האם יאוש הופך להפקר | הרב מרדכי הוכמן | בית המדרש

ספריה
נושאים שונים

קטגוריה משנית

משנה וגמרא
בבא קמא

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אברהם בן רוחמה

11 דק' קריאה

בסימן רע"ג יישב "קצות-החושן" מספר קשיים על פי יסוד, שהרמב"ם סבור כשיטת רב יהודאי גאון, והפקר הוא כעין נדר ואיסורו מתורת "בל יחל"; ולכן הרכוש המופקר עדין שייך לבעליו עד הזכיה. "קצות-החושן" חידש שלשיטת הרמב"ם אם המפקיר מת אין היורשים חייבים לקיים את הפקרו, ומותר להם לחזור מהרשות שניתנה לרבים לזכות ברכוש אביהם. "קצות-החושן" עצמו הקשה על המקורות שהביאו המפרשים כמקור לשיטת הרמב"ם; ואמר שמפשטות הסוגיות מתבקש שה"הפקר" אינו נדר, ולכן נשאר ב"צריך-עיון" על מקורו של הרמב"ם.

בסימן רס"ב כתב "נתיבות-המשפט" (על פי תוספות בבבא-קמא דף ס"ו ע"א), שקיים הבדל בין יאוש להפקר. בהפקר יוצא הדבר המופקר מידי המפקיר גם לפני שזכו בו; ואלו ביאוש אינו יוצא מתחת ידיו עד שיזכו בו; ולכן יכול לחזור בו מ"יאוש" קודם שזכו בדבר ממנו התייאשו. בסימן רע"ג כתב "נתיבות-המשפט" - שרק לענין 'דעת אחרת מקנה' נחשב החפץ המופקר כרכושו, אך לשאר הדברים אינו רכושו. דברי נתה"מ שאין אפשרות לבטל מצב של הפקר מתאימים עם שיטת התוס' (בבבא-מציעא בדף י"ב ע"א בד"ה "ויצא בפתח אחר"), ועם שיטת רש"י בפרושו במשנה בב"ק דף ט' ע"ב.

אמנם, במאמר הקודם "חדושי הדין בנזקי הפקר" התבאר שלפי שיטת רבנו-חננאל הרי"ף והרמב"ם - ההפקר אינו הקנאה, אלא סוג של "הסתלקות"; ולכן יכול להיווצר מצב, שחפץ מופקר – יחזור ויהיה שייך לבעליו 1 . גם דברי נתה"מ, שיאוש שונה מהפקר, ולכן המתייאש יכול תמיד "לחזור בו" מן היאוש ; אינם עולים לכאורה בקנה אחד עם שיטת הרמב"ם, וכדלקמן.

שור הנסקל ש"הפקירוהו"
זו לשון המשנה בבבא קמא דף מ"ד ע"ב:

"מתני'. שור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו - אינו מוקדש, שחטו - בשרו אסור; ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו - מוקדש..."

במשנה מבואר, שאחר גמר-דין יש לשמים זכייה בשור, כדי לקיים בו את העונש; ומכיוון שהשור אינו שייך עוד לבעלים המקורי – הוא אינו יכול להקדישו.

בסוגיה בכריתות דף כ"ד ע"א מובא דיון ביחס לשור שנגמר דינו לסקילה – על סמך עדות שקר; וזו לשון הסוגיה:

"אמר רבי כרוספדאי אמר ר' יוחנן : שור הנסקל שהוזמו עדיו, כל המחזיק בו זכה בו. אמר רבא: מסתברא טעמא דרבי יוחנן, כגון דאמרי ליה נרבע שורו, אבל אמרו רבע שורו, הוא בעצמו מידע ידיע דלא רבע, ולא מפקר ליה,..."

וזו לשון הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פרק י"א הלכות ט'-י"ג:

"שור שהמית את האדם והקדישו בעליו אינו קדוש, וכן אם הפקירו אינו מופקר... במה דברים אמורים אחר שנגמר דינו לסקילה ... שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה - שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו . ואם העידו שבעליו רבעוהו והזים את העדים הרי השור לבעליו והקודם ומשכו לא זכה בו, שכיון שהבעל יודע בעצמו שלא חטא ושאלו עידי שקר והרי הוא מיחל להזימם - לא הפקיר".

