בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • מצוות השירות
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

undefined
13 דק' קריאה
כתב יד חדש שנתגלה
להלן דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מפירושו לרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פי"ג הי"ב). צילום כתב היד נמסר לי ע"י המחנך הדגול הרב חיים דרוקמן שליט"א:

לשון הרמב"ם:
"'ולמה לא זכה לי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן. אלא הם חיל ה' שנאמר 'ברך ה' חילו'. והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר 'אני חלקך ונחלתך' עכ"ל הרמב"ם.

וכותב על כך הראי"ה:
"ונראה דאע"פ שאין שבט לוי עורכין מלחמה, היינו לעשות מלחמה פשטית. כמו שאפשר שיזדמן ששבט אחד עושה מלחמה בשביל התנחלות שלו, שימצא לו בזה. אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחוייבים גם הם לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא ג"כ עבודת ה', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה' הוא שייך לה יותר משאר כל העם". עכ"ל.

הערה זו היא נפלאה מאד כי החידוש בה רב. מפורסם כי ברוב הישיבות הבלתי ציוניות בימינו, השתמשו בדברי הרמב"ם הנ"ל לפטור כל בן תורה מהשירות בצה"ל. וזאת מפני ההמשך של דברי הרמב"ם שם, וז"ל:
"ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללויים" עכ"ל (שם, הלכה יג).

הפוטרים מהשירות סבורים כי כל בן תורה הושווה לכך לשבט לוי. בסיס לדבריהם נמצא בדברי הגאון ר' ברוך דב לייבוביץ (ראש ישיבת סלובודקה בחו"ל) בספרו "ברכת שמואל", בסוף מסכת קידושין (ואמנם שם כתב לענין מניעה ממלאכה המפרנסת את האיש, ולא לענין שירות צבאי. ובכל זאת, חלק מרבני זמננו השוו אותם לזה ולזה).

כמה קושיות יש נגד "לימוד" זה. ראשית, אם באמת הרמב"ם פוטר כל בן תורה מהשירות הצבאי, הוא היה צריך לכתוב הלכה זו בהלכות מלכים, פרק ד', שם אסף דיני גיוס לצבא.

קושיא שניה, היכן זה כתוב בחז"ל? ואי אפשר לטעון כי הרמב"ם חידש הלכה למעשה זה מעצמו, ללא מקור, כי דרכו תמיד להקדים לכך הביטוי "נראה לי" או "ייראה לי" (כמו שהוא עצמו הקדים כלל זה, תשובות הרמב"ם, מהד' לפסיא, ח"א דף כ"ו). ואדרבה, בחז"ל (סוטה י ע"א) משמע כי גייסו גם בני תורה. "אין נקי, אפילו חתן מחדרו", עיי"ש הערת הגר"י ברלין בגליון הדף שם, "וכל שכן תלמידי חכמים". והעתיק דבריו מן ספר הערוך (ערך: אנגריא). ויש ראיה לכך מהירושלמי (סוטה, סוף פרק ח) "אין נקי, לית רבי ברבי" (עיין קרבן העדה).

קושיא שלישית, אמת שהרמב"ם השווה כל "מי שהלך ישר" לשבט לוי, אבל השוואה זאת היא רק לענין שה' יפרנס אותו דבר המספיק לו. אבל לא כתב כן להשוותו אל הלוי לענין מלחמה?

קושיא רביעית. מהמשך הפסוקים הדבר מוכרע שהלוי משתתף במלחמות מסוימות. הרמב"ם ציטט "ברך ה' חילו" מן ספר דברים (לג, יא). והרי בסוף אותו הפסוק כתוב "מחץ מתניים קמיו ומשנאיו מן יקומון". וברור שזה נאמר לענין מלחמה (עיין רש"י ורלב"ג). זאת אומרת, חוץ ממלחמת ההתנחלויות בא"י, שם הלוי פטור, יש גם מלחמה אחרת, שם הלוי כן משתתף? ועובדא היא כי בלעם נהרג ע"י פנחס (סנהדרין קו ע"ב), שהיה משבט לוי.

