ואני תפילה?

"ואני תפילה" אומר דוד המלך ע"ה. אך מה עושים כאשר ה"אני" ולפחות החיצוני אינו תפילה? האם מישהו מחוץ לאדם יכול להכריחו להתפלל? והאם יש ערך לתפילה של מלמול שפתיים בהכרח או ישיבה בבית הכנסת וליבו בל עמו?

אמנם, המתח שבין חינוך מתוך הכרח, לדחיפה ונתינת מוטיבציה, קיים בכל המצוות, אך בעניין התפילה בפרט, כבר מצאנו דיון קדום בעניין. ידועה מחלוקת רבותינו הראשונים, הרמב"ם והרמב"ן, האם התפילה היא חובה, מצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום, כדעת הרמב"ם. או שהינה בגדר מתנה וזכות שאין לנסחה כמצות עשה מחייבת. וכלשונו של הרמב"ן (השגות לסה"מ של הרמב"ם מ"ע ה): "אלא ודאי כל ענין התפילה אינו חובה כלל, אבל היא ממדת חסד הבורא ית' עלינו, ששומע ועונה בכל קראינו אליו".

אם-כן, נוכל לומר שלשיטת הרמב"ם תפקיד המחנך הוא להביא את התלמידים לחינוך ולהתרגלות לקיום המצוות ואף בהכרח. אך לשיטת הרמב"ן כל עניינה של התפילה הוא חסד, ובזה לא שייך הכרח. יש לציין שגם לשיטת הרמב"ן, יש מקום לציווי על התפילה בעת צרה, שאז יש לאדם להאמין שהקב"ה שומע תפילתו ומצילו מן הצרות.

נקודה נוספת שיש להתבונן בה במיוחד בענין התפילה, הוא הצורך שהתפילה תהיה בכוונה, וכמו שאמרו "תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה", ואם כן, כיצד נכריח על כך? בשו"ע הל' תפילה (או"ח צ"ח) מובא בשם המהר"מ מרוטנבורג: לא יתפלל במקום שיש בו דבר המבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו. ומסיים שם: ועכשיו אין אנו נזהרים בכל זה מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה. כלומר, כיון שירדו הדורות, וגם בזמן הרגיל אין אנו מכוונים כל כך בתפילה, לא נמנע מלהתפלל בגלל שבמקום יש דבר המבטל את הכוונה, או אם בזמן שבו עומד להתפלל יש לו דבר המונע את הכוונה.

ובמשנ"ב שם (ס"ק ז): "אע"ג שאין אנו מכוונין, מכל מקום מה דאפשר לעשות עושין". נראה שגם לענייננו, יש לעשות כל מאמץ כדי להגביר את הכוונה בתפילה, בדברים המושכים את הלב בענין התפילה, ובתנאים המאפשרים תפילה בכוונה. אך אין למנוע את התפילה בכלל, בגלל חוסר הרגשת הלב או כוונה, אלא להתמיד בה ולקוות שמצוה גוררת מצוה ו"הוא יפתח ליבנו בתורתו ויראתו".