הירח

הירח מרתק את האנושות מקדמת דנא. לכוח הכבידה שלו יש השפעה על עולמנו שמתבטאת במועדי הים ובתופעות טבע אחרות. הירח הוא נושא לשירים ופזמונים, ובעבר הוא גם נחשב לגורם שתורם לטירוף ומחלת נפש. הוא חיוני ליצירת לוח השנה, וגודלו המשתנה במהלך החודש זכה לפרשנויות פילוסופיות, דתיות וחברתיות. הוא אמנם קטן יותר מהשמש שלנו, אבל מקומו בתודעה האנושית חזק יותר מזה של השמש. הוא מהפנט אותנו. בני האדם הצליחו להגיע אליו ולהתהלך על אדמתו ואף ניסו לסייר בו, ובכל זאת, באופן מוזר, אותו הישג אנושי אדיר לא תרם רבות לסילוק הילת המסתורין שאופפת אותו או האתגר שהירח מעורר בבני האדם. אנחנו מתענגים על נוכחותו ומעריכים אותה, אבל אנחנו גם מתמלאים יראת כבוד לנוכח קיומו ותימהון בדבר תכליתו. הוא נשאר הבריאה השמימית החשובה ביותר מבחינת המחשבה והדמיון של האנושות. תיאורי ירח קיימים בכל שפה שמוכרת לבני האדם. הוא נראה בקלות לעין הבלתי מזוינת ובניגוד לכוכבים אחרת, אפשר להבחין בצורתו בקלות. לשמש, לעומת זאת, אור עז מכדי שנוכל להתבונן בה, והכוכבים רחוקים מכדי לעורר עניין ולהצית את הדמיון. אך הירח הוא חלק מעולמנו באופן שאיננו מזכיר שום גוף שמימי אחר.
לפיכך רק טבעי שחז"ל ראו בירח בריאה סמלית. כולנו מכירים את המשל במדרש על כך שהשמש והלבנה היו אמורות בתחילה להיות בגודל שווה ולהאיר במידה שווה. הלבנה קבלה בפני הקב"ה ואמרה "אין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד". נראה שהלבנה התכוונה לנשל את השמש מתהילתה, אך הקב"ה האל החליט לצוות דווקא על הלבנה להקטין את עצמה. וכך הפך הירח לסמל לקנאה בלתי מוצדקת ולדוגמה להשלכות השליליות שהקנאה מביאה על המקנא.
הירח הוא גם סמל לאור משתקף, ולמעשה, הוא מאפשר לאור השמש להגיע אלינו גם כשהשמש איננה נראית באזור שלנו בכדור הארץ בלילה. את משה השוו לשמש, ואת תלמידו יהושע לירח. אור משתקף גם הוא אור, אבל לא באותו סדר גודל ועוצמה של אור מקורי.
לוח השנה היהודי הוא בעצם לוח ירחי שיש בו 354 ימים בשנה עם תיקונים שהוכנסו כדי למנוע אותו מלהפוך לבלתי תואם לגמרי ללוח השמשי שבו יש 365 בשנה. לכן יש לנו שבע שנים מעוברות, שנים שיש בהם חודש נוסף, בכל מחזור של 19 שנים. זה נועד להבטיח שחג הפסח יחול תמיד בעונת אביב בארץ-ישראל. גם לדתות אחרות, כמו האסלאם, יש לוח שנה ירחי, אבל שם אין ניסיון ליישב אותה עם לוח השנה השמשי. מולד הירח שמציין את תחילתו של כל חודש ירחי נחגג במסורת ובחברה היהודית כחג זוטא.
בעקבות כל זאת, לא קשה להבין למה חז"ל ראו לנכון להשוות את העם היהודי לירח. העם היהודי נתפס כהשתקפות של האור האלקי שמניע את העולם ומאפשר את קיומו. התורה שקיבלנו מהקב"ה בהר סיני היא השתקפות מושלמת של נותנה ושל השגחתו על מעשי האדם. העם היהודי, כמי שמחזיק את תורת השם, הוא הירח, כביכול, ביחס לשמש שהיא, כביכול, הקב"ה עצמו.
חז"ל ראו גם בעובדה שהירח מתמלא ומתמעט בכל חודש ביטוי לגורלו של העם היהודי, לשינוי המתמיד ולתהפוכות שמלוות את דברי ימיו. הירח הפך גם לסמל לעוצמה ולכושר התאוששות של העם היהודי במובן זה שהירח תמיד שב ומופיע גם אם לזמן-מה הוא בלתי נראה ואפילו אם נדמה שהוא נעלם לעד.
מסיבה זו יש במחזור התפילות היהודי טקס מיוחד שחוגג את הופעת הירח. הטקס נותן משנה תוקף לרציפות היהודית ולנצחיותו של עם ישראל. בטקס הזה אנחנו אומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים". ניצוץ הנצח שקיים בעם היהודי עדיין דוחף אותנו בדרך לעתידנו. אפשר ללמוד הרבה מן הירח.