בתחילה כתב הרמב"ם, ש"הפקר" אחר גמר דין אינו חל (שהרי השמיים זכו בו כדי לקיים את העונש).
אלא, שיש לברר את המשך דבריו - "שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה - שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו ". וקשה, שאם אינם יכולים להפקירו - כיצד הופקר?

"קצות-החושן" (סימן ת"ו) הסביר בדעת הרמב"ם, שמדובר בהפקר רגיל אלא שנעשה על תנאי שיוזמו העדים; וחילק בדעת הרמב"ם בין הפקר ליאוש; שההפקר דומה להקנאה, אך ביאוש לא יצא מרשותו. לכאורה, קצוה"ח סותר עצמו - מדבריו בסימן רע"ג (שהובאו לעיל); - שם סבר, שלדעת הרמב"ם גם בהפקר לא יוצא הרכוש מיד בעליו.
לבד מכך, יש להקשות על דברי "קצות-החושן" שבסימן ת"ו. לכאורה על צד שיוזמו העדים - אין זה מסתבר שהבעלים ירצו להפקיר. אדרבה, נראה שעל צד זה - ישאירוהו לעצמם. גם אם נאמר שיתכן וארע שהבעלים בחרו באפשרות לא מצויה - מדוע נקט הרמב"ם בפשטות שכל בעלים מפקירים את שורם במצב זה.
מפאת הדחק נלענ"ד, שההפקר עליו דיבר הרמב"ם בהלכה י"ג אינו הפקר רגיל, אלא "יאוש" שהפך להפקר; 2 והרמב"ם מתבסס בשיטתו על פרוש רבינו-חננאל, וכדלקמן.

פרוש רבינו-חננאל בסנהדרין
בפרק ששי בסנהדרין (דף מ"ד ע"ב), הביא רבינו-חננאל ירושלמי, שאינו קשור בהכרח לסוגיה שם; וזו לשון הירושלמי:

" שור היוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין, רבי יוחנן אמר כל הקודם בו זכה, וריש לקיש אמר הפקר טעות הוא; וכן עבד היוצא ליסקל והקדישוהו בעלים ונמצאו עדיו זוממין רבי יוחנן אמר זכה לעצמו, וריש לקיש אמר יאוש טעות הוא..."

גרסת הירושלמי בסנהדרין פרק י' הלכה ז' וכן בבבא קמא פרק ד' הלכה ח' גם ברישא לגבי השור היא - "... יאוש טעות הוא". אולם גרסת הירושלמי בסנהדרין פרק ו' הלכה ב' ברישא היא - "... הפקר טעות הוא". 3 יש לברר:
א. מדוע נוקט הירושלמי לגבי שור הנסקל לשון "הפקר", ואלו לגבי עבד היוצא ליסקל נוקט הוא לשון "יאוש"?
ב. מדוע הביא הרמב"ם את פסיקת רבי יוחנן רק לגבי שור הנסקל?

נראה, שבשור שנגמר דינו להיסקל, בעליו התייאשו ו"הסתלקו" מזכויות בעלותם עליו; ומכיוון שהאפשרות לזכות בו פתוחה בפני כל העולם, נחשב מצבו כ"הפקר".
אמנם, אם יזכה מישהו בשור, בית-דין יוציאו ממנו את השור כדי לקיים בו את העונש. לכן - למעשה, לא תועיל בשלב זה פעולת זכיה מן ההפקר, גם על הצד שיוזמו עדיו; מפני שהאנשים "רפוי מרפיאן בידייהו" 4 אפשרות זו של ההזמה; ו"אנן סהדי", שלא גמרו בליבם לזכות. נמצא שכוונת הרמב"ם היתה, שבשלב זה קיימת הסתלקות של "יאוש" השווה ל"הפקר"; אלא שלא תועיל אז פעולת זכיה מן ההפקר. אולם תועיל - משהוזמו עדיו.

