בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • ערלה ומניין שנות העץ
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

דוד בן רבקה

חלק ב' - הלכתי

מהות מצוות הערלה

undefined

הרב יאיר יעקובי

כסליו תשע"א
15 דק' קריאה
פתיחה
הדיונים בפרטי ההלכות לעיתים נראים כעומדים בפני עצמם, ואינם קשורים לדיון מקדים. במאמר זה נרצה להציג כי הלכות ערלה נובעים בחלקם מצדדיה המהותיים של המצוה. במאמר הקודם הוצגו הרעיונות והשיטות המרכזיות בהבנת מצות ערלה, להלן יוצגו הלכות ערלה כהשתלשלות של הבנות אלו.


דין הפירות שנאסרו בערלה

המשנה במסכת תמורה (לג ע"ב) מונה את הערלה בין הדברים הנשרפים, כלומר, ישנה חובה לשרוף את פירות הערלה, ומשקאות שאינם נשרפים יש לקבור 1 . הגמרא מבארת שמקור שריפת פירות הערלה מכלאי הכרם, ומדברי רש"י ו תוס' (שם) נראה שזוהי מצוה מן התורה.
הרמב"ם פסק את דין שריפת פירות הערלה להלכה (מאכלות אסורות טז, כז), וכן גם כתב החזו"א (דיני ערלה אות מ) 2 .
ברם, ישנן דעות הסוברות שאין דינם של פירות הערלה בשריפה דווקא, אלא שיש להשמידם בכל דרך שהיא על מנת שלא יבואו בהם ליד תקלה 3 . בדרך זו פסק ערוך השולחן (יו"ד רצד), וניתן לומר שלכך הסכים גם השו"ע, שלא הזכיר דוקא את אפשרות השריפה כדרך לאיבוד פירות הערלה.
ניתן לומר, שהשאלה מה לעשות עם פירות ערלה, קשורה לדעות השונות בהבנת מהות איסור ערלה:
לדעת הרמב"ם , שאיסור ערלה קשור לצורך להלחם בדעות העבודה זרה, ישנה חובה אקטיבית לבער את פירות הערלה.
לדעת הרמב"ן וספר החינוך , אין בעיה בעצם הפירות וממילא אין שום סיבה ליצור חיוב אקטיבי להשמיד את הפירות, פרט לחשש שמא יבואו לידי תקלה, כאשר חשש זה ניתן למֹנעו גם שלא על-ידי שרֵפה.
לדעת הרב קוק והאבן עזרא , שישנה בעיה בחפצא של הפירות, ניתן להבין שמכֹח בעיה זו תבעה התורה השמדה משמעותית כשרֵפה. אך ניתן גם לומר שאין ענין של השמדה דווקא באופן זה, כמו באיסורי חפצא אחרים.


נטיעת אילן שלא לצורך מאכל

התורה מגדירה את איסור ערלה כאיסור הנוהג דווקא בעצי מאכל- "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל", למרות שבהמשך היא מציינת שהערלה נוגעת דווקא לפירות- "וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ". משמע מפשט הפסוקים שעץ שבהגדרתו לא יהיה עץ מאכל- לא יחולו על פירותיו דיני ערלה, גם אם יתן פירות. בהתבוננות בתורת כהנים מופיעה אכן דרשה שמעגנת את המובן בפשט הפסוק:
"עץ מאכל פרט לנוטע לסייג ולקורות ולעצים, רבי יוסי אומר אפי' אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור." (קדושים ג)


השאלות הנשאלות הן:
א. האם הגדרת עץ מאכל היא הגדרה אובייקטיבית שאינה נקבעת על-פי רצון האדם ומחשבתו או שההגדרה היא סובייקטיבית, התלויה ביעוד שנותן האדם לעץ.
ב. מהו הטעם לכך שדיני ערלה נוהגים דווקא בעצי מאכל.

