בית המדרש

  • מדורים
  • אור חדש
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מוקדש לעילוי נשמות הנופלים באיתמר

גליון מס' 15

כשרות החרות

undefined

הרב אלישע וישליצקי זצ"ל

ניסן תשע"א
5 דק' קריאה
שמור את חודש האביב
גם השנה מבצעים אנו מצוה זאת,למרות שבמבט ראשון לא ברור כיצד שומרים על חדש ומה נדרש מאיתנו בהקשר לכך.
חז"ל מלמדים לדורות כי יש לעבר את השנה, בהתאם לצורך לחבר לעולם את ניסן וחג הפסח, לחדש האביב. (דברים ט"ז מדרש ספרי שם).
ואין זאת רק שאלה של עיתוי אלא "חודש שהוא כשר ליציאה", כלומר, חודש האביב הוא הטבעי באמת בחיבורו למהלך יציאת מצרים, כאשר הטבע הישראלי יוצא לחירותו, ממש כמו התהליך הטבעי של הפריחה באביב.
ועל זה נאמר: "אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות אך סוררים שכנו צחיחה " (תהילים ס"ח וביאורו במדרש הנ"ל).
וכדברי מרן הראי"ה: "היום אתם יוצאים בחודש האביב" (שמות י"ג). שהפריחה והחיים המתחדשים מוכרים בו כל כך בכל הטבע. קנה כאן מקום איחוד כל תמצית הבריאה לראות הכל משותף עם יציאתכם המופלאה" (עולת ראי"ה א' ל"ז).
לפיכך ברכת "חג כשר ושמח" איננה אפוא בחישה וחיטוט במטבחו של זולתי, אלא איחולי חג אביב שמח.

החופשים לעומת הסוררים
לפי דברי המזמור הנ"ל בתהילים, הרי ש"מוציא אסירים" זוהי הכשרות של היציאה לחירות.
אך מי שמסרב לצאת נחשב מה"סוררים", כי אינו משתף פעולה עם המהלך האלוקי של "פקֹד פָּקד"(שמות ג'-ה'). אך מדוע לא ירצו לצאת לחופשי?
עניין זה מתחדד בבירור נוקב של חז"ל המגדירים את המסרבים לצאת ממצרים – "לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להם פטרונים מן המצרים והיה להם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת" (מדרש רבה, שמות פרשה י"ד) ואולי זה חלק ממסכת הנימוקים של הטיעון במצב החירום בין הים לבים המצרים: "הלא זה הדבר אשר אמרנו אליך חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר" (שמות י"ד). הסירוב לגאולה הוא איפוא ביטוי של רצון לחיות כפי ההסתכלות האנושית הפרטית בניגוד לגילוי השכינה בגאולת הכלל.
ותופעת סרבנות זאת, מוגדרת בהגדה של פסח : "לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר". (רמב"ם הל' חמץ ומצה, נוסח ההגדה)

בדמייך חיי, בדמייך חיי
אותם יהודים אשר בענווה ובגבורה נענו לקריאה האלוקית לצאת ממצרים, הם אשר שמים דם על המשקוף, ומבטאים בכך את עצם חייהם ומהות נשמתם האלוקית של ישראל, כאותה נבואה המתארת את כנסת ישראל כתינוקת ביום הולדתה שרק המרחם האלוקי מצילה וגואלה מצמיחה ומלבישה. (יחזקאל ט"ז) כאשר נולדה האומה הישראלית והופיעה הנשמה הלאומית- שמחשבתן של ישראל קדמה לעולם- (בראשית רבה א') – בתוך הגוף, בתוככי הדור הנגאל ממצרים.
וכמו הלידה הפרטית כן הלאומית: "הלידה תהיה בחבלים גדולים". (מלבי"ם שמות ו').
וכאז כן עתה, וזוהי החירות האמיתית המזדככת מתוך יסורים אלוקיים וצומחת ומתנערת מן העפר וקמה וגם ניצבה (ברכות דף ה').

לראות עצמנו
אשר על כן, כשאני רוצה להישאר בפרטיותי האנוכית קשה עליי המחשבה שלידתנו הלאומית תהיה ביסורים, ומעדיף לסרב לחירות שכזאת.
אבל באמת, מתברר כי זה לא רק סוררים מול המהלך האלוקי, ולא רק מול כנסת ישראל, אלא גם מול עצמם.
הסרבנות לצאת ממצרים, כמוה כפגיעה אנושה ביסודות הנפש הפרטית בעצמיותה. כי אם אכן נשמתם של ישראל אחת היא וגופותינו מחולקים, (ירושלמי נדרים ט' ד') או אז העצמיות הפרטית מחוברת בטבורה אל הכלל, והפורש מן הכלל, כפורש מהחיים של עצמו ונשאר בבית הכלא של האנוכיות (בסוד היחיד והיחד, עמ' 345).
ואם חפצי חיים אנו באמת, אזי לאורך כל הדורות נממש בשמחה את "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (מס' פסחים פרק י') ולא תהא זאת חובה חיצונית חלילה או ראיה חיצונית חלילה, אלא ראיה פנימית, ישרה, שאין בה זיוף ממש כמו "מֹר-דרור", הנוזל הנפלא שיוצא מן הצבי בעת שהוא הולך חופשי בערוגה (שמות ל"א, רמב"ן).