גם בעבד שיוצא ליסקל, שבעליו הסתלקו מזכויות בעלותם עליו; מי שינסו לזכות בו 5 , לא גמרו בלבם לזכות בו; מפני ש"רפוי מרפיאן בידייהו" אפשרות זו של ההזמה. מאידך, העבד חפץ לזכות בעצמו, ויודע שאינו חייב מיתה והוא מצפה שהעדים יוזמו; ולכן גמר בליבו לזכות בעצמו. ונמצא, שאחר שהבעלים הסתלקו מזכויותיהם עליו, הוא הראשון שזוכה בעצמו; 6 וכאשר יוזמו העדים תתברר זכייתו לכולם. אמנם, מכיוון שאפשרות הזכיה אינה פתוחה בפני הכל, מצב ה"יאוש" לא הגיע להגדרה של "הפקר"; ולפיכך, וה"הסתלקות" שבעבד - נשארה כ"יאוש" - גרידא.

נמצא שלמרות שמבחינת הבעלים, בשני המקרים הם התיאשו (והסתלקו מבעלותם), מכיוון שהאפשרות שהרבים יזכו ברכושם, אינה שווה; לכן ניתן להגדיר את מצב ה"הסתלקות" שבשור - כ"הפקר", ואלו מצב ה"יאוש" שבעבד נשאר בהגדרתו - כ"יאוש".

ביאור מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן
ריש לקיש סבור בירושלמי, ש"יאוש" ו"הפקר" שווים, והם דומים להקנאה מאחד לשני. וכשם שמצאנו שקנין בטעות מוכחת אינו קנין; כך כאשר קיימת טעות מוכחת ביאוש ובהפקר - שנמצאו העדים זוממים - אין היאוש וההפקר חלים.
בדעת רבי יוחנן בירושלמי יתכנו כמה הסברים:
א. ניתן היה לומר, שרבי יוחנן מודה לריש לקיש ש"הפקר" ו"יאוש" דומים לקנין . אלא שרבי יוחנן סבור שהם קנין מיוחד, שחל גם אם היה בטעות. ולכן צריכים הבעלים לזכות ברכוש ככל אחד אחר, אלא שבעבד - קדם העבד וזכה בעצמו. אמנם, במאמר הקודם "הפקר: הקנאה או הסתלקות" התבאר שלדעת הרמב"ם רבי יוחנן סבור שהפקר הוא "הסתלקות"; ולכן צריך הסבר אחר, וכדלקמן.
ב. רבי יוחנן סבור ש"הפקר" ו"יאוש" מהווים "הסתלקות". 7 אך הן ב"הפקר" והן ב"יאוש" חל איסור על הבעלים לחזור בהם מן ההסתלקות, גם כשהיתה בטעות. ולכן צריכים גם הם לזכות ברכושם, אלא שהעבד קדם להם. (וטעם האיסור יבואר לקמן).

שיטת רבי יוחנן בירושלמי – ושיטת רבי יוחנן בבבלי
הרמב"ם השמיט את דברי רבי יוחנן בירושלמי - בדין עבד היוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין.
נראה, שהרמב"ם סבור שלמסקנת התלמוד הבבלי, רבי יוחנן חזר בו ; ונקט, שאיסור לחזור בו מן ההסתלקות קיים רק במצב, שה"יאוש" ראוי להיות מוגדר כ"הפקר". לפיכך, השמיטה הסוגיה בבבלי בכריתות (דף כ"ד) את דברי רבי יוחנן לגבי העבד, והביאה את דבריו רק לגבי שור הנסקל. דהיינו, אם ההסתלקות נתנה אפשרות זכייה לכל העולם, 8 מוגדר ה"יאוש" כ"הפקר"; ואסור לחזור ממצב זה. אולם, אם ההסתלקות נתנה אפשרות זו רק לעבד, הרי שדין "יאוש" זה כדין מתנה; ומתנה בטעות אינה מתנה. 9

מהות האיסור לחזור מהפקר
שיטת קצות החושן שלרמב"ם יש בהפקר איסור מתורת "בל יחל", קשה מכמה טעמים.
א. לא מצינו ברמב"ם, שאדם נשאל על הפקרו, ומכאן נראה לכאורה - שאינו נדר.
ב. בפרק ח' מהלכות נדרים הביא הרמב"ם, שנדרי טעות אינם נדרים ואינם צריכים הפרה. ואם היה ההפקר פועל כנדר או כקנין רגיל, או כשילוב של שניהם; הרי מיד שהתבררה הטעות (שהוזמו העדים), היה אסור לכל אדם לזכות ברכוש.
ג. קשה לומר זאת לפי לשון הרמב"ם - "שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה, שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו". לכאורה, אם היה ה"הפקר" תלוי במוצא פיו, היה הרמב"ם צריך לנקוט - " אם הפקירוהו בעליו". מהרמב"ם משמע, שההפקרה אינה בפועל - במוצא פיו , ואינה קשורה ל"לא יחל דברו"; ומשמע שהכוונה ל"יאוש" שהגיע למעלת הפקר.