קושיא רביעית. הרי מצוה אחת מהתרי"ג הוא "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). וכמ"ש הרמב"ם "הרואה את חבירו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו, ולא הציל; או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה וכו' וכיוצא בדברים אלו, העושה אותם (הנמנע מלהצילו) עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'" (הל' רוצח, פ"א הי"ד). וברור שגם בן תורה מחוייב במצוה זו כמו כל אדם אחר מישראל. והא כיצד נפטור אותו מאיסור דאורייתא בלי מקור ברור בגמרא?

קושיא חמישית. בדברי רש"י זווין (במאמרו המוזכר להלן) שואל הרי כשיש סכנת נפשות ויוצאים להצלתה, "אין עושין דברים הלו אלא ע"י גדולי ישראל" (יומא פד ע"ב) והוסיף הרמב"ם (הל' שבת פ"ב ה"ג) "וחכמיהם". וכתב הרב הנ"ל:
"וכי הבדל יש בין שבאותה שעה הוא מתבטל מתלמוד תורה או שאינו מתבטל? ואם בהצלת נפש אחת כך, בהצלת רבבות אלפי ישראל על אחת כמה וכמה!".

קושיא ששית. על פי תורתנו יש לשלוח לצבא דוקא חיילים שהם יראי ה'. כי יש במלחמה סכנה, וחלילה חטאי החיילים עלולים לקטרג ח"ו. ולכן חייל שנכשל אפילו בעון קל, היה חוזר מערכי המלחמה (סוטה מד ע"ב). ומאירים הם דברי "ספר החינוך" (מצוה תקס"ו) מדוע יש להתקין במחנה צבאי מקום מסויים עבור עשיית צרכים, כדי לא ללכלך את מחניהם. וז"ל: "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, טו). כלומר שנפשותן של ישראל דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה שכולן (הנמצאים שם) נקיי הנפש. כי כל הירא מעבירות שבידו, כבר הלך לו ושב אל ביתו. ונשארו הטובים אשר רוח אלוהים שוכן בתוכם, וראוי להם לעמוד בנקיות. כאשר ידוע ומפורסם שהנקיות מדה מן המדות הטובות המביאה לידי רוח הקודש" (ע"ז כ ע"ב) עכ"ל. ומשמעות דבריו כי דוקא בני תורה, הם במיוחד יהיו חיילי ישראל במערכותיהם!

קושיא שביעית: נסיים כאן בדברי הגאון רש"י זווין, בסוף מאמרו (מובא ב"צבא וישיבה", מהד' ישיבת עטרת כהנים, דף 57):
"ואף זו, כלום הצלת אחרים בלבד הוא המדובר שלפנינו? כלום אין כל אחד ואחד מאתנו, בלי הבדל, עומד בפני סכנת נפשות, הוא וביתו וכל אשר לו? וכי כך היא המדה שהעוסקים בתורה לא יהיו מחויבים להציל את עצמם, אלא יעמדו מנגד ויטילו חובת ההצלה, ההצלה שלהם, על אחרים? וכי כך היא המדה, וכי זו היא דעת תורה? היכן מצינו כזאת?".

(ונוסיף על דבריו תמיהת משה רבינו "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר לב, ו)). ומסיים (דף 60) הרב הגאון הנ"ל כי לענין הנזק הצפוי לישיבות ולסדרי הלימוד, מוטל על ראשי הישיבות לבוא בדברים עם גדולי השלטון ולקבוע עמהם סדרים הראויים למנוע זאת. וכבר היו דברי מעולם.

מפני כל הקושיות הללו, נשארה חלשה סברא זו שאמרו בימינו לפטור בני תורה משירות צבאי. ודברי מרן הראי"ה בענין השתתפות בני לוי במלחמת מגן נגד צוררי ישראל הם קילורין לעיניים. כי אמנם אין להם חלק בנחלת ארץ ישראל. אבל יש להם חלק בכנסת ישראל ובהצלת חייהם!

(הערה: ובאמת ראיה גדולה יש לחילוקו של מרן ראי"ה. כי הרמב"ם עצמו סבור שהלויים משתתפים במלחמה כאשר לוחמים נגד אומה שאינה בא"י (נניח, אם משום מה רוצים לכבוש את טורקיה). כך כתב בהל' שמיטה פי"ג ה"י. ובכן רק במלחמת כיבוש א"י ממעטים ללוי, ולא במלחמה אחרת. וכיום אין אנו עוסקים במלחמת כיבוש א"י, אלא בהתגוננות נגד אויבינו המרובים.)