לפתרון השאלה הראשונה מופיעות שתי דעות עיקריות בראשונים:
הרמב"ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פוסק:
"הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה, או שנטעו לקורות לא לפירות ה"ז פטור מן הערלה, נטעו לסייג וחזר וחשב עליו למאכל או שנטעו למאכל וחזר וחשב עליו לסייג, כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב, נטעו שלש שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי, שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי.
נטע אילן וחשב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג, או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסייג, זה שחשב עליו למאכל חייב בערלה, וזה שחשב עליו לסייג או לעצים פטור, שהדבר תלוי בדעתו של נוטע" (י, ב - ג)

מדברי הרמב"ם עולה באופן ברור שההגדרה של עץ מאכל היא סובייקטיבית לחלוטין.
מאידך, פוסק השו"ע :
"הנוטע אילן מאכל ואין דעתו לצורך אכילה, אלא להיות גדר לשדה או בשביל העצים לשרפן או לבנין, פטור. והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה, כגון אם הוא לשריפה שנטען רצופים ואינו מרחיק בין אילן לאילן כראוי, ואם הוא לבנין שמשפה הענפים כדי שיתעבו, ואם לגדר שהוא במקום שצריך לגדור" (יו"ד רצד, כג)

כלומר, לדעת השו"ע, רק כאשר ניכר שניטע העץ לשמש כגדר או להסקה ובנין לא חלים עליו דיני ערלה. אם לא ניכר שכוונתו אינה לאכילה, אלא לשימוש אחר, דעת המנחת חינוך (רמו, ס"ק ב) שחייב בערלה מדרבנן, ודעת החזו"א (דיני ערלה אות יג) שחייב מדאורייתא.

השאלה האם עצם הצורך בעץ מאכל ואופן ההגדרה של עץ מאכל, כהגדרה אובייקטיבית או סובייקטיבית, האם תלויות הן בדעות השונות בטעם איסור ערלה.
לדעת הרמב"ן וספר החינוך , שאין בעיה בחפצא של הפירות וכל ענינו של איסור ערלה הוא לגרום לכך שהשימוש הראשוני בפירותיו של העץ יהיה לשבח והלל לקב"ה, מובן מדוע דרישה זו קימת דווקא בעץ מאכל. מסתבר שהגדרת העץ למאכל תהיה תלויה בדעתו ובמחשבתו.
גם לדעת הרמב"ם , שאיסור ערלה בא כמלחמה במנהג עובדי העבודה זרה, יתכן ומנהג זה קיים יותר בפירות עץ שנועדו למאכל מאשר פירות שגדלו בעץ שאינו מיועד לכך.
בדברי האבן עזרא , הרואה בעיה עצמית בפירות הערלה, קשה להבין מדוע בעיה זו קימת דווקא בעצי מאכל, ודאי אם הגדרת העץ תלויה במחשבת האדם.
בדברי הרב קוק , נראה שישנה מורכבות מסוימת. לטעמו הבסיסי של הרב קוק, הרואה באיסור ערלה נסיון להשתחרר מן המגמות האנוכיות בנטיעת אילנות ולרוממן למגמות גבוהות יותר, מובן מדוע דרישה זו תהיה קימת דווקא בעץ מאכל שבו החשש לנהנתנות ויצריות גדול יותר, ומובן מדוע ההגדרה תהיה תלויה ברצון האדם. הקושי מתעורר בתוספת שהוסיף הרב קוק, שאינה נגזרת הכרחית מראשית דבריו, שבכל מקרה של נטיעת עץ לשם מאכל נוצרת בעיה בחפצא של העץ. לתוספת זו, קשה מדוע בעיה זו קימת רק בעצי מאכל, ודאי אם הגדרתן תלויה במחשבת האדם. פתרון לשאלה זו יהיה רק להבנה שכֹח מחשבתו של האדם יכול להטביע הטבעות ממשיות במציאות, וממילא רק כאשר חושב האדם על העץ למאכל יקבל העץ תכונות אלו.