נראה שאיסור זה קשור להבנת הרמב"ם בדין "מצר שהחזיקו בו רבים"; וזו לשון הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פרק י"ג הלכה כ"ז:

"מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להן מן הצד, מה שנתן נתן וזכו בו, וזה שנטל לא זכה בו, וכמה רוחב דרך הרבים אין פחות משש עשרה אמה ."

הרמב"ם מדגיש 10 שהדין הזה שייך רק בדרך שרוחבה "שש עשרה אמה" שהיא דרך ששייכת לכל העולם. לפי הבנת הרמב"ם קיים קושי לפגוע בזכות שהוענקה לכל העולם, גם אם היא הוענקה בטעות. למרות שהרבים זכו בטעות בדרך הזו, אי אפשר לבטל את הזכיה שלהם. היסוד הזה קיים במידה מסוימת גם בהפקר, וכדלקמן.

פגיעה בזכות ששייכת לכל העולם
כאשר אדם מסתלק מרכושו ברצון, או שלא ברצון כמו ביאוש, ונוצרה אפשרות לכל העולם – לזכות ברכושו. אם הוא חוזר בו ומודיע שאינו מרשה להם לזכות ברכושו, הוא פוגע בזכות שהוענקה לכל העולם; ואסור לו לעשות זאת. סמך לאיסור זה נמצא בכתוב במשלי (כ"ג, י') - "אל תסג גבול עולם".

בשור שנגמר דינו להיסקל, בעליו התייאשו ו"הסתלקו" מזכויות בעלותם עליו; ומכיוון שהאפשרות לזכות בו פתוחה בפני כל העולם, נחשב מצבו כ"הפקר". גם כאשר יוזמו העדים, והתברר שהוא התייאש בטעות; אסור לו להודיע לרבים שהוא אינו מרשה להם לזכות בשור; ומי שקדם וזכה בשור – אי אפשר להוציא ממנו את השור.

אמנם יש מקרים שבהם מותר לחזור מן ההפקר, ומכיוון שההפקר הוא רק "הסתלקות" – החזרה שלו מועילה. וכדלקמן.

חזרה מן ההפקר
בסוגיה בנדרים (דף מג, ב) הובאה ברייתא "המפקיר את שדהו - כל שלשה ימים יכול לחזור בו, מכאן ואילך אין יכול לחזור בו...". לשיטה שהפקר הוא "הקנאה", מייד שהוא הפקיר את השדה היא יצאה מרשותו; ולכן הברייתא הועמדה שם בסוגיה באוקימתות שמובאות ב"נתיבות-המשפט" (סימן רע"ג ס"ק ב'). אולם הרמב"ם הכריע שהפקר הוא "הסתלקות", ולכן הוא הביא את הברייתא כפשטותה.
לדעת הרמב"ם, לרבי יוחנן הברייתא משמיעה - שהפקר הוא הסתלקות; ויש פעמים שיכול ומותר לו לחזור בו; ויש פעמים שאסור (כלומר "אינו יכול") לחזור מן ההסתלקות, אלא צריך לזכות בו ככל אדם. דעתם של בני אדם סומכת על הקרקע, וכן מבואר בכתובות דף ס"ז ע"א. אדם שהפקיר שדהו, עשה מעשה שאינו טבעי; ולכן שלושה ימים מסתפקים האנשים בגמירות דעתו, ו"יכול לחזור בו"; דהיינו, אין עליו איסור לחזור בו. אבל אחר שלושה ימים סמכה דעת השומעים שלא יחזור בו.

לשיטת הרמב"ם, הברייתא הנוספת המובאת בסוגיה מובנת כפשטותה; והיא מחדשת, שאם המפקיר עצמו "זכה" בקרקעו במעשה קנין, - "דינו בו כדין כל אדם - אם קדם ו'זכה' בו 'קנהו' 11 " - ופטור מן המעשרות לגמרי. הרמב"ם מגביל 12 , שדווקא אם "זכה" בשדהו - ע"י מעשה קנין - יהיה פטור ממעש ר. אך אם החציף ועבר וחזר בו בחרטה מן ההפקר, יהיה חייב במעשר; שהרי מכיוון שההפקר הוא הסתלקות - אם עבר וחזר בו בחרטה, הועילו מעשיו.

