בבואנו לדון בנושא האבטלה ניתן להעלות שני סוגי שיקולים סותרים: יעילות כלכלית, מול צורת חיים המאפשרת העסקה טובה יותר, הן בדרך העסקה (כמו תנאים סוציאליים וגובה משכורת) והן בנתינת מקום ויכולת לציבור רחב יותר להתפרנס בכבוד.

אני מבקש להעלות נקודה אחת הנוגעת לסוג השני, העשויה ליצור חברה שתאפשר בין היתר ליותר אנשים למצוא פרנסה המכבדת את עצמה.

רבותינו עסקו רבות בחטאם של אנשי סדום, חלקם הגדירו אותו כחטא שבין אדם לחברו וכלשון המקובלת בימינו 'אטימות חברתית'. בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ה) מסביר שאנשי סדום ״פסקו את כל האילנות למעלה מפירותיהם, כדי שלא יהא הנאה מהם אפילו לעוף השמים״. אותם אנשים לא נתנו אפשרות גם לעוף השמים, ובוודאי לזרים ליהנות ממצבם הכלכלי הטוב, שמא הדבר יפגע במעמדם ובעושרם.

המלבי"ם (יחזקאל ט"ז) מוסיף: ״כי לא עשו זה מפני הדוחק כי היה להם גאון שבעת לחם, ולא מפני שלא היה להם שלום... כי שלוות השקט היה לה. ובכל זאת יד עני ואביון לא החזיקה מפני שהיו להם נימוסין רעים״. בלי סיבה ממשית חוץ מהרצון הברור להפריד בין המוצלחים ובין אלה שאינם כאלה.

מכאן עולה שחז״ל מביעים ביקורת מסוימת לצורת חיים קהילתית, אשר מקטינה חיבור של קבוצה מוחלשת מול החזקים יותר מבחינה כלכלית, תרבותית ואולי אף תורנית.

התרגום המודרני של גישה זו, אם כי רך הרבה יותר, נמצא בנטייה היום לסגירת שכונות ואזורים מפני עניים על-ידי קוד כניסה. וכן אזוריים עירוניים המבקשים לבנות חומות וגידור על מנת לחצוץ מול שכונות אחרות, האמירה הינה לא להתערב ולא לראות בצרת השכן. הפרדה בין המעמדות.

הרגל זה של יהודי לסגור את עצמו ולהרים חיץ פיזי מול השונה, משפיעה באופן עקיף לדאגה כללית למצוא פתרונות תעסוקה גם למי שגר בשכונה ממול.

נדמה שהתורה מבקשת ליצור מצב שעם ישראל היושב בארצו מאוחד, מחובר ומסוגל לחיות לצד השונה, מתוך כך ישמע גם על מצוקותיו וידאג לפרנסתו. דברים אלה אמורים לאדם הפרטי, גם לקהילות גדולות וקל וחומר למדיניות לאומית.