בית המדרש

  • מדורים
  • ענג שבת
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

undefined
2 דק' קריאה
חכמנו ז"ל למדונו כי חורבנה של ירושלים נבע בין היתר מן העובדה שבאותה תקופה לא נהגו הבריות בדרך של לפנים משורת הדין. לכך אומרת הגמ' בבבא מציעא (ל' ע"ב): "אמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... ולא עבדו (ולא נהגו) לפנים משורת הדין".
מדברי חז"ל אלו למדים אנו שהבריות הקפידו לילך בדרך תורה אף בעת שנזקקו לדין, אך חסרו הנהגה יסודית של לפנים משורת הדין. הסיפור הידוע אודות "קמצא ובר קמצא" שבגינה חרבה ירושלים משלים ומאשש את קביעה זו, שכן במעשיהם לא מתוארים חריגות משורת הדין, אך איבה ושנאה תהומית השתלטה על הבריות, והיינו השלכת התורה ארצה, וכמ"ש בפתיחה למדרש איכה "אימתי מלכות גוזרת גזרות וגזירתה מצלחת, כשישראל משליכין דברי תורה לארץ".
בפרשתנו מופיע הציווי "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (ו, י"ח). דברי הרמב"ן במקום מבארים את עיקרי מצוה זו: "והכוונה בזה כי מתחילה אמר שתשמור חוקיו ועדותיו אשר צווך, ועתה יאמר גם באשר לא צווך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר, וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגת האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם". דברים אלו מבהירים עד כמה הנהגה של עשיית הישר והטוב, אף שלעיתים הם דברים המסורים ללב, הינם בריח מרכזי וחובק את כל זרועות מצוות התורה.
הגמ' בעבודה זרה (כ"ה ע"א) מביאה מחלוקת מהו נקרא "ספר הישר". ר' יוחנן סובר כי זהו ספר אברהם, יצחק ויעקב (בראשית) שנקראו ישרים ככתוב "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו". ר' אלעזר סובר כי ספר משנה תורה (דברים) הוא הנקרא כך, שכן כתוב בו "ועשית הישר והטוב בעיני ה'". הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית מתמקד על תקופת הבית השני ומציין כי באותו דור היו צדיקים, חסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, היה זה דור עיקש ופתלתל מלא חשדות כלפי הזולת, עד שבדך הפלגה הגיעו לידי שפיכות דמים ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. צדיקים הם היו אך לא ישרים. בניגוד מוחלט להם, שבח האבות הוא שמלבד היותם צדיקים היו אף ישרים, ואף חשו לטובתם של עובדי אלילים מכוערים והיו עמם באהבה.
את הפסוק "אהבת צדק ותשנא רשע, על כן משחך אלוקים אלקיך שמן ששון מחברך" (תהילים מ"ה, ח') מייחסים חז"ל בדרשתם לאברהם אבינו שאהב לצדק את בריותיו ומאן לחייבן (ב"ר מ"ט, ט'). משמעות דרשה זו כי אברהם אהב משפט, אך בתוך דרכי המשפט שילב את מידת היושר והאהבה לבריות.
דוגמא קלסית לדין המחייב לשלב בו אף את מידת היושר של האבות, מוצאים אנו במעשה תלמודי המובא בגמרא (ב"מ פ"ג ע"א) המתאר כי סבלים ששכר האמורא רבה בר בר חנא התרשלו בעבודתם ושברו את חביות היין שלו. כמשכון וכבטחון לפיצוי על נזקם תפס רבה את גלימות הסבלים. משפנו הסבלים לדין תורה בפני האמורא רב, הורה הוא לרבה להשיב את גלימות הסבלים, ואף לתת להם את שכר טרחתם. לשאלת רבה האם זהו דין התורה, השיב רב, כי חל עליו להוסיף חלק נוסף על הדין, והוא: "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" (משלי ב', כ').
"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א', כ"ז), בניינה של ירושלים יתעלה וישוב לעמוד על תילו כבראשונה לעת שיצא כנגה צדקה. ובהנהגת המשפט ישתלבו דרכי טובים ואורחות צדיקים, ועשיית הישר והטוב בעיני ה'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il