דעתו של מרן הראי"ה לענין גיוס לצבא האנגלי
אמנם יש לנו מסמך אחר, בו מרן הראי"ה כותב להיפך מהנ"ל וקובע כי בני תורה בודאי פטורים מלהשתתף בפעולות מלחמתיות. דבריו הובאו ב"אגרות הראי"ה" (ח"ג עמ' פח-צב). היה מדובר אז עת שהראי"ה שהה באנגליה (שנת עזר"ת, 1917) ומדינת אנגליה השתתפה במלחמת עולם הראשונה נגד גרמניה ובנות בריתה. הרב כתב להרב הראשי של אנגליה, כדי לבקש ממנו סיוע במניעת גיוס בני הישיבות והרבנים. אמנם הראי"ה היה אז רק בתור אורח באנגליה וחשש מאד להביע דיעה כה בלתי לויאלית (נאמנה) למארחיו. אבל הקדים "לא נסוג מכל פחד. במו אש נלך ולא ניכוה". לא נוכל להביא כאן כל דבריו, אלא נרשום נקודותיו.

א. הרב חשש שבגיוס בני הישיבות, יתמוטט מצב הישיבות (עמ' פח). וגזירה כזו נחשבת לנו "גזירת שמד" המחייבת מסירת נפש.

ב. גם כאשר אבותינו עמדו במצב צבאי נמרץ, בכיבוש א"י בימי יהושע, הוכיחו את יהושע מפני ביטול תורה (עמ' פט, ע"פ מגילה ג ע"א).

ג. אסא המלך נהיה חולה (מל"א טו, כג) מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים (עמ' צ' ע"פ סוטה י ע"ב).

ד. גם אברהם אבינו נענש על שהשתמש בתלמידי חכמים (נדרים לב ע"א). והרי היתה אז מלחמת מצוה (עיין מדרש ב"ר פרשה מ"ב, אמר אברהם "אצא ואפול על קידוש שמו של הקב"ה").

ה. "תלמידי חכמים העוסקים בתורה, בזכותם המלחמה נוצחת, והם מועילים למדינה יותר מאנשי חיל הלוחמים" (שם, עמ' צא. עיי"ש שהאריך בזה להביא ראיות. וחזר על זה בסוף האגרת בעמ' צב: "על כן תלמידי חכמים העוסקים בתורה הם הם המגינים על הארץ ועוזרים להצלחת הנשק הלאומי, לא פחות וגם יותר מכל החיל הלוחם").

ו. "וכל כך גבוהה היא בישראל תעודת לימוד התורה ללומדיה הקבועים, שהיא לא תוכל להיות נדחית גם מפני ציווי מלך ושליט" (עיין סנהדרין מט ע"א). כלומר מדובר בעת אשר דוד בקש לתפוש ולהרוג את המורד במלכות שבע בן בכרי (שמו"ב כ, א-ה).

אמנם אפשר להשיב כי דברי מרן הראי"ה בכתב יד הנ"ל שהבאנו בראשית המאמר אמורים רק על שבט לוי בלבד, ולא הזכיר שם פטור עבור בני תורה. אבל אותו הנימוק שנתן לכאורה שייך מאד לבני תורה, כי כתב על שבט לוי: "אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחוייבים גם הם לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא ג"כ עבודת ה', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה' הוא שייך לה יותר משאר כל העם". אם כן כיצד ניישב את הסתירה לדבריו ממה שכתב במלחמת העולם הראשונה?

ונראה שהחילוק פשוט ומבואר. אמנם הרב הזכיר בדבריו א. מלחמת כיבוש הארץ ע"י יהושע ב. אנגריא ע"י אסא המלך ג. אברהם אבינו סיכן שלש מאות ושמונה עשרה חיילים כדי להציל את לוט בן אחיו מהשבי ד. דוד נלחם נגד המורד שבע בן בכרי. בכל ארבעה הללו, לא הוזכר כלל מלחמה כדי להציל חיי ישראל! ונדון בהנ"ל אחד לאחד.

