רחיצה בשבת | הרב יוסף אפריון | בית המדרש

שבת ומועדים
הלכות כלליות

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

12 דק' קריאה

שאלות שמתעוררות בשבתות הקיץ. האם מותר להתקלח בשבת קודש? האם מותר לטבול במקווה? האם נתיר לטבול אפילו במים חמים? האם מותר להתנגב לאחר הרחיצה?
הלימוד יתחיל מהגמרא דרך פרושי הראשונים ועד לפסיקת האחרונים וההלכה למעשה.

א. יסוד הדין:
שנינו בגמרא: (שבת לט א)
"דתניא, לא ישתטף אדם כל גופו, בין בחמין ובין בצונן - דברי רבי מאיר, רבי שמעון מתיר, רבי יהודה אומר: בחמין - אסור, בצונן - מותר...אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה".
מדוע אסור להתרחץ במים חמים?
שם בגמרא: (מ א)
"דאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת, התחילו הבלנים להחם בשבת ואומרים: מערב שבת הוחמו, אסרו את החמין והתירו את הזיעה. ועדיין היו רוחצין בחמין, ואומרים מזיעין אנחנו - אסרו להן את הזיעה, והתירו חמי טבריה. ועדיין היו רוחצין בחמי האור, ואומרים בחמי טבריה רחצנו - אסרו להן חמי טבריה והתירו להן את הצונן. ראו שאין הדבר עומד להן - התירו להן חמי טבריה, וזיעה במקומה עומדת".
מבואר בגמרא שהבלנים האחראים על בתי המרחץ היו מחללים שבת כדי לאפשר לציבור להתקלח במים חמים בשבת.
הראשונים מבארים שאסור להתקלח אף במים חמים שהוחמו לפני השבת שהרי רבי מאיר אסר להתקלח אפילו בצונן ובוודאי אסר אף בחמין שהוחמו בער"ש ורבי יהודה החולק עליו התיר בצונן ואסר בחמין מסתבר שאסר את אותן חמין שאסר רבי מאיר, ועוד מסתבר שהברייתא עסקה במים שחוממו בהיתר לפני השבת ולא באיסור בשבת עצמה.
כך מתבאר לדוגמא מדברי תוספות בסוגיא: (לט ב ד"ה בין החמין)
"נראה לר"י דהיינו אפי' חמין שהוחמו מע"ש דהא אוסר אפי' צונן ומסתמא בהנך חמין אסיר