א. "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, .ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, 'שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל' (משלי לא ל), ואומר: 'תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה' (משלי לא לא). וכן הוא אומר 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו' (שיר השירים ג יא), ביום חתנתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו" (תענית כו ב).

ב. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בן ישראל שיש לו דין עם נכרי, ישתמט ממנו עד ר"ח אלול כיוון שמזלו אינו טוב, ויש אומרים עד אחר עשרה באב. "וזו הסברה היא עיקר דאין צריך להשתמט עד ר"ח אלול אלא רק עד אחר עשרה באב, ובפרט כי בט"ו באב צריך לעשות שמחה מפני שיש עלוי לשכינה כמו שמובא בזוהר הקדוש (ח"ב דף קצ"ה), וכיוון שעלה חודש זה ביום חמשה עשר, לא ירד, ד'מעלין בקודש'". (בא"ח דברים א).

ג. אין אומרים תחנון ואין מתענין בט"ו באב. ולכן גם אין אומרים תחנון במנחה שלפניו. (שו"ע קלא ס"ע ו).

בני זוג מעדות שונות
ד. הגמרא במסכת תענית מסבירה שאחת הסיבות שיש שמחה בטו באב היא בגלל שהותרו שבטים לבא זה בזה, ועל כך זה יום שאין טוב ממנו. גם בימינו המתחתנים מעדות שונות הרי זה קירוב עם ישראל שלא יהיו בו פילוגים וזה דבר טוב.

ה. בני זוג מעדות שונות ינהגו כמנהג הבעל. וכשהבעל אשכנזי והאשה באה ממשפחה ספרדית תנהג היא ככל מנהגי האשכנזים בפסח ובכל השנה בחומרותיהם ובקולותיהם. וכן כשהבעל ספרדי והאשה באה מבית אשכנזי, תנהג כמנהגי הספרדים בחומרותיהם ובקולותיהם בכל דבר. אמנם בעניני תפילות וברכת המזון יכולה להמשיך כמנהגה ואין היא צריכה מיד להחליף את הנוסח שרגילה בו מילדותה. וטעם דבר זה כי אנן סהדי שכל אשה לא מקבלת עליה את מנהג בית הוריה כנדר גמור אלא "על תנאי" כשתדע עם מי היא מקימה את ביתה. וטוב לעשות התרת נדרים על מנהג שנהגה בבית אביה בפני שלושה.

לימוד תורה
ו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לא אברא סיהרא אלא לגירסא" (עירובין סה א), לא נברא הלילה אלא ללימוד. והיינו בלילי חורף הארוכים. וגּם בלילות הקיץ הקצרים צריךְ ללמוד מעט בכל לילה לקיּים "והגית בו יומם ולילה," ומט"ו באב ואילךְ שמתחילין הלילות להתארך יוסיף כל לילה ללמוד קצת יותר זמן בלילה (שו"ע, רמ"א יו"ד רמו סע' כג). "ואמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשךְ עליו ביום, שנּאמר: "יומם יצוה ה' חסדּו ובלילה שירה עמי" (חגיגה יב ב), ומי שיּש לו קביעות ללמוד בכל יום שעה או יותר ונתבטל ביּום, צריךְ להשלים את קביעותו בלילה.

ז. מן הנכון שיקבע אדם עת ללמוד תורה גם אחרי תפילת שחרית וגם בין מנחה למעריב שבזה יצא גם ידי חובת לימוד תורה גם ביום וגם בלילה. "וענין לימוד בין מנחה למעריב משמע גם בגמרא: (ברכות ד ב. שו"ע, רמ"א יו"ד רמו סע' כג) אדם בא מן השדה בערב הולך לביהכ"נ אם יודע לקרות - קורא, לשנות - שונה. וקורא ק"ש ומתפלל וכו' (עיין מ"ב א ס"ק ב, מש"כ בשם השל"ה). ובעוונותינו הרבים, כמה אנשים מרפים ידיהם מן התורה לגמרי ואינם חוששים לקבוע אפילו זמן מועט ביום לתורה והסיבה הוא, מפני שאינם יודעים גודל החיוב שיש בזה וכבר אמרו חז"ל: "ויתר הקב"ה על עוון עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עוון ביטול תורה". והאיש אשר אינו מזרז את עצמו לקבוע לו עתים לתורה בכל יום בוודאי ישאר ריקם מכל, חס ושלום, ומה יענה ליום הדין, והחכם עיניו בראשו" (ביה"ל קנה ד"ה "עת ללמוד").

ח. נטיעה בט"ו באב - כל עץ מאכל בין של ישראל בין של גוי ואפילו בעציץ שאינו נקוב, בשלוש שנים הראשונות מנּטיעתו הפּירות והגּרעינין והקּליפות הכל "ערלה" ואסור בהנאה. ושלוש שנים אלו אין מונים מיּום ליום, אלא אם נטע קודם ט"ז באב, כּיון שיּש ארבעים וארבעה יום עד ראש השּׁנה, נחשבים ימים אלו כשּׁנה, משום שארבעה עשר יום הם ימי קליטה, ואחר כּךְ שלושים יום בשנה נחשב שנה, וסופרים עוד שנתיים מחודש תשרי. ואפשר לאכול את הפירות אחרי שפודים "נטע רבעי". אבל אם נטע מיּום ששּׁה עשר באב ואילךְ, לא נחשבת שנה זאת לכלום, ומונה מתשרי שלוש שנים (שו"ע יו"ד רצד ס"ע ד ה).