במלחמת יהושע, תלמידי חכמים השתתפו בקרב, אבל נענש יהושע כי החזיק אותם במערכה באותן שעות שלא היו עסוקים אקטיבית בהתקפה. וגם לא היה מדובר שם על מלחמת מגן מפני שונאי ישראל, כי אם בכיבוש א"י בלבד.

ובאנגריא של אסא, לא השתמש בת"ח במלחמה כי אם לשאת את האבנים אשר בעשא השאיר אחריו (מל"א טו, כב). וכבר העיר מהרש"א (סוטה י ע"א ד"ה מפני מה נענש) שלא היתה אצל אסא מלחמת מצוה.

אברהם אבינו לא עסק אז במלחמת הצלת כלל ישראל, אלא להציל אדם אחד, אשר בעצם לוט עזב את ה' והלך לגור בסדום והרשיע מאד ("הסיע את עצמו מקדמונו של עולם", ב"ר פ' מא). וכיצד נשוה זה להצלת חיי ישראל?

דוד שלח חיילים כדי להרוג את המורד בו. הא כיצד נשוה זאת להצלת כלל ישראל?

ובכן נכלול כי דברי הראי"ה נאמרו רק אז, במלחמת גוים (אנגליה) נגד גוים (גרמניה). אמנם היהודים היו אזרחי המדינה, וחובה מוסרית עליהם להשתתף במלחמתה. אבל בשביל מה להרחיק גם בני תורה מלימודם? והרי בסיטואציה ההיא, היהודים שבמדינה היו מועטים מאד, והסכנה לכל אחד מהם היא סטטיסטית נמוכה (עיין שו"ת משכנות יעקב, יו"ד סי' יז, עמ' ר"י, כי פחות מעשרה אחוז נחשב רק "מיעוט שאינו מצוי").

הרצי"ה עצמו התייחס לכמה מהנקודות הנ"ל בהערותיו לספרו "לנתיבות ישראל" (מהד' שלישית, שנת תשמ"ט, ח"א עמ' קכד-קכה) עיי"ש.

קנה מדה לבדוק דברי הראי"ה (באגרתו להרב הראשי של אנגליה) אם נאמרו גם כן בהצלת ציבור ישראל מפני צורריו, אנו נלמד ממה שאירע בימי מלחמת הקוממיות בארצנו (שנת תש"ח). כדברינו להלן.

דעתו של הרצי"ה במלחמת הקוממיות בארצנו (שנת תש"ח)
עת אשר שבע מדינות ערב המקיפים לא"י פתחו נגדנו במעשי איבה, התעוררה השאלה אם יצטרפו בני הישיבות למאמץ המלחמתי. הרצי"ה התייחס לזה בחוברת "למצוות הארץ" (הובא ב"לנתיבות ישראל", ח"א עמ' קיח-קכז) ושם ציין שהם באמת חייבים "לעמידה על נפשינו, להצלת החיים וכו' מפני פראי המדברות המוסתים ומאורגנים מפני רצחניה התרבותיים של קללת אירופה וחרפת טומאתה", מפני "חיוב תורני כפול".

היו אז כמה עסקנים שפרסמו ברבים דיעה נגדית, על סמך דברי הראי"ה הנ"ל. כתגובה לכך פרסם הרצי"ה כרוז (במודעת קיר ברחובות העיר) בסגנון דלהלן (והכרוז הובא שוב ב"צבא וישיבה" הנ"ל, עמ' 34):
הודעה גלויה
למען האמת והתורה
ב"ה כ"ה ניסן, ה'תש"ח
ראיתי כעת שנתפרסם בחוצות ירושלים קטע מתוך מכתב של אאמו"ר הרב זצ"ל שכאילו הוא מסייע חלילה להשתמטות ממלוא החיוב של העמידה על נפשנו ועל נפש כל קהל ישראל. והנני מחוייב ומודיע בזה, למען אמיתה של תורה, כי המכתב הזה נכתב ממנו בחודש אדר שנת תרע"ז בלונדון להשתדלות לשחרור תלמידי חכמים ממלחמת אנגליה ורוסיה וגרמניה וכו' שלא היה בה שום ענין לחיוב הצלת נפשות בישראל ובארץ ישראל. ועל כגון דא אמרו חז"ל (בבא בתרא קל ע"ב, עי"ש רש"י) שאין למדין הלכה מפי מעשה. ועל השימוש בדברי קטע ממכתב קדשו זה, בהעלמת הענין שהוא דן בו, ובהסבת דעת הקהל שכאילו יש לדברים הללו איזה שייכות למצבנו עכשיו, יש להצטער שהוא כמו סילוף מן המין הגרוע והמחפיר ביותר. וכבר היו כמה פעמים מעשה זייפנים וסלפנים לרעה בדברי קדשו. וכדברי הרמב"ם באגרתו (תחילת "אגרת תחיית המתים") שאפשר לזייפנים לתלות בדברי תורתנו הקדושה ציווי של 'וסרתם ועבדתם אלהים אחרים'.
ונקוה בעזה"י שזה יצטרף למהלך ייסורינו ומירוקיהם בדרך גאולתנו ופדות נפשנו, בהגדלת התורה והאדרתה. בדגל שם ה' אלוקינו ורנן ישועתו בתשובת אמת, ותקומה שלימה בבית חיינו בתורתו ועבודתו ומצוותו ומלכותו, כדברו החי וקיים לעד עולם.
צבי יהודה כהן קוק

הרב שלמה יוסף זווין תמך אז בעמדת רצי"ה. הוא פרסם קונטרס, חתום בעילום שם ע"י "אחד הרבנים". רק כעבור שנים נתפרסם שהוא היה המחבר. המאמר כולו נדפס בסוף חוברת "צבא וישיבה", הוצ' ישיבת עטרת כהנים, שנת תשנ"ג. אבל הגרי"מ חרל"פ חלק על רצי"ה (כך גילו לי מבני משפחתו).

מעניין מאד שבהמשך השנים אחר כך, בהיות רצי"ה ראש ישיבת "מרכז הרב", הוא לא הסכים שתלמידי הישיבה יפסיקו מלימודיהם ויתגייסו לשירות צה"ל. דעתו נתפרסמה ב"שיחות הרב צבי יהודה" (הוצ' ישיבת עטרת כהנים, ירושלים, "פרקי משיח", חוברת 6 עמ' 6, ואח"כ בספר הנ"ל "צבא וישיבה", מהישיבה הנ"ל עמ' 9-16). ועוד חשוב לציין כי רצי"ה היה סבור כי על התלמיד לעסוק בלימוד תורה בישיבה לכל הפחות משך עשר שנים (מגיל 16 ועד 26) ורק אז יהיה מותר לו לבטל מלימודו וללכת לשרת בצה"ל (כך מובא בשמו ב"עיטורי כהנים" , מהד' שבט, תשמ"ו).

מדוע שינה את דעתו? פשוט הוא שהנסיבות נשתנו. בשנת תש"ח היינו במצב בטחוני ירוד ביותר. לא היה מספיק נשק בידי חיילינו, וגם היה צורך לכל זוג ידיים נוספות. אבל כעבור זמן שמדינת ישראל נתעצמה ב"ה, וגם היתה עלייה ארצה של למעלה ממליון עולים, כבר היתה אפשרות לשחרר מהגיוס כמה וכמה מגילאי הגיוס. מפני כל מיני סיבות שונות ומשונות (חלק לא שרתו בפעילות צבאית כי היו בלהקה הצבאית או אנשי "גלי צה"ל"!) שחררו השלטונות בחורים רגילים מן חובת הגיוס. הסיבות הידועות לשחרור היו תרבותיות, חברתיות, סוציולוגיות, או שנמצאו בלתי מתאימים. אם כן כל שכן שיש לשחרר תלמידי חכמים! "לא תהא כהנת כפונדקית" (יבמות קכב ע"א).

