התישבות ביש"ע בשעת סכנה (מאמר מקוצר) | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
מצוות ישוב וכיבוש הארץ

קטגוריה משנית

ספריה
ארץ ישראל

3 דק' קריאה

נשאלתי, האם מותר לנסוע בכבישי יש"ע בשעה שיש סכנה של ירי על מכוניות, ובכלל, האם מותר לגור ביש"ע בתקופה זו של סכנה ליישובים.
כשם שמותר להכנס למצב של סכנה מסויימת לצורך פרנסה, ועל כן מותר לטפס על עמודי-חשמל ואנטנות לצורך עבודה, ומותר לעלות על פיגומים גבוהים לצורך בנין, ומותר ללכת במדבריות שיש בהם סכנה של ליסטים וחיות רעות ולשוט בספינה, כן מותר ואף חובה להכנס לסכנה בגדר כזה לצורך מצוה. ואם הסכנה בנסיעות בכבישי יש"ע אינה עולה על הסכנה שנוטלים לצורך פרנסה, מותר ואף מצוה, לנסוע בכבישי יש"ע, וקל-וחומר שמצוה לגור ביש"ע בתקופה זו.

אף אם מדת הסכנה בנסיעות בכבישי יש"ע גדולה יותר, והיא נחשבת לסכנה ממשית, דעת הרבה ראשונים ופוסקים, שרשאי אדם להכנס לסכנה גדולה לשם קיום מצוה, ובפרט בשעת הגזירה. וכך כתב הרמב"ן בחידושיו למסכת שבת (דף מט, א), על אלישע בעל כנפיים, שהניח תפילין בשעת השמד: "שהיה מוסר עצמו למיתה שלא לבטל מעליו מלכות שמים, ורשאי הוא בכך, ואינו כמתחייב בנפשו, אף על פי שאמרו 'יבטל ואל יהרג', שכל מצוה שהחזיקו בה ישראל בשעת השמד, נוטלין עליה שכר הרבה, ועדיין מוחזקת בידם. ואמרו בהגדה, 'מה לך יוצא ליסקל? על שמלתי את בני! מה לך יוצא ליצלב? על שנטלתי את הלולב! וכו'. וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו למיתה על התפִלה, שהיא מצות-עשה דרבנן". מדבריו עולה שמותר למסור עצמו למיתה לקיום מצוה בשעת השמד, ונוטלין עליה שכר הרבה.

כדבריו כתב גם הר"ן, וכך פסק הטור ביורה-דעה סימן קנז: "כל עבירות חוץ מגילוי-עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, שאומר לו אדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה - אם ירצה יעבור ואל יהרג, ואם ירצה להחמיר על עצמו רשאי", וכך פסק גם השולחן-ערוך. והרמ"א כתב: "אם השעה צריכה לכך ורוצה ליהרג ולקיימו, הרשות בידו". כלומר להרמ"א רק בשעת הגזירה, כשיש חשיבות למסירות הנפש, רשאי ליהרג בשביל קיום מצוה, אך להטור ולשולחן-ערוך אין את התנאי של "השעה צריכה לכך", ותמיד יכול למסור את הנפש על קיום מצוה.

הרמב"ם מחלק בין שעת גזירה, שאז חובה למסור את הנפש על כל העבירות, ובין שלא בשעת הגזירה, שאז אסור למסור את הנפש. לפי הרמב"ם נראה שבשעת גזירה מחוייב למסור את הנפש גם על מצות-עשה, שלא חילק בין מצוות-עשה ללא-תעשה, מה שאין כן לשאר הראשונים לעיל, הרמב"ן והר"ן, שלדעתם אין חובה למסור את הנפש אפילו בשעת גזירה על מצוות עשה, אלא שרשאי לעשות כן.

וכעת, כשאנו נמצאים בעיצומו של מאבק על שליטתנו במרחבי ארץ-ישראל ועל קיום ההתישבות ביש"ע, ולהכרעה במאבק זה יש משמעות גורלית, והגויים רוצים לעקור אותנו מחבלי ארץ-ישראל ולהפקיע את ארץ-ישראל מידינו, ואין כוונתם להנאת עצמם גרידא, שכן עיקר רצונם במקומות המקודשים לנו בדוקא, כדי לחזק את אמונתם כנגד אמונתנו, כעת בוודאי שיש להגדיר שעה זו כשעת הגזירה, וכל פעולה של חיזוק עמידתנו ביש"ע היא בגדר קיום המצוה הגדולה של יישוב-ארץ-ישראל ושלא נניחנה ביד זרים, מצוה השקולה כנגד כל התורה.

על כן לדעת הטור והשולחן-ערוך, רשאי אדם לסכן עצמו על קיום המצוה, ולדעת הרמב"ם מחוייב לסכן עצמו לצורך קיום המצוה, ולכל הדעות נוטל עליה שכר הרבה. לכן מותר לנסוע בכבישי יש"ע ולגור ביש"ע בשעה זו, ומצוה גדולה הוא עושה.

ומכאן הקריאה לכל אנשי החיל אמיצי הלב יראי-ד', לבוא לעזרת ד' בגיבורים, ולהתיישב כעת ביש"ע. ועל מתיישבי יש"ע נאמרו הדברים במכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו על הפסוק "לאוהבי ולשומרי מצוותי": "רבי נתן אומר: אלו ישראל שיושבים בארץ-ישראל ונותנים נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני-ישראל! מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה! מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי מצה! מה לך לוקה? על שנטלתי לולב! ואומר (זכריה יג, ו): 'אשר הוכיתי בית מאהבי' - מכות אלו גרמו לי ליאהב על אבי שבשמים". ועליהם נאמר: "לאוהבי ולשומרי מצוותי".

מתיישבי יש"ע מתקנים את חטא המרגלים, שמחמת חוסר אמונה ופחד, לא רצו להכנס לארץ-ישראל, והאמונה ומסירות-הנפש של אנשי יש"ע מתקנת את חטא המרגלים. ובזכות המסירות הזאת תתקיים ארץ ישראל בידינו, בע"ה.

ארץ ישראל

מצוות ישוב וכיבוש הארץ