הרמב"ם קבע את הלכות ההפקר בהלכות נדרים; כדי לרמז שההפקר הוא הסתלקות - וממילא "אינו יכול" פרושו "אסור"; ואין צורך להוציא את הברייתות מפשטותן. הטור והשולחן-ערוך הביאו בחושן משפט בסימן רע"ג את לשון הרמב"ם, והקשה על כך הגר"א: "...ושם מ"ג ב' איפריך מילתיה דר' יוחנן ע"ש". אולם כפי שהתבאר, הרמב"ם קיבל את שיטת רבי יוחנן - ודחה את שיטת רבא בסוגיה בנדרים שם, משום שסבר שרבא עצמו חזר בו בסוגיה בב"מ דף י"ב. 13

סיכום:
שיטת הרא"ש: הראש פסק כסוגיה בנדרים, לפיה ההפקר פועל כ"הקנאה". אחרי שהפקיר, הדבר המופקר אינו שייך לבעליו הקודם; ואם הוא זכה בקרקע יש לעשר כהבנת הסוגיה בנדרים בדעת חכמים. נתיבות המשפט בסימן רס"ב ובסימן רע"ג נוקט כשיטת הרא"ש.

שיטת הרמב"ם (לשון השו"ע):
א. לפי "קצות החשן": ההפקר פועל מתורת "בל יחל", אחרי ההפקר החפץ עדיין שייך לבעליו, אולם בניו של המפקיר יכולים לחזור בהם מן ההפקר. (בענין הצורך באמירה בפה קצוה"ח שלח לעיין בב"ח, כמו כן הקשה קצוה"ח על המקורות שהביאו לסיוע לכך שהפקר הוא מתורת "בל יחל").

ב. לפי ההסבר שהובא במאמר: ההפקר פועל כהסתלקות הנותנת זכות לכל-העולם לזכות ברכושו, ואין צורך באמירה בפה. אחר ההפקר החפץ עדיין שייך לבעליו. דיני הפקר קיימים בחפץ רק כל עוד קיימת אפשרות זכיה בפועל לרבים. יש לעשר כפשטות לשון הברייתות ולא כהעמדתן בסוגיה בנדרים.
נלענ"ד שלפי הסבר זה, קיים איסור לבנים לחזור בהם מן ההפקר; שהרי הם פוגעים בזכות שניתנה לכל-העולם. לפי הסבר זה, האיסור לחזור בו תלוי בחפצא ולא בגברא. אמנם אם חזרו בהם - החזרה מועילה; שהרי גם חזרת אביהם מועילה, מפני שההפקר אינו פועל מתורת נדר.

יאוש באבידה
א. לפי שיטת נתה"מ בסימן רס"ב ס"ק ג' וקצוה"ח בסימן ת"ו (לפי תוס' בב"ק דף ס"ו, ופרוש הרא"ש בנדרים): אדם שאיבד אבידה והתייאש ממנה, כשיחזור ויראנה, אינו צריך לחזור ולזכות בה.
ב. לפי ההסבר שהובא במאמר: הרמב"ם אינו מסכים עם התוס'. ולשיטתו, אדם שאיבד אבידה והתייאש ממנה, מכיוון שאפשרות הזכיה היתה נתונה לכל-העולם, דומה דינו לדין שור הנסקל שהוזמו עדיו - ויאושו מהווה הפקר. ומכיוון שלשיטת הרמב"ם אסור לחזור בו מן ההפקר, וכל הקודם זכה בשור; אף כאן אסור לחזור מן הרשות שניתנה לכל-העולם, ויצטרך לזכות באבידתו. אמנם אם "יחציף" ויחזור בו בפיו - חזרתו מועילה, ואין לצבור עליו אלא תרעומת.

אמנם, הדברים צריכים עיון, ולא נכתבו אלא כדי לעורר את לב המעיינים.

