"מצוי" ו"אינו מצוי" | הרב יואל כהן | בית המדרש

מדורים
אדר

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

7 דק' קריאה

א. יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא.
וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
ב. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.
(רמב"ם ריש ספר ה"יד")

א. בהלכה הראשונה של הלכות יסודי התורה כותב הרמב"ם: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון".
וצריך ביאור:
א. המצווה הראשונה המבוארת בהלכה זו היא לידע שיש אלוקה. אם-כן, מדוע משתמש הרמב"ם במילה "מצוי" ולא במילה "אלוקה"? הרי במילה "מצוי" שמשמעותה "דבר קיים", ניתן להשתמש גם ביחס לנבראים, ולאו דווקא ביחס למציאותו של הקב"ה 1 ?
ב. את תיבת "ראשון" מסביר ה"פירוש" על הרמב"ם: "כלומר, שלא קדמו שום אדם". לפי פירוש זה, היה על הרמב"ם להשתמש, לכאורה, במונח "קדמון", שפירושו "קודם לכל" (מבלי להתייחס לקיומם של פרטים אחרים), בניגוד למילה "ראשון" שמשמעותה – הראשון מבין שאר הפרטים הקיימים, השני, השלישי, הרביעי וכן הלאה. מדוע אם כן משתמש הרמב"ם במילה "ראשון", המתייחסת גם לקיומם של אחרים?
יתירה מזו: המילה "ראשון" אינה מתייחסת רק לעצם קיומו של השני, אלא היא אף מבטאת דמיון וקשר בין הראשון לשני. אם כן כיצד אפשר להתבטא כך על הקב"ה, שמציאותו אינה קשורה כלל במציאות הנבראים, כפי שהרמב"ם כותב בהלכה ג': "ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים – הוא לבדו יהיה מצוי, ולא ייבטל הוא לביטולם"; ואף אינה דומה להם, חלילה, כדברי הנביא שהרמב"ם מביא בהלכה ח': "ואל מי תדמיוני ואשווה" 2 ?

"מצוי ראשון" – רק לאחר הצמצום
ב. מסביר זאת הרבי זי"ע 3 :
חז"ל אומרים 4 : "במקום שאתה מוצא גדולתו (של הקב"ה) – שם אתה מוצא ענוותנותו". מהי "גדולתו", ומהי "ענוותנותו" שנמצאת במקום "גדולתו"?
אחד ההסברים לכך מבוסס על דברי הגמרא במסכת ברכות 5 על הפסוק 6 : "לך ה' הגדולה" – "הגדולה זו מעשה בראשית". כלומר: בריאת "מעשה בראשית", על כל ברואיו, יש מאין – זוהי גדולתו של הקב"ה. ועל גדולה זו אומרת הגמרא "במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו".
העובדה שהעולמות נבראו, יש מאין, היא אכן "גדולה", אך דבר זה נכון רק ביחס אלינו. כלפי הקב"ה כשלעצמו, לא זו בלבד שאין זו "גדולה", אלא אדרבה – זוהי נחיתות דרגה, כביכול, לגביו. וזוהי משמעותם של דברי הגמרא: "במקום שאתה מוצא גדולתו", הגדולה של הקב"ה בהתהוות הנבראים – הרי לאמיתו של דבר "שם אתה מוצא ענוותנותו", משום שהקב"ה צמצם והוריד את עצמו, כביכול, כדי לברוא את הבריאה.
זוהי משמעות הביטוי "מצוי ראשון". התואר "ראשון", שמבטא יחס וקשר לשני, יכול להיאמר על הקב"ה רק לאחר שהוא צמצם את עצמו כדי לברוא את העולם, משום שרק אז יש לו קשר מסויים לבריאה, שהיא ה"שני" לו. אולם את הקב"ה עצמו, כפי שהוא לפני שהצטמצם, אי אפשר בשום אופן לתאר כ"ראשון". שהרי ה"ראשון" מתייחס וקשור לשני, ואילו לקב"ה עצמו אין שום קשר ויחס אל הנבראים.
יתירה מזו: את הקב"ה עצמו אי אפשר לתאר לא רק בתואר "ראשון", אלא גם לא בתואר "מצוי". תיבת "מצוי", שפירושה "דבר קיים", היא תואר ו"ציור" מסוים; ואילו הקב"ה עצמו הוא "פשוט" בתכלית, ללא שום "ציור" והגדרה, ולכן אין לתארו אף כ"מצוי". כך כותב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" 7 : "מצוי – ולא במציאות". כלומר: מציאותו של הקב"ה אינה בסוג המציאות שאנו מכירים, אלא היא מציאות מסוג אחר לגמרי. אמנם הוא "מצוי" – אך "לא במציאות".
כשאנו מתארים את הקב"ה כ"נמצא", כוונתנו לשלילת ההעדר. את "מציאות" האלוקות אי אפשר לתאר כמציאות שאנו מכירים, אלא לשלול את אי-הימצאותו.
כך גם ביחס לכל התוארים שבהם אנו מתארים את הקב"ה: כשאנו אומרים שהקב"ה הוא "חכם", "גיבור" וכדומה, אין הכוונה למובנם החיובי של תוארים אלו; הקב"ה "פשוט" בתכלית והוא מעל לכל ציור והגדרה. כוונתנו בתוארים אלו היא רק לשלול את ההעדר: בתואר "חכם" אנו שוללים את העדר החכמה, בתואר "גיבור" – אנו שוללים את העדר הגבורה, וכן בשאר התוארים.
מסיבה זו, אי אפשר לתאר את הקב"ה עצמו כ"מצוי ראשון". רק לאחר שהקב"ה הצטמצם כדי לברוא את הנבראים – ניתן להגדיר אותו כ"מצוי" ואף כ"ראשון", משום שלאחר ההצטמצמות הוא הופך להיות "מקור" של הנבראים, שהם בבחינת "שני".
זוהי כוונת הרמב"ם בהלכה הראשונה: "לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא". למרות שהקב"ה מצד עצמו הינו מרומם ונעלה מכל שייכות לנבראים והוא למעלה מתואר "מצוי", מכל מקום הוא צמצם והשפיל את עצמו, כביכול, כך שניתן להגדיר אותו כ"מצוי" ואף כ"ראשון". ודרגה זו מאפשרת את התהוות הבריאה והיא המקור לכך שהוא יתברך "ממציא כל נמצא".