"אני עבדך"-"פתחת למוסרי"
הענוה של דוד המלך המצמיחה את גבורתו (שמואל א' ל', מו"ק כ"ה) היא המאירה ברוח קדשו את הקשר החי והפנימי בין "אנא ה' כי אני עבדך, אני עבדך בן אמתך" בהכרת הטוב האמתית כלפי אמו שממנה ירש את "שעשני כרצונו" ובהתפתחות הטבעית של המוכנות לעבוד, לשרת, להיות עבד של השם אלוקי מערכות ישראל, בורא העולם.
מתוך אומר החיים הגדולים מגיעה החירות הפנימית הנאמנת לטבעיות הנשמתית.
ולכן ממשיך דוד המלך את תיאור העבדות ומחבר אותו ל "פתחת למוסרי", שזהו החופש האמיתי מגאוה, מאנוכיות, מכעס ושנאה וקטרוג עצלות ועצבות (עולת ראי"ה ב' רמד-רמה).
וכך פעלו הנשים הצדקניות במצרים שלא נכנעו ליאוש ולאימה וללחץ, אלא עודדו את בעליהן להמשיך ללכת בנתיבי הגאולה ולפעול בהם, עם כל קשייהם (סוטה י"א).

והיא שעמדה לאבותינו
פסקה זאת בהגדה של פסח, מתפרשת ע"י הנצי"ב מולוז'ין בעקבות הפסוקים שקדמו לה. פסוקים אלה של ההבטחה האלקית, אינם מתחילים ב"אחרי כן יצאו ברכוש גדול" אלא – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדות וענו אותם..." כלומר, נשמתנו הלאומית שמחברת את העם והארץ, נולדת במצרים מתוך יסורים. ומכח האמת הזאת יש לישראל – כל זמן שאינם מתכחשים לעצמיותם- חוסן נפשי לעמוד בכל יסוריהם כי "לא אחד בלבד עומד עלינו לכלותינו אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו".
והלחץ והעינוי בכל דור, בעצם מזכיר לנו מי אנחנו באמת, מהן משימותינו ונותן כח להוציא לפועל את עצמותנו.

השחרור העליון בחבלי משיח
הנה כי כן ביציאתנו ממצרים לא תמה מסכת החירות וכשרותה, יסוריה וגבורתה.
חז"ל האירו לנו ברוח קדשם את צמיחת החירות מכוחה של יציאת מצרים, גם בחבלי משיח, כדברי הנביא "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז', מדרש רבה שמות ושיר השירים פרשה ב').
ו"גם בעיני יפלא" – כדברי ה' בפי נביאו (זכריה ח') על הגאולה השלישית- הנס האלוקי של קבוץ גלויות ופריחת העם והארץ, הוא תחית המתים הלאומית (יחזקאל ל"ז) המהוה נס יותר גדול מהלידה.
לפיכך השחרור משעבוד המלכויות הוא הנחשב עיקר גם למי שסובר שעדיין מזכירים יציאת מצרים בחבלי משיח (ברכות י"ב).
והנה מלמדים אותנו מרן הראי"ה והרצי"ה קוק, על פי הנאמר בדברי גדולי הדורות, כי לא תמו פלאיה של הארץ והגאולה בשחרור הפיזי מידי הגויים ובחירות משעבודם השלטוני, אלא הולך ונבנה בתוך יסורים ומורכבות, טלטלות בגוף ובנפש, השחרור העליון, שהוא חירות משיעבוד לסברותיהם ודמיונותיהם של אומות העולם (אורות ישראל ה' ט"ז).
הבה נתאחד ונתאמץ, נתבגר ונתגבר לעשות באמת זכר ליציאת מצרים, ליציאתנו לחירות מעבדות מצרים הרוחנית והחומרית ('אור לנתיבתי' עמ' פ"ה סע' מ"א).
"וכל כלי יותר עליך לא יצלח"- ואויבנו המנסים להתקיף את איתמר ובאר שבע שדרות,אשדוד ועוטף עזה, ומנסים לדכא את נפשנו ואת זהותנו לא יוכלו לנו אלא "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (במדבר י"ג) "ואלוקים יושיע ציון" (תהלים ס"ג). להיות עם חופשי באמת בארצנו.


במחיצתו
כשרון-הכתיבה של הראי"ה
מספר אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם (בית אריאלה):
לפני שנים רבות, סיפר לי יהודי מבוגר שהוא היה העורך הראשון של עיתון-הנוער 'זרעים', והם פנו למרן הרב קוק שיתרום מאמר לעתון. הרב ישב לכתוב להם מאמר (כאן העיר אותו יהודי מבוגר שהרב קוק כתב תמיד רק בעפרון ולא בעט כדי שלא יצטרך להפסיק את חוט המחשבה בטבילת הדיו בקסת) – ונתן להם. המאמר היה כתוב בשפה המתאימה לנערים, ולהם כעורכים לא היתה כל עבודה בתיקון והתאמת הנוסח. כמו שקבלו – כך נדפס! הוא סיפר זאת בהתפעלות והשווה זאת למה שראה אחר כך: לאחר שיצא הגליון הראשון נפטר הרב קוק, והם פנו לרב עוזיאל, שהיה גם הוא סופר פורה, שיכתוב להם. מה שקבלו ממנו היה צריך לעבור עריכה והתאמה לגיל הילדים.
יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: reiyyaa@gmail.com.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il