"והגבלת את-העם סביב לאמור, הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו: כל-הנוגע בהר, מות יומת. לא-תיגע בו יד, כי-סקול ייסקל או-ירה יירה--אם-בהמה אם-איש, לא יחיה" מהמשך הפרשה נראה שהמניעה לעלות להר נובעת משתי סיבות: אחת חיובית - ההר קדוש. כמו שאומר משה לקב"ה: "לא-יוכל העם, לעלות אל-הר סיני כי-אתה העדות בנו, לאמור, הגבל את-ההר, וקידשתו". הטעם השני הוא עונש המוות הנלווה לציווי. כשהקב"ה מצווה על משה " רד העד בעם: פן-יהרסו אל-יהוה לראות, ונפל ממנו רב" משה משיב שהנימוק החיובי של קדושת ההר מספיק כדי למנוע מהעם לחצות את הקו הלבן / האדום של גבולות הר סיני. הקב"ה כמי שמכיר את הנפש האנושית אומר למשה שכדי למנוע מהעם לעלות להר יש להרתיע אותם על ידי עונש - "פן יפרוץ בם".
גם לשמירה על החיים, זהירות בדרכים ושמירה על אורח חיים בריא, יש טעם חיובי - "ובחרת בחיים". מי מאיתנו לא רוצה לשמור על חייו, על בריאותו, על חיי ילדיו ועל הסובבים אותו. אולם מתברר שלא די בציווי החיובי לבחור בחיים כדי למנוע מאנשים לנהוג בצורה מסוכנת שמסכנת אותם וגם אחרים. תמרורי התנועה והאזהרה - נועדו כדי להגביל את העם ולהדריכו כיצד יש לנהוג. אולם כפי שמלמד אותנו הקב"ה - הגבלת ההר והציווי החיובי שבצידה אינם מספיקים וכדי שהנחיות הזהירות בדרכים יהיו אפקטיביות צריכה להיות ענישה משמעותית בצידם. מידת הענישה צריכה להיות כגודל הפיתוי לעבור עבירה וכגודל הנזק שהיא עשויה לגרום. בשנים האחרונות ניכרת מגמה בבתי המשפט להחמיר ענישת עברייני תנועה בפרט כאלה שגרמו להריגת אנשים אחרים. בעבר נטו להרשיע נהגים כאלה ב"גרימת מוות ברשלנות", כיום המגמה היא להרשיעם גם ב"הריגה". יתכן ובתקופת התורה היו נחשבים נהגים כאלה ל"רוצחים בשגגה" החייבים גלות לעיר מקלט. בתי המשפט בישראל לא גוזרים עונשי גוף ואף לא עונש מוות. אולם נהג-עבריין עשוי במעשיו לגרום לעצמו לפציעה חמורה לנכות ואף... לעונש מוות.