תפילה ותורה | הרב דוד חי הכהן | בית המדרש

ספריה
מבוא - יסודות התפילה

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
מצוות התפילה וערכה

5 דק' קריאה

כדי להבין את חשיבות התורה, שעיקר ענינה חיי נצח הכלליים, ובסגולתה לרומם את התפילה העוסקת בחיי שעה, נפתח פרק זה בבירור חיובן או זכותן של הנשים בתפילה. לשם כך יש לעמוד על שתי בחינות: ראשית, בחינת המעלה והשייכות המיוחדת של הנשים לתפילה בהיות עיקר ענין התפילה בקשת רחמים, ובזה יפה כוחן של הנשים לעורר רחמים. כך ראינו בתפילת רחל אמנו 1 , בתפילת חנה הנביאה 2 , ועוד. בחינה שניה היא על פי ההלכה הקובעת שנשים חייבות רק במצוות עשה שאין הזמן גרמא, ובהיות התפילה מצוה התלויה בזמן אין כח החיוב שבה חזק על הנשים, ומכאן שיש צד הלכתי לפוטרן מחיוב בתפילה.

לשתי בחינות אלו יש ביטוי הלכתי: מצד אחד קבעו הפוסקים שנשים יכולות להתפלל את כל התפילה כולה בלי להחסיר מאומה, ומצד שני הסכימו שאשה יכולה לצאת ידי חובה בתפילה אחת ביום, ואפילו בבקשת תחנונים כלשהי.
על כרחנו שמעלתה העצומה של האשה בתפילה קשורה במיעוט הטיפולים הנדרשים ממנה בתיקון חיי העולם, ומתוך כך עולה סגולתה הפנימית בהשתייכותה לתיקון הכולל העולמי.

תפילת חכמים
יחס דומה מצאנו בהלכה מלבד לנשים, שנחשבות במבט שטחי כחסרות מצד חיובן החלקי בתורה ובמצוות, לסוג אחר של אנשים בעם ישראל שהתייחסותם ללימוד התורה היא המקיפה ביותר מבין כולנו והם הנחשבים לעילית האריסטוקרטית של העם, והכוונה לתלמידי החכמים. כתב השו"ע 3 על פי הגמרא במסכת שבת 4 , שתלמידי חכמים הדבקים בתורה יומם ולילה עד שאפשר לומר עליהם שתורתם היא אומנותם, כר' שמעון בן יוחאי וחבריו, פטורים מתפילה. אבל הוסיף ואמר: בימינו אנו מפסיקים לתפילה, והכוונה אפילו לתלמידי חכמים הגדולים שבדור. יש לזכור כי בדורו של השו"ע שכנו כבוד בעירו, מלבדו, עוד גדולי עולם מצוקי ארץ כהאר"י הקדוש, המבי"ט, המהר"ם אלשיך ועוד, תקצר היריעה מלהזכירם. אפילו הם לא נכללו בגדר זה של תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, וחייבים היו להתפלל שלוש תפילות.

יש לחקור מדוע תלמיד חכם כר' שמעון בר יוחאי לא יתפלל, הרי תפילתו היתה מקובלת ביותר? וישנם סיפורים רבים בגמרא על גודל מעלת תפילתו, שהיה הוא שייך לסוג של אותם צדיקים שנאמר עליהם: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" 5 . שמא נאמר, ר' שמעון גדלה זכותו ומעלתו מפני צדקותו הגדולה, אבל אין להקיש ממעלתו המיוחדת על מעלת תלמיד חכם שכוחו הוא כח התורה הנמשך אל לומדיה?
אולם מצינו שבמסכת בבא בתרא 6 הזכירה הגמרא: "מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל תלמיד חכם שבעירו ויבקש עליו רחמים". אם כן קבעה הגמרא, שכח התפילה הגדול הוא בגלל לימוד התורה, ולא סיבה אחרת, שהרי לא נזכר ילך אצל צדיק גדול, או חסיד ובעל מעשים, אלא דוקא אצל תלמיד חכם. מכאן שכח התלמיד חכם הנובע מכח התורה, הוא המתאים והראוי ביותר לתפילה, ואם כן מדוע פטור מתפילה העוסק בתורה תדיר? שאלה זו ביסודה היא מגמתית-ערכית בגלל כדאיות התפילה, שהרי בודאי השתתפותם של אנשים גדולים וצדיקים בתפילה תרומם את כל הציבור ותפילתו. ולהיפך, היעדרותם של תלמידי חכמים מתפילה תגרום נזק רב למדרגת התפילה של הציבור, שיחסר את העילית שבו.

נוסף לכל השאלות האלו, יש תמיהה גדולה מהצד ההלכתי. הרי כלל בידינו שאדם העוסק בתורה ויש לפניו מצוה עוברת, שאם לא יקיימנה לא תתקיים, חייב להתבטל מתלמודו בשביל לקיים את המצוה, ואפילו המצוה היא מדברי סופרים. והזכיר בעל המשנה ברורה 7 את מאמר הגמרא, שהלומד ואינו מקיים נוח לו שלא נברא. כך, שאפילו אם ננקוט כשיטת הפוסקים הסוברים שחיוב התפילה הוא דרבנן, איך ייתכן שלומד תורה יפטר מן התפילה?