זאת ועוד. בשנת תש"ח היה מדובר על מלחמה מיידית. ידעו כי כשוך הקרבות התלמידים יחזרו ללימודיהם. אבל אחרי קום המדינה הלכו המגויסים לשירות צבאי של שלש שנים, כאשר אחרי האימונים עסקו בשמירה שוטפת, ולא מעשה קרב לתקופה קצרה. והיה ברור כי כבר לא יחזרו ללימודיהם. ולכן "למעשה" הרצי"ה הסתייג מגיוס בני ישיבות לצה"ל. ואפשר שהרצי"ה שינה דעתו מפני שהתפרסם מאד שאחוזים גבוהים של המתגייסים נטשו שמירת התורה, וחלק רב נהיו מחללי שבתות. הכל מפני אוירה מובהקת של שנאת דת אשר שררה בימים ההם. לא כך היה המצב בשנת תש"ח.

הסתייגויות לפי תנאים צבאיים שבזמננו
לפני כמה שנים, בזמן ההתקוממות הערבית הראשונה (החל בשנת 1990) היו כמה מתלמידי ישיבות ההסדר ששאלו אותי אם להתנדב לקורס קצינים ולהאריך בשנה את שירותם הצהל"י. היו אחרים ששאלו אותי אם לדחות את שנות שירותם. פניתי אז להתייעצות אצל מו"ר הדיין המפורסם הרב שמואל דביר זצ"ל. וענה לי כי שלשה פרטים נשתנו לגריעות.

א. התורה הבטיחה "כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך" (דברים כג, טו) אבל זאת בתנאי של "והיה מחניך קדוש ולא ייראה בך ערות דבר". אבל כאשר יש בנות המשרתות בצה"ל, ויש מהחיילים הצעירים הנכשלים מפני זה בהרהורים אסורים, או בהגרוע מכך, שוב אין השכינה מגינה ח"ו על החיילים. כיון שכך, הרי אנו שולחים את אותם השואלים לסכנה שהיא יותר גדולה ומאיימת. (הערה: ומה היה עונה הר"ש דביר על מצבנו היום, שמפני חינוך מושחת סידר המטכ"ל שהבנות ישרתו גם ביחידות קרביות, גם בתוך טנקים גם באוירונים, גם בצוללות. וכבר הרבה מהחילוניים התלוננו על קלקול האוירה הכללית במוסר ירוד. וכל זאת חוץ מהנוהל הנפסד של "מדריכות ספורט", אשר כל נבון יבין הנזק שבכך. הרי זה נכלל "בערוות דבר" שבפסוק הנ"ל).

ב. עוד העיר הר"ש דביר, כי לפי נוהל פתיחה באש, חיילים שלנו עומדים במצב נחות מאד מול האויב הערבי. בו בזמן שהטרוריסטים יורים על מנת להרוג, חלו מגבלות על החייל שלנו להקדים לקרוא אל החשוד לעצור. ואם זה לא מועיל, לירות באויר. ואם גם זה לא מועיל, יש לירות רק ברגלי האויב או בחלק תחתון של גופו, וחלילה לסכן את חייו. וכל זאת אך ורק כאשר איננו נמצא בקרבת מקום של אזרחים ערבים (וכל שכן אם יש שם תינוקות). במצב כזה עליו לשקול היטב מה יהיו התוצאות המשפטיות של ירי ללא הצדקה מוחלטת מכל הבחינות. כמובן מפני הנחיות אויליות הללו הרבה מחיילינו נהרגו ולא הצליחו לקיים "הבא להורגך, השכם להורגו". כאשר המצב הוא כך, קשה לזרז תלמיד להתנדב למצב מסובך כזה. בהרבה אופנים ידיהם כבולות מלנקוט אמצעי לחימה.

ג. נשתנה עוד תנאי נוסף. בתקופתנו נוהגות הממשלות השולטות בישראל לשחרר מאות אסירים ערבים, לשם "מחוה לטובה" למדינות ערב. במשך העשור נשתחררו יותר מאלף מחבלים. כאשר חייל ישראלי צריך להתאמץ בכל יכולתו ללכוד אותם (חי ולא מת, למען יגלו לשב"כ מידע חיוני), והחייל עומד בסכנת נפשות, ואח"כ הרבה מהטרוריסטים הנלכדים בחירוף נפש של חיילינו, משתחררים (וחלק מהם חוזרים להפעיל טרור שוב נגדנו). מי יתיר לחייל להסתכן? עד כאן מדברי מו"ר הרב דביר.