"אינו מצוי" – לפני הצמצום
ג. בהלכה השנייה אומר הרמב"ם: "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי – אין דבר אחר יכול להימצאות". במבט ראשון ושטחי, כוונת הדברים היא לשלול את האפשרות "שהוא אינו מצוי" במובן הפשוט של הדברים, חלילה. אך לא כן הדבר.
כוונתו של הרמב"ם היא, ש"אם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי" – אם יעלה על דעתנו שהקב"ה לא צמצם את עצמו, אלא נשאר כפי שהוא לעצמו, והינו נעלה מכדי להצטמצם ולהיות מוגדר בתואר "מצוי" – הרי ש"אין דבר אחר יכול להימצאות", מציאותם של הנבראים אינה אפשרית. שכן, הקב"ה מצד עצמו נעלה מלהיות "מקור" של הנבראים, וכדי שתהיה לו שייכות כלשהי אליהם – עליו להצטמצם תחילה, עד שיהיה אפשר לתאר אותו כ"מצוי".
עתה נבין גם כן מדוע מדגיש הרמב"ם " שהוא אינו מצוי". לכאורה היה עליו לקצר ולכתוב "ואם יעלה על הדעת שאינו מצוי"; מדוע מוסיף הרמב"ם את המלה "הוא"?
במילה זו מבהיר הרמב"ם את משמעות המילים "אינו מצוי". אילו היה הרמב"ם מקצר וכותב "ואם יעלה על הדעת שאינו מצוי" – היה מקום לפרש את הדברים כפשוטם, שהכוונה כאן היא לשלול את אי-מציאותו של הקב"ה, פשוטו כמשמעו. וכדי לשלול פירוש זה במילים אלה, מדגיש הרמב"ם בניסוחו "שהוא אינו מצוי", כשהמילה "שהוא" מתייחסת למי שדובר אודותיו בהלכה הקודמת, בה עוסק הרמב"ם בקב"ה כפי שצמצם את עצמו כדי שתהיה לו שייכות לנבראים, כך שניתן להגדירו כ"מצוי", ואז "והוא ממציא כל נמצא". על כך אומר הרמב"ם בהלכה השנייה: "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי" – כלומר, אם יעלה על הדעת "שהוא", אותו בורא שמהווה את נמצאים, "אינו מצוי" – אזי "אין דבר אחר יכול להימצאות"; משום שמבחינת הקב"ה כפי שהוא בבחינת "אינו מצוי" – למעלה מהתואר "מצוי" – אכן אין מקום לקיומם של הנבראים.
עם זאת, ברור שגם לאחר שהקב"ה צמצם את עצמו עד שניתן להגדיר אותו בתוארים, נותר במלוא תוקפו גם השלב הראשון – הקב"ה כפי שהוא מצד עצמו – "אינו מצוי", שבדרגה זו אין אפשרות להגדיר אותו בתוארים כלשהם.
ובדוגמת חכם גדול שרוצה ללמד אדם פשוט, ולכן הוא מוכרח לצמצם ולהגביל את חכמתו בהתאם ליכולת התפיסה של אותו אדם פשוט; אם לא כן, לא יוכל האיש הפשוט לקלוט את עומק חכמתו של החכם הגדול. אך מובן מאליו, שגם לאחר שהחכם צמצם את עומק חכמתו – אין פירוש הדבר שהיא חדלה להתקיים. ברור שגם באותה שעה עצמה שהוא מצמצם את עומק חכמתו, היא נשארת בשכלו במלוא תוקפה; אלא שכשלב שני, כדי לסביר את החכמה לאיש הפשוט, הוא מצמצם ומגביל אותה.
כך גם בנמשל: גם לאחר שהקב"ה הצטמצם עד שניתן להגדיר אותו כ"מצוי" – נשארת בחינת ה"אינו מצוי" במלוא תוקפה.