תורת החכם כוללת בתוכה תפילה
נראה לבאר על פי הגמרא במסכת שבת 8 , שם מסופר שר' זירא ור' ירמיה, שניהם מגדולי האמוראים שהיו בארץ ישראל, היו עוסקים בתורה והגיע זמן התפילה, והיה ר' ירמיה מפציר בר' זירא להפסיק את הלימוד על מנת להתפלל. קרא עליו ר' זירא את הדברים הבאים: "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה", כלומר- מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה.

משמעות הדברים היא כך: ענינה של התפילה הוא בקשה מלפני רבון כל המעשים למילוי הצרכים שלנו בעולם הזה. צרכי הגוף וצרכי הנפש, צרכי הציבור וצרכי היחיד. מילוי צרכים אלו הוא על מנת להמשיך את קיומנו בעולם הזה, שכל הבריות שבו קיומם זמני בלבד, אם מעט ואם הרבה, כנאמר באיוב: "הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו" 9 . החיים אינם יכולים להיות נצחיים, והם מוגבלים בעצם היותם חיי גוף בעולמנו זה, שגם הגוף וגם העולם בצורתו הנוכחית עתידים הם לכליון, מאז חטאו של האדם.

התורה שהיא עץ החיים, כנאמר בספר משלי 10 , פועלת כאן ומשפיעה לנצח. מקור ההגיונות והרצונות שבה הלוא הוא במחשבת הבורא וברצונו, שהם גבוהים מהעולם כולו עם כל המדרגות שבו, מהתחתונות ועד העליונות. התורה ומצוותיה הם אלה שמשכללים את כל העולם ומרימים אותו משפלותו, עד שיגיע למצב בו יהיה שלם מכל חסרונותיו. משה רבנו, מקבל התורה, עמד ארבעים יום וארבעים לילה בלי מאכל ומשתה, קרע את מי ים סוף לגזרים, נכנס בתוך האש, הענן והערפל, וזרחו פניו באור נפלא, עד שלא יכלו בני ישראל, שעמדו במעמד הר סיני, להביט בו. כוחות אלו נתגלו על ידי משה בזכות שליחותו לקבלת התורה בהר סיני.
אם כן מה שהתפילה פועלת בקטנות, פועלת התורה בגדלות עצומה ונפלאה לעולם הזה ולעולם הבא, לשעה ולנצח. כל כח התפילה בא בזכות התורה, ואם כן אין הלומד תורה פחות בערכו מן המתפלל, והוא פועל לתקן עולם יותר ממנו ומכל אחד אחר. תלמידי חכמים הם הבנאים הגדולים של בית ישראל ושל העולם כולו. גם בערך ההווה הזמני וגם לעתיד הרחוק הנפלא.

מכאן שפגיעה בתלמידי חכמים היא פגיעה בצפור נפשה של האומה כולה. אין קיום לעם ישראל בלי תלמידי חכמים. אולם, דוקא מפני שכל כך גדולה הסכנה לאומה ברדיפת תלמידי חכמים, זהו גם מקור לבטחון גדול שהדבר לא יצליח, כיון שעל קיום האומה כרת הקב"ה ברית, שלא יצליח שום אויב להשבית את קיומה ח"ו. לכן ברור שגם אם תהיה סכנה לתלמידי חכמים בודאי הקב"ה יתערב. כך נאמר במסכת ברכות 11 , שתלמיד חכם שנפגע או מתבזה הקב"ה יתבע בעצמו את כבודו, ויעניש את הפוגעים בו בלי שהייה מיותרת. ושומר נפשו יזהר מפני פגיעה בתלמידי חכמים כאשר יזהר מפני אש בוערת.

חכמי דורנו
למה בכל זאת היום תלמידי חכמים צריכים להתפלל? התשובה היא כפי שנזכר בגמרא 12 ובפוסקים 13 : מפני שאנו פוסקים מן הלימוד למלאכתנו, ולא ייתכן שתהיה התפילה פחותה בערכה מן המלאכה. על כן תלמידי חכמים חייבים להיזהר ולהקפיד להתפלל עם הציבור, ולא לזלזל חלילה בשום תפילה, כיון שמלבד זה שאין להם שום צידוק הלכתי לכך, יש בזה גם חילול שם שמים לעיני המון העם. וכתב המשנה ברורה 14 בשם "הרוקח", שאם תלמיד חכם מבטל תפילה משום לימוד, אפילו לומד עם אחרים כל היום כולו כאילו לא למד, כי אין לנו היום תלמידי חכמים במדרגות של ר' שמעון בר יוחאי וחביריו.
אף על פי כן יש לדעת שאין להקל חלילה בערך רבני וחכמי ישראל שבימינו. אדרבא, דוקא בדור של מיעוט תורה כל אחד מהם יקר מזהב ומפז. ונאמנים דברי חז"ל 15 : "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 16 : וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך".