ניצחונות זמניים

אחד הלקחים מההיסטוריה, בייחוד מזו של הסכסוכים בין העמים, הוא שיש מעט מאד, אם בכלל, ניצחונות לתמיד. כל המנצחות במלחמת העולם השנייה, למשל, הושפלו והוכנעו בדרכים רבות בסכסוכים מאוחרים יותר. הניצחונות זמניים בלבד בעיני ההיסטוריה, בדיוק כמו האימפריות ומעצמות-העל. אלקים מלגלג על היומרנות של האדם לקביעות בכל מקרה ומקרה. כשמשה ובני ישראל שרים את שירת הניצחון על חופי ים סוף, התורה משתמשת שם בצורת העתיד של הפועל, "ישיר", ללמדנו שהשירה הזאת לא רק הושרה אלא גם תושר בעתיד.
הלקח החשוב שנלמד מזמניות הניצחון תמיד היה חלק מהסיפור היהודי. היהודים שחיו בארץ-ישראל בתקופת בית המקדש הראשון חשבו שריבונותם על ארץ היא לתמיד. מסיבה זו הם לא היססו להתעלם מהאזהרות של התורה ונביאיה בעניין המציאות, מהאזהרה שתחושת הקבע שלהם כוזבת ואינה משקפת את המציאות. אנשים שואפים לביטחון גם כשהם יודעים במעמקי לבם שבחיים בעולם הזה תמיד אין שום ביטחון. מצרים של הפרעה המסוים הזה הובסה בים סוף. אותו פרעה וחילו לעולם לא יופיעו שוב בזירה היהודית, אך מצרים תופיע שוב בהקשרים אחרים לאורך ההיסטוריה היהודית: מצרים הפגאנית וההלניסטית, מצרים הרומית והפגאנית לא פחות, מצרים המוסלמית, מצרים הממלוכית, מצרים העותומאנית, מצרים הבריטית, מצרים של נאסר, מצרים של סאדאת, מצרים של מובארק. כל אלה יעלו וימשיכו במאבק בעם ישראל ובארץ-ישראל. כולן הובסו אמנם, ובכל זאת אין ניצחון קבוע.
תבוסות לתמיד, לעומת זאת, יש ויש. האימפריה של אלכסנדר הגדול ושל רומא לא ישובו להתקיים או לשלוט שוב לעולם. נדמה לי שאפשר לומר שאנגליה לעולם לא תשלוט שוב בהודו או בהונג קונג. רוסיה עדיין קיימת, אבל ברית המועצות הפכה לערימת אפר היסטורית אחת ולתמיד. אין היום אמריקני שחושב שיהיה נבון לשלוט בוייאטנם. אין "קאמבק" בהיסטוריה. אירועים יכולים לשנות צורה, אבל הכוח והעוצמה שהיו במקור ואבדו לא ישובו עוד בשום מובן היסטורי משמעותי. השפות העתיקות, האשורית, הבבלית, היוונית הקלאסית, הלטינית ועוד, כולן שפות "מתות", והיום אפילו אינן חלק חשוב בתוכנית הלימודים של מה שנחשב להשכלה קלאסית חיונית. אפילו הכנסייה הרומית-קתולית, אחרי כמעט אלף שנים, נאלצה לוותר על התעקשותה להשתמש בשפה הלטינית בטקסיה.
השינוי הזה משקף, לדעתי, לא את המודרניזציה שהכנסייה מתגאה בה אלא יותר את ההכרה של הכנסייה בכך שהלטינית לא תשוב לעולם להיות שפה מדוברת או שפה שנעשה בה שימוש נרחב או כללי. אפילו תפיסות עולם ורעיונות מקובלים ששלטו בעולם מאות שנים אינם נחשבים עוד לחיוניים או רלוונטיים. נותרו בקרבנו רק מעטים שמאמינים בתפיסה האריסטוטלית, למשל. בכל תבוסה יש מידה מסוימת של סופיות.
העם היהודי ומדינת ישראל הם היוצאים מן הכלל שהצגתי בפסקה הקודמת. השפה העברית בוודאי איננה שפה "מתה". זאת השפה היחידה מהמזרח התיכון הקדום שעדיין מדוברת על ידי מיליוני אנשים גם היום. העם היהודי שב למולדתו אחרי היעדר ריבונות שנמשכה כמעט אלפיים שנה. הניצחונות שלנו אינם לתמיד אולי, אבל גם לא התבוסות שלנו. אנחנו ילדי ה"קאמבק" של ההיסטוריה.
אני סבור שחלק גדול מהעוינות שמופנית היום כלפינו היהודים וכלפי מדינת ישראל במיוחד בעולם המרושע והקנאי שלנו היא מפני שהתרחיש הנוכחי שכולל את קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל פשוט איננו מקובל מבחינה היסטורית. הוא מנוגד לכלל המקובל על כולם שאין "קאמבק" בהיסטוריה. אבל הנה אנחנו בארץ-ישראל עם העברית והכל. אנחנו ערים לכך שהניצחונות הצבאיים שלנו בשישים ומשהו השנים האחרונות, מרשימים ככל שיהיו, אינם קבועים. כל ניצחון העניק לנו תקופת שקט זמנית במאבק העז על קיומנו כאן בארץ אבותינו. אך כל ניצחון גם מוכיח לכולנו שהתבוסות שלנו אינן לתמיד ושכושר ההתאוששות של העם היהודי נשאר חי וחזק למרות כל הקשיים.
התורה אומרת לנו שעוד נשיג ניצחון שאיננו בר חלוף ומשה ישיר לנו שוב, והפעם עם ביטחון וקביעות... במהרה בימינו, אמן.