^ 1.לפי הבנת הרי"ף והרמב"ם בסוגיה בבבא קמא (דף יג ב), אם הניזק יתפוס את השור המזיק שהפקירוהו בעליו – וימנע מכולם לזכות בו, יתבטל שם "הפקר"; וממילא יתחייב הבעלים בנזק שלם.
^ 2.ועיין גם בדעת הגר"ז בשו"ת שבסוף שו"ע הגר"ז, ואכמ"ל.
^ 3.ההבדל בין הרישא לסיפא, שקיים בגירסת הירושלמי בפ"ו בסנהדרין, נועד לרמז שברישא קיים מצב שבו ה"יאוש" נחשב ל"הפקר"; ולכן בחר בו רבנו-חננאל.
^ 4.וכעין המבואר בבבא בתרא דף קמ"ב ע"א: "דתניא: 'גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו, ושמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת - חייבין להחזיר; החזירו הכל, ואחר כך שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו, החזיק בשניה - קנה, ובראשונה - לא קנה'; ... רבא אמר: שאני התם, דרפוי מרפיאן בידייהו מעיקרא. וכן נפסק ברמב"ם בהלכות זכיה ומתנה פרק ב' הלכה י"ח.
^ 5.ועיין בקידושין דף כ"ב ע"ב.
^ 6.וכן הוא בקידושין דף כ"ג ע"א - "דתניא: גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו, והיו בהן עבדים, בין גדולים בין קטנים - קנו עצמן בני חורין; אבא שאול אומר: גדולים - קנו עצמן בני חורין, קטנים - כל המחזיק בהן זכה בהן." ופסק הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה פרק ב' הלכה י"ז כאבא שאול. ובאופן דומה הבין הרמב"ם בסוגיה בב"ב דף נ"ד ע"ב בטעם, שאם קדם אחר והחזיק - זכה.
^ 7.וכהסבר שהובא לעיל בשיטת רבנו-חננאל הרי"ף והרמב"ם בבבא-קמא דף י"ג ע"ב.
^ 8.ולא באופן של "רפוי מרפיאן בידייהו מעיקרא", שבבבא בתרא דף קמ"ב ע"א
^ 9.החזרה של רבי יוחנן משיטתו מתבטאת בסוגיות נוספות, וכדלקמן.
א. רבי יוחנן היה סבור בירושלמי (פאה ריש פ"ו) שהפקר אינו חיב לתת אפשרות זכיה לכל העולם. אך מסקנת הסוגיה בבבא-מציעא דף ל' ע"ב היתה - שהפקר חייב לתת אפשרת זכיה לכל העולם סוגיית הבבלי לא הביאה את דברי רבי יוחנן בירושלמי מפני שידוע לה שרבי יוחנן חזר בו; וכעין כך כתב הנודע ביהודה, (שו"ת מהדורה קמא-אה"ע סימן נ"ט).
ב. בסוגיה בבבא בתרא דף י"ב ע"א הובאה מימרא של רבי יוחנן: "מבואות המפולשות לעיר אחרת ובקשו בני העיר לסותמן - בני אותה העיר מעכבין עליהן". הרמב"ם השמיט את המימרא של רבי יוחנן והביא רק את המימרא הסמוכה של שמואל: "מבואות המפולשין לרשות-הרבים ובקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות - בני רשות-הרבים מעכבין עליהן". סיבת ההשמטה היא, שרבי יוחנן היה סבור שם כשיטתו הראשונה בירושלמי - שאסור לחזור גם מהסתלקות לקבוצת בני העיר האחרת. אולם הרמב"ם סבור שלמסקנתו הסופית רבי יוחנן חזר בו, והוא סבור כשמואל; שאסור להסתלק דווקא מהסתלקות שהיתה כלפי כל העולם, כלומר לבני רשות הרבים.
^ 10.ועיין בשו"ע חו"מ סימן שע"ז בבאר הגולה ובפת"ש שם
^ 11.לשון הרמב"ם בהלכות נדרים.
^ 12.בהלכות מתנות עניים פרק ה' הלכה כ"ז
^ 13.ושלא כשיטת התוס' שם. יש להוסיף הרמב"ם הסתייע לפסיקתו משיטת רבנו-חננאל והרי"ף בהבנת סתמא דסוגיה בב"ק דף י"ג ע"ב; ומפשטות הסוגיה בב"ב דף נ"ד ע"ב.

בבא קמא

נושאים שונים