא, מדף ח' ואילך). בסוגיא זו, כל חריפי המוח היו מוצאים להם כר נרחב לפלפול וחריפות. הם סידרו כמה קושיות ופלפולים שבא-כוחם יציע לפני הרב מפינסק, ובתנאי שרבי לוי יצחק גם הוא מצידו יחווה את דעתו בדרך הפלפול והחריפות, ולא ישתמש בדרך החסידות...
הוא הגיע לפינסק, והתפלפל עם ר' לוי יצחק במשך כמה שעות, אחד מותיב והשני מפרק, והכל בפלפול עצום. אבל לבסוף לחץ המתנגד את רבי לוי יצחק אל הקיר, שאלהו קושיה חמורה אחת, שר' לוי יצחק לא יכול היה לתרצה על פי פלפול, והחזיר למתנגדו:
אבל מה אעשה, אם סוף סוף הכוונה היא לרוכב שהוא מלאך, ולמנהיג שהוא הקב"ה...
כך, אמר הרב בשיחתו, היו המתנגדים רגילים להתלוצץ בחסידים. ברם, אני חושב כי ישנם גם בחסידות דברים הראויים להישמע, ושעל פיהם יכולים אנו לתרץ כמה דברים נפלאים שהיו מכוסים ונעלמים מאתנו, כי ישנם גיצים וניצוצות של מוסריות ומידות תרומיות הנתזים משלהבת-יה שבתוך ההלכה הישראלית, ומציתים אש בלבבות...

(והרב סיים את שיחתו בסיפור אחד מימי נעוריו:)
פעם אחת התארח אצל אבא שלי, אורח אחד, שהיה נאמן לחסידות בלב ונפש. אני הייתי עדיין נער, צעיר לימים, כבן תשע או עשר שנים. בליל שבת לאחר התפילה, כשבאנו יחד עם האורח הביתה, התחיל אבא, כרגיל, ללמוד אתי "תקוני שבת", כלומר: את הפרק הראשון של המשנה במסכת שבת. גם האורח למד אתנו יחד, וכשהגענו לדברי המשנה "פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב", ואבא ביאר לי את המשעה הזאת. נכנס האורח לתוך דבריו, ואמר לו מעין הדברים האלה: אתם, המתנגדים, לומדים את ההלכה הזאת, ואין אתם מרגישים שיש גם בהלכה זו איזה מוסר מיוחד, שעמד עליו אחד מגדולי אדמו"רי החסידות. הוא שאל ואמר: למה אומלל הוא אדם מישראל כשהוא עני? כל השבוע הוא עובד בזיעת אפו עד שהוא משיג פת במלח ואיזו חלות לשבת, ואחרי כל אלה, משנכנסה השבת קוראים במשנה הראשונה, כי העני חייב... מדוע זה, ולמה?
אבל, הוסיף ואמר אותו האדמו"ר, העני חייב בשביל זה, משום שפושט את ידו אל בעל הבית, ואיננו בוטח בהקב"ה, שהוא נותן לחם לרעבים...
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il