חיוב נטיעת גוי בערלה

דיון נוסף העולה בהקשרה של מצות ערלה הוא מקרה בו נכרי נטע עץ לצורך עצמו, והשאלה היא האם פירותיו חייבים בערלה.
המשנה במסכת ערלה אומרת:
"עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע-פטור. נטעו אף על פי שלא כבשו-חייב. הנוטע לרבים-חייב, ר' יהודה פוטר. הנוטע ברה"ר, והעובד כוכבים שנטע, והגזלן שנטע, והנוטע בספינה, והעולה מאליו-חייב בערלה." (א, ב)

אכן, בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פוסק הרמב"ם :
"הנוטע ברשות הרבים או בספינה, והעולה מאליו ברשות היחיד, ועכו"ם שנטע בין לישראל בין לעצמו, והגזלן שנטע חייבין בערלה וברבעי." (י, ה)

באופן זה, פוסק גם השו"ע (יו"ד רצד, ח), שפירות הגוי חייבים בערלה.
אמנם, בפירוש הרמב"ם למשנה לעיל מצמצם הוא במעט את דין המשנה:
"ואמרו הנכרי שנטע, ר"ל שנטע לישראל או שנטע הגוי לעצמו וקנהו ממנו ישראל אחר כך הרי זה חייב בערלה" (שם)

אם-כן, כאשר גוי נטע עבור ישראל או לצורכו, העץ חייב בערלה. אבל אם הגוי נטע עבור עצמו בלבד, אין בפירות איסור ערלה 4 . אך הכסף משנה (מעשר שני ונטע רבעי י, ה) טוען שהרמב"ם חזר בו בהלכות מפירוש זה.
כעת יש לבחון, כיצד דין זה משתלב עם הטעמים השונים למצות ערלה:
לדעת הרמב"ן וספר החינוך דין זה תמוה ביותר, שהרי באיסור ערלה אין איסור עצמי וכל האיסור הוא אמצעי לכך שבשנה הרביעית יעלה האדם את פירותיו הראשונים לירושלים, והרי בנטיעת גוי מטרה זו ודאי לא תתקיים, וממילא אין שום ערך לקיים את האמצעי ללא המטרה.
לדעת הרמב"ם , ניתן להבין שהמלחמה במנהגם של עובדי העבודה זרה אינה רק של בעל העץ, אלא של כל האוכל מפירותיו. למרות שבמנהג המקורי של עובדי העבודה זרה אכילת הפרי נעשתה כדי להרבות פירות אותו אילן, וענין זה ודאי אינו קיים במי שאינו בעל האילן 5 .
לדעת הרב קוק נראה שהקומה הראשונה של איסור ערלה, התובעת מן האדם לרומם את מגמותיו של העולם החומרי, נוגעת לאדם הנוטע את האילן, ולא לאדם האוכל מפירות אילן שאינו שלו, אף באילן של ישראל. לקומה הנוספת של הרב קוק, הרואה בכל אילן מאכל בעיה הקיימת בחפצא של האילן בשלוש השנים הראשונות, יהיה מובן מדוע דבר זה יהיה קיים גם באילן של גוי.
לדעת האבן עזרא , שבשלוש השנים הראשונות של האילן ישנה בעיה בחפצא של הפרי, מובן לגמרי מדוע ישנה בעיה בפירות האילן של הגוי.


הקשר ההלכתי בין ערלה ונטע רבעי

הרמב"ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פוסק:
"כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי, וכל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' ובשנה הרביעית." (י, א)

בדברי הרמב"ם נראה שישנו קשר הדוק בין מצות ערלה ומצות נטע רבעי, כך שמצות נטע רבעי איננה עומדת מצד עצמה. יש לברר, האם הקשר בין המצוות הדוק כדברי הרמב"ם או שיתכנו הבדלים בין המצוות. ניתן לראות בדיון ההלכתי סביב חיוב ערלה ונטע רבעי בחו"ל השלכה לבירור זה.


דין ערלה בחו"ל

השיטות השונות העולות בגמרא
הגמרא במסכת קידושין דנה בחיוב מצות ערלה בחו"ל:
"כי הא דתניא: רבי אלעזר בר' יוסי אומר משום ר' יוסי בן דורמסקה, שאמר משום רבי יוסי הגלילי, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי, שאמר משום ר' אליעזר הגדול: אין ערלה בח"ל." (לט ע"א)

מדברי הגמרא עולה דעה, שאין כלל דין ערלה בחו"ל. זאת בניגוד לדברי המשנה בערלה, שאומרת:
"...החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים." (ערלה ג, ט)

הגמרא בקידושין מצטטת משנה זו, ושואלת:
"מאי הלכה? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכתא מדינה; עולא אמר רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני..."
(לח ע"ב)

אם-כן, בגמרא עולות שתי דעות נוספות: דעה אחת סוברת שישנו איסור ערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני, ודעה שניה סוברת שאיסור ערלה בחו"ל היא 'הלכתא מדינה', ומסביר רש"י שהכוונה היא למנהג 6 .
בגמרא מובאת דעה רביעית:
"תניא, ר"ש בן יוחי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ, והוא הדין שינהגו: ומה חדש - שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו, נוהג בין בארץ בין בח"ל, כלאים - שאיסורן איסור עולם, ואיסורן איסור הנאה, ואין היתר לאיסורן, אינו דין שנהגו בין בארץ בין בח"ל; והוא הדין לערלה בשתים." (לח ע"א)

אם-כן, ישנן ארבע שיטות בהבנת החיוב באיסור ערלה בחו"ל:
א. אין דין ערלה בחו"ל (ר' אליעזר הגדול).
ב. ערלה נוהגת בחו"ל מדין מנהג שנהגו (ר' יוחנן).
ג. ערלה נוהגת בחו"ל מהלכה למשה מסיני (שמואל).
ד. ערלה נוהגת בחו"ל מדאורייתא (ר' שמעון בר יוחאי).
ניתן לחלק דעות אלו לשתי קבוצות:
1. הדעה הסוברת שאין איסור ערלה בחו"ל (א) והדעה הסוברת שאיסור ערלה בחו"ל הוא רק מנהג (ב), מבינות שאין ענין כלל באיסור ערלה בחו"ל.
2. הדעה הסוברת כי ערלה נוהגת בחו"ל הלכה למשה סיני (ג) והדעה הסוברת שאיסור ערלה נוהג בחו"ל מדאורייתא (ד), מבינות כי איסור ערלה בחו"ל הוא מהותי.

דעות הראשונים ופסיקת ההלכה

בדיני מצות ערלה כותב ספר החינוך :
"ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה, וזה לשונו, ואיסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני..." 7 (רמו)

הרמב"ם , שהזכירו ספר החינוך, פוסק בהלכות מאכלות אסורות כך:
"במה דברים אמורים בנוטע בארץ ישראל שנאמר כי תבאו אל הארץ וגו', אבל איסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני שודאי הערלה בחוצה לארץ אסורה וספיקה מותר, ובהלכות מעשר שני יתבאר דברים האסורין משום ערלה ודברים המותרין" (י, י)

השו"ע פוסק כי ערלה נוהגת בחו"ל הלכה למשה מסיני, כדברי ספר החינוך והרמב"ם:
"ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בין בשל עובד כוכבים בין בשל ישראל, אלא שבשל ארץ ישראל היא מן התורה ובחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. הגה..." (יו"ד רצד, ח)


השתלבות הטעמים בהלכה

כעת יש לבחון, כיצד פסיקת ההלכה משתלבת עם הטעמים השונים למצות ערלה:
על-פי הבנת האבן עזרא נראה שמצות ערלה תנהג בחו"ל כחיוב עקרוני, שהרי איסור ערלה נובע מבעיה בחפצא של הפרי, וממילא דומה מצוה זו לשאר מאכלות אסורות. כשם שבהלכות מאכלות אסורות לא קיים הגבלה במקום החיוב, כך גם במצות ערלה.
על-פי הבנת הרמב"ם נראה שמצות הערלה תנהג בחו"ל גם כן כחיוב עקרוני, כיון שההתמודדות עם העבודה זרה שייכת גם בחו"ל 8 .
לאור הסברו של הרב קוק ניתן להסיק כי הערלה שייכת אף בחו"ל, כיון שההתמודדות עם היצר שייכת אף בחו"ל. אמנם, יתכן ורמת חיובה של מצות ערלה יהיה הלכה למשה מסיני בלבד, כיון שתביעת הקדושה בחו"ל ופיתוח החיים על-פי מגמות עליונות יותר קיימת בעיקר בארץ ישראל.
לדעת ספר החינוך ו הרמב"ן שאלת חיוב ערלה בחו"ל תהיה תלויה בשאלה האם חיוב נטע רבעי קיים בחו"ל, שהרי לדבריהם איסור ערלה הוא רק אמצעי לקיום מצות נטע רבעי.
דין נטע רבעי בחו"ל
לאחר בירור חיובה של מצות ערלה בחו"ל, יש לבחון את חיובה של מצות נטע רבעי. מתוך כך, ניתן יהיה לעמוד על הקשר שבין המצוות.