שתי דרגות בידיעת האלוקות
ד. מהאמור לעיל עולה, שמצוות ידיעת ה' כוללת שני פרטים:
הפרט הראשון הוא – הידיעה שכל הנמצאים אינם קיימים כדבר עצמאי חלילה, ו"לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו". הקב"ה, שהוא כשלעצמו נעלה מכך, צמצם את עצמו עד שניתן להגדיר אותו כ"מצוי", ואז "הוא ממציא כל נמצא". ידיעה זו היא הפחותה במעלה בין השתיים: זוהי ידיעה והשגה באלוקות כפי שיש לה קשר ויחס לבריאה.
הפרט השני הוא – הידיעה שכל התוארים שמתארים את האלוקות, אינם מתארים את הקב"ה עצמו, משום שהוא עצמו נעלה לאין ערוך מהם. ביחס אלינו ניתן לומר "הגדולה – זו מעשה בראשית"; בעינינו זו אכן גדולה נפלאה – שכן לא זו בלבד שאין לנו יכולת לברוא יש מאין, אלא אף אין לנו שום אפשרות להבין כיצד בריאה זו תיתכן 8 . ויחד עם זאת, ביחס לקב"ה עצמו, לא זו בלבד שהבריאה אינה "גדולה", אלא היא אף צמצום וירידה לגביו. זוהי "ענוותנותו" של הקב"ה, משום שהקב"ה כשלעצמו הוא נעלה מכל "ציור" והגדרה. ידיעה זו נעלית יותר מהידיעה הקודמת: היא עוסקת בדרגת האלוקות כפי שהיא לפני הצמצום, בקב"ה כפי שהוא מצד עצמו.
עתה נבין מדוע מתבטא הרמב"ם בהלכה השנייה "לידע שיש שם מצוי ראשון", על-אף שהוא עצמו מתבטא ב"מניין המצוות" "לידע שיש אלוקה". בספר "יד החזקה" שהוא "הלכות הלכות" (כדברי הרמב"ם בהקדמתו), הרמב"ם מפרט 9 את ההלכה – מהי מצוות ידיעת ה', וכיצד צריכה להיות ההתבוננות בנושא זה. והוא עושה זאת באמצעות שתי ההלכות:
ההלכה הראשונה היא "לידע שיש שם מצוי ראשון". ראשית, יש להתבונן ב"גדולתו" של הקב"ה, ב"מעשה בראשית" – בדרגת האלוקות הנמוכה, שבה הקב"ה צמצם והוריד את עצמו כדי להיות "מקור" של הבריאה, עד שניתן להגדיר אותו בתואר "מצוי" ואף "ראשון", משום שבדרגה זו יש לו קשר ויחס ל"שני" – לנבראים.
ואילו ההלכה השנייה היא "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי"; לאחר ההתבוננות ב"גדולתו" שבהלכה הראשונה, צריך להתבונן ב"ענוותנותו", בדרגת האלוקות הנעלית יותר – בכך שהקב"ה עצמו הוא "פשוט" בתכלית, ואין לתאר אותו כ"מצוי" ובוודאי שלא כ"ראשון".
לכן משתמש הרמב"ם בביטוי "ואם יעלה על הדעת". לאחר ידיעת אותה דרגה באלוקות ששייכת לבריאה, שהיא בבחינת "מצוי ראשון" – צריכה להיות ידיעה באופן נעלה יותר (" יעלה על הדעת"): יש לדעת שהוא "אינו מצוי", משום שהוא עצמו נעלה מהגדרותיה של המציאות.

^ 1.ואכן, ב"מניין המצוות" שבהקדמת הספר וב"מניין המצוות" שלפני פרק א', כותב הרמב"ם: "מצווה ראשונה ממצוות עשה – לידע שיש שם אלוקה".
^ 2.ישעיה מ, כה.
^ 3.ב"הדרן" על הרמב"ם משנת תשל"ה. יצא לאור לכבוד סיום המחזור הראשון של לימוד הרמב"ם היומי בשנת תשמ"ה, ונדפס אחר כך בהדרנים על הרמב"ם וש"ס עמ' מא ואילך.
^ 4.במסכת מגילה לא, א.
^ 5.נח, א.
^ 6.דברי הימים-א כט, יא.
^ 7.חלק א' פרק נז.
^ 8.ראה תניא שער היחוד והאמונה פרק ד'.
^ 9.מה שאין כן במנין המצוות שבהקדמה לכתיבת ההלכות, נכתבו הדברים בדרך כלל .

אדר