כל שכן שניתוסף לכך שיקול חמור. פעמים רבות נקלעו חיילינו למצבי קרב שאילו המפקדים היו משתמשים אז נגד האויב בכח התקפי, כמו מטוסים, או בכח ארטילריה, היו חוסכים חיי חיילינו. אבל מפני שיקולים זרים ("כיצד זה יתראה בעתונות מקומית ובינלאומית?") החליטו שהקרב יתנהל ע"י חיל רגלי, חשוף לסכנות ולמארבים. כך היה כאשר שר הבטחון משה דיין נמנע מלהשתמש בחיל האויר בכיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים, ונהרגו אז כמאתים מחיילינו. כך היה בתקופה האחרונה כאשר נהרג אל"מ דרור ויינברגר ועוד עשרים איש בסימטאות חברון (לפני שלש שנים) מפני שלא פוצצו את הבתים הסמוכים על יושביהם הטרוריסטים, כנהוג בעולם בעת מלחמה. והענין הזה מפורסם בהרבה מקרים דומים. ולכן כאשר יש לפעמים חוסר יחס הוגן כלפי הצלת חיי החיילים שלנו , וזאת מפני החלטות הדרג המדיני, ספק אם יש לזרז בחורים לשרת בצה"ל ולהסתכן. (עיין דבר דומה בשו"ת יחוה דעת, ח"ג סי' פד. ואמנם יש לחלק, כי שמא כדי להציל את כלל ישראל, יש חיוב גדול אפילו להכנס לספק סכנה. והכל תלוי לפי רמת הסכנה שההזנחה הנ"ל גורמת. והדברים צריכים שיקול).

אבל מצד שני, מי שכבר משרת בצה"ל עושה מצוה כל יום ויום שהיא גדולה ביותר. הוא גם מקיים מצות "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) וגם זוכה כי קיום כל המדינה (על מליוני תושביה) נזקף לזכותו. ואפילו מצוות לימוד תורה שבאותן ישיבות בהן לומדים תורה, הכל הוא בזכותם של חיילי צה"ל. אמנם (כאמור) במצב גיוס כבימינו אשר (לפי העתונות) שני שליש מגילאי הגיוס אינם מגוייסים (מפני כל מיני שיקולים), ואף כי גם בישיבות ההסדר יש בכל מחזור כמה בודדים מיוחסים אשר בהסכם עם משרד הבטחון אינם מגויסים, שמא כל אדם ישקול איזה דרך יבחר.

ולכן נשארת פתוחה שאלה זו בה דן מאמר זה. כנראה זה לא פשוט ליישם דברי הרב אברהם קוק וכן דברי רצי"ה על גיוס לצה"ל שבימינו. עלינו לדון בדבר לפי קריטריונים אחרים, גם מסיבות אחרות שלא הוזכרו לעיל.

כח לימוד תורה כמגן על חיילינו
ודאי כי חז"ל לימדו שע"י הללו הלומדים תורה, חיילינו מצליחים בקרב. אמרו: "מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה" (מכות י ע"א). וכן מפורש במדרש תהלים (תחילת פרק ל"ה). ועיין דברי הנצי"ב ("העמק דבר", דברים ו, כג) האומר "גם חובה לקבוע אנשים ללמוד תורה, שהיא סגולה מיוחדת למלחמה". ע"ע "אוצרות הנצי"ב", ערך (לימוד) תורה, פסקא כ"ו, רשימת שאר מקומות שהנצי"ב הזכיר יסוד זה. אבל זה נאמר באופן כללי שלא בשעת מעשה המלחמה, כי הא כיצד יבטלו עצמם ממצוות "לא תעמוד על דם רעך" כאשר עם ישראל נמצא בסכנת נפשות? או שמדובר בכל מלחמה אחרת (כמו מלחמת מדין, בפרשת מטות) שלא בענין שישראל הם בסכנת מות ממתקיפיו. ועוד, שמא מדובר רק על מי שפטור מהגיוס, כדין התורה שהירא ורך הלבב פטור מללכת לקרב (ואני סבור שזה נאמר גם במלחמת מצוה, כדי שלא יסכן לאחרים כדכתיב "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ, ח)) או באדם הבלתי כשיר פיזית לקרב או מבוגר בגיל, והם המגינים עלינו ע"י לימודם.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il