דעות הראשונים ופסיקת ההלכה

בעל ספר החינוך כותב:
"ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בארץ בזכרים ונקבות אבל לא בחוצה לארץ, וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה, כשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא, עד כאן, וכל שכן בחוצה לארץ. ויש מרבותינו שהורונו, השם ישמרם ויחיים, שחיוב מצוה זו הוא אפילו עכשיו בארץ, ואפילו בחוצה לארץ נוהג כרם רבעי מדרבנן." (רמז)

וכן כותב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות:
"יראה לי, שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ, אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל, שלא אמרו אלא הערלה. וקל וחומר הדברים: ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני, חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה. אבל בארץ ישראל נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ ואחר כך יהיה מותר באכילה. ואין לדבר זה עיקר..." (י, טו)

ופסק השו"ע :
"דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ... הגה ויש אומרים שאינו נוהג בחוצה לארץ רק בכרם ולא בשאר אילנות (טור בשם הגאונים ורמב"ן ורא"ש ועל פי)" (יו"ד רצד, ז)

לסיכום, ישנן שלוש דעות בפסיקת ההלכה:
א. לא קיים חיוב בנטע רבעי בחו"ל 9 (רמב"ם, ספר החינוך).
ב. לא קיים חיוב בנטע רבעי בחו"ל, אך ישנו חיוב בכרם רבעי (מקצת גאונים).
ג. ישנו חיוב בנטע רבעי בחו"ל (שו"ע).
ניתן לחלק שלוש דעות אלו, לשתי שיטות עקרוניות:
א. דין רבעי שייך בחו"ל– דעות הגאונים והשו"ע, כאשר ביניהם ישנה מחלוקת, האם רק כרם רבעי נוהג בחו"ל (הגאונים) או שכל נטע רבעי נוהג בחו"ל (שו"ע) 10 .
ב. דין רבעי אינו שייך בחו"ל– רמב"ם.
ישנם כמה אופנים להסביר את יסוד המחלוקת שבין הרמב"ם והגאונים.

הסבר התורת זרעים

בעל התורת זרעים מסביר כי יש להבחין בין שני סוגי מצוות התלויות בארץ:
א. מצוות שעיקרן איסורים.
ב. מצוות שעיקרן חיובים.
מצוות שעיקרן איסורים, כערלה כלאים וחדש, נוהגות אף בחו"ל. לעומת זאת, מצוות שעיקרן חיובים, כתרומות ומעשרות, אינן נוהגות אלא בארץ.
מסביר התורת זרעים, שיסוד המחלוקת בין הרמב"ם והגאונים הוא בשאלה כיצד לסווג את מצות נטע רבעי- האם עיקרה איסור או עיקרה חיוב. ההבנה כי מצות נטע רבעי בעיקרה חיוב עולה מקריאה פשוטה של הפסוקים, ועל כן יש לברר את צדדיה האיסוריים של המצוה.
הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פוסק:
"הורו מקצת הגאונים שאף על פי שפדה פירות שנה רביעית או חללן אסור לאכלן עד שתכנס שנה חמישית, ודבר זה אין לו עיקר, ויראה לי שזו שגגת הוראה והטעם לפי שכתוב ובשנה החמישית תאכלו את פריו ואין ענין הכתוב אלא שבשנה החמישית תאכלו פריו בלא פדיון ככל חולין שבעולם, ואין ראוי לחוש להוראה זו." (י, יח)

הגאונים סוברים כי פירות השנה הרביעית אסורים אפילו אם האדם פדה או חילל אותם. אם-כן, נראה בדברי הגאונים שישנו מימד איסורי במצות נטע רבעי האוסר את הפירות גם לאחר הפדיון או החילול, ועל-כן מצוה זו נוהגת אף בחו"ל 11 . הרמב"ם תוקף בחריפות את דברי הגאונים, ופוסק כי הפירות מותרים בשנה הרביעית, וממילא מצות נטע רבעי בעיקרה חיוב, ועל כן נוהגת רק בארץ.

הסבר הגר"ח מבריסק

ר' חיים (חידושים על הרמב"ם מאכלות אסורות י, טו) מסביר באופן שונה את מחלוקתם של הרמב"ם והגאונים. ר' חיים מסביר, כי יש מקום להתלבט מה חידשה הלכה למשה מסיני במצות ערלה, ולתלות בכך את מחלוקתם בשאלה זו.
ישנן שתי אפשרויות להבין את החידוש שבהלכה למשה מסיני:
א. ההלכה למשה מסיני באה להרחיב את מצות ערלה גם לחו"ל, וכך סוברים הגאונים.
ב. ההלכה למשה מסיני באה לחדש את חיוב מצות ערלה בחו"ל, וכך סובר הרמב"ם.
השלכה הלכתית מרכזית בין שתי השיטות תהיה בדין נטע רבעי. לשיטת הגאונים מצות נטע רבעי תנהג בחו"ל, כיון שההלכה למשה מסיני חידשה את הרחבת המצוה לחו"ל ומצות נטע רבעי תורחב יחד עם מצות ערלה. לשיטת הרמב"ם מצות נטע רבעי לא תנהג בחו"ל, כיון שההלכה למשה מסיני חידשה רק את חיוב מצות ערלה בחו"ל.
ר' חיים מביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות:
"הערלה כיצד כל הנוטע אילן מאכל כל פירות שעושה אותו אילן שלש שנים משנטע הרי הן אסורין באכילה ובהנייה שנ' שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל וכל האוכל מהם כזית לוקה מן התורה.
בד"א בנוטע בארץ ישראל שנ' כי תבאו אל הארץ אבל איסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני שודאי הערלה בחוצה לארץ אסורה וספיקה מותר ובהלכות מעשר שני יתבאר דברים האסורין משום ערלה ודברים המותרין." (י, ט - י)

ובהמשך דבריו, כותב הרמב"ם את עונשו של האֹכל ערלת חו"ל:
"והאוכל כזית מטבל של דבריהן או מכלאי הכרם וערלה של חוצה לארץ מכין אותו מכת מרדות." (שם, כא)
הרמב"ם פוסק שעונש על אכילת ערלה בחו"ל הוא מכת מרדות, כלומר, חיוב מדרבנן. מהלכה זו מביא ר' חיים ראיה לכך שהרמב"ם הבין כי ישנו הבדל בין חיוב ערלה בארץ ישראל לבין חיובה בחו"ל, שם נוהגים דינים מסוימים מהלכה למשה מסיני. במילים אחרות, הרמב"ם למד מן הפסוק "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" את הקשר שבין מצות ערלה לארץ ישראל. ההלכה למשה מסיני חידשה שישנם ענינים בהם נוהגת מצות ערלה גם בחו"ל, אך העונש בשתי המצוות שונה, כיון שמצות ערלה קשורה באופיה לארץ.

לעומת הרמב"ם, ר' אחאי גאון (קדושים שאילתא ק) ובה"ג (סימן ו) סוברים שהפסוק "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" מתייחס לתיאור זמן. להבנתם לא קיים קשר עקרוני בין ערלה לארץ ישראל ומצוה זו אינה מוגבלת לארץ ישראל, וממילא, ההלכה למשה מסיני מרחיבה את חיוב מצות ערלה לחו"ל. הדבר בא לידי ביטוי בדבריהם לגבי רמת החיוב בחו"ל- "כי היכי דנהגה ערלה בארץ הכי נהגה בחו"ל", כלומר, רמת החיוב מקבילה.
המחלוקת העקרונית בין הגאונים והרמב"ם - האם מצות ערלה הורחבה או חודשה בחו"ל - עשויה להשפיע על פרטי דינים נוספים במצות ערלה:
• איסור הטפל לפרי בחו"ל- הגמרא בברכות (לו ע"ב) דורשת "'את פריו' – הטפל לפריו", כלומר, גם החלק השומר על הפרי נאסר באיסור ערלה. לשיטת הגאונים דרישה זו תהיה גם בחו"ל, כיון שכל הפרשה הורחבה לחו"ל. לשיטת הרמב"ם דין זה ינהג רק בארץ, שכן החיוב בערלה בחו"ל נובע מחידוש הלכה למשה מסיני.
• שריפת ערלת חו"ל- לשיטת הגאונים, נראה שיהיה חיוב לשרוף את ערלת חו"ל, שכן דיני ערלת חו"ל זהים לדיני ערלת הארץ. לשיטת הרמב"ם, נראה שאין מקור לכך שיש לשרוף את פירות הערלה של חו"ל 12 .

הסבר המחלוקת על-פי ההבנות השונות בטעמן של מצוות ערלה ונטע רבעי

ניתן להציע הסבר נוסף למחלוקת הרמב"ם והגאונים, ולומר שיסוד המחלוקת נעוץ ברמת התלות בין מצוות ערלה ונטע רבעי.
להבנת ספר החינוך והרמב"ן נראה שמצות נטע רבעי תנהג בחו"ל, כיון שמצות ערלה נוהגת בחו"ל והתורה לא תחייב לקיים את האמצעי ללא המטרה 13 . הסבר זה עולה יפה בשיטתם של הגאונים.
להבנת האבן עזרא נראה שמצות נטע רבעי לא תנהג בחו"ל, כיון שמצוות ערלה ונטע רבעי אינן קשורות זו לזו, ולא קיימת סיבה להרחיב את חיוב נטע רבעי לחו"ל. הסבר זה עולה יפה בפסיקתו של הרמב"ם.
הרב קוק והרמב"ם הבינו כי מצות ערלה ונטע רבעי מהווים תהליך שלם בעל שני חלקים, שלכל אחד מהם ערך עצמאי. ניתן להציע בדבריהם שני כוונים שונים:
א. מצות נטע רבעי לא תנהג בחו"ל אף על פי שמצות ערלה נוהגת בחו"ל, כיון שההתגברות על היצר והשליטה בו נצרכת גם בחו"ל 14 , בניגוד לשלב ההתעלות הרוחנית, שיתכן ונדרש רק בארץ 15 .
ב. שתי המצוות - ערלה ונטע רבעי - ינהגו בחו"ל, כיון שביעור הרע ללא השרשת הטוב הוא חסר משמעות ושני השלבים הכרחיים להשלמת המהלך.

מאמר זה עתיד ב"ה להתפרסם כחלק מספר בנושא מצוות התלויות בארץ, ועל-כן נשמח למשוב מאת הקורא לכתובת: harel.eps@gmail.com




^ 1."ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח - ישרף, ותרומה טמאה, והערלה, וכלאי הכרם. את שדרכן לשרוף - ישרוף, ואת שדרכן להקבר - יקבר". ביאר רש"י (שם "את שדרכן"): "אערלה וכלאי הכרם קאי אוכלין ישרפו ומשקין יקברו".
^ 2. הר"ן והרמב"ן (סוכה לה ע"א) הבינו בדרך זו את סיבת הפסול באתרוג של ערלה- "כיתותי מיכתת שיעוריה"- שדינו בשריפה.
^ 3.בדרך זו הסביר הפני יהושע (סוכה לה ע"א) את סיבת הפסול באתרוג של ערלה- "כיתותי מיכתת שיעוריה"- שיש לאבדו בכל דרך שהיא, ולא דוקא בשריפה.
^ 4.כדברי הרמב"ם הבין גם ר"ע מברטנורא . התוס' יו"ט (ערלה א, ב) מתייחס לדברי הרמב"ם, וכותב: "והעובד כוכבים. פירש הר"ב שנטע בשדה של ישראל. וכ"כ הרמב"ם ענינו שנטע לישראל בשכירות או בחנם אבל אם נטע העובד כוכבים לעצמו וקנה ממנו הישראל אח"כ אינו חייב בערלה ע"כ. ואם-כן מ"ש הר"ב בתחלת המשנה בין נטעו ישראל בין נטעו עובד כוכבים היינו נמי דווקא כשנטעו העובד כוכבים לישראל. ובסוף פ"ג מפרש דעובד כוכבים הנוטע לעצמו נמי חייב בערלה. ואף הרמב"ם בחיבורו פ"י מהלכות מעשר שני פסק ועובד כוכבים שנטע בין לישראל בין לעצמו. וכתב הכסף משנה שחזר ממה שכתב בפירושו משום דבכמה דוכתי משמע דאף במטע העובד כוכבים לעצמו אסור משום ערלה. כמו שכתבו בהלכות גדלות ע"כ. ומעתה גם דברי הר"ב שבתחילת המשנה בין בנטעו העובד כוכבים סתמן כפירושן בסוף פ"ג. דאף לעצמו חייב...".
^ 5.טעם זה נכון גם באילן של ישראל.
^ 6."הנהיגוהו הם עליהם בחוצה לארץ".
^ 7.וזו השלמת דבריו במלואם: "אמנם לשון התורה הוא בארץ בלבד, עד כאן. לפי שבתורה נאמר בפירוש [שם] וכי תבאו אל הארץ ונטעתם, דמשמע דוקא בארץ. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה [קידושין ל"ט ע"א] בענין הערלה כי כך נאמרה עליה ההלכה למשה מסיני, ודאה אסור ספיקה מותר, כלומר שאין ענין איסורה כמו שאר איסורין שבתורה, שכל זמן שיתחדש עלינו ספק בדבר שהוא אסור מן התורה יש לנו לאסור אותו מספק, דקיימא לן ספק איסור דאורייתא אסור, וכמו-כן ביארנו עם הפירושים הטובים, שספק הלכה למשה מסיני לחומרא, ובענין איסור ערלה קיבלנו כי בפירוש נאמר למשה שיהא ספיקא מותר".
^ 8.יש לציין, כי הרמב"ם פוסק שחיוב ערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני, כלומר, רמת חיוב פחותה. אמנם, נראה שאין הכוונה שמצות ערלה פחות שייכת בחו"ל, אלא שפסיקה זו קשורה לשיטתו של הרמב"ם בנטע רבעי, שאינו נוהג בחו"ל, וממילא התהליך חלקי ורמת החיוב יורדת. במישור העקרוני נראה, שחיוב ערלה בחו"ל יהיה מן תורה.
^ 9. הכסף משנה (שם) מבאר את שיטת הרמב"ם, בכך שערלה אינה נוהגת בחו"ל מגזרה שווה ממעשר שני שנוהג רק בארץ.
^ 10.מחלוקתם למעשה נעוצה בשאלה טכנית שאינה נוגעת לסוגיתנו והיא בענין הכלל 'כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל'. ישנה מחלוקת תנאים האם נטע רבעי נוהג רק בכרם או בכל העצים, ולכן רק כרם ינהג בחו"ל בגלל הכלל הנ"ל. כך סוברים הגאונים. השו"ע סובר כי כלל זה אינו שייך כאן.
^ 11.ישנה סברא לקשר בין הגאונים המוזכרים בהלכה זו לבין הגאונים המופיעים בפסק השו"ע, אך היא איננה הכרחית.
^ 12.כהבנה זו סובר גם המנחת חינוך (רמו, ס"ק טו). ניתן להרחיב את העיון בנושא על-פי דברי המנחת חינוך שם. המנחת חינוך מתייחס לקושיית תוס' מדוע בכדי לפסול שימוש באתרוג של ערלה ישנו צורך בלימוד מן פסוק 'לכם', הרי ממילא כיתותי מיכתת שיעורי. עונה המנחת חינוך, שהפסוק נצרך לאסור שימוש באתרוג של ערלת חו"ל שאין מקור לשריפתה.
^ 13.על טענה זו ישנו קושי בכך שספר החינוך פסק כי נטע רבעי אינו נוהג בחו"ל. אמנם, ניתן לומר שהסיבה לפסיקתו היא צדדית, כגון העובדה שהתורה עשתה גזרה שווה בין מעשר שני ונטע רבעי, כדברי בגמרא בקידושין (נד ע"ב).
^ 14.יתכן והניתוק בי המצוות יגרום להפחתה ברמת חיובה של המצוה מדאורייתא לדרבנן.
^ 15.במצות נטע רבעי ישנה בניה רוחנית שיתכן ושייכת רק לארץ ישראל. עקרון זה בא לידי ביטוי בכך שישנו צורך להביא את הפירות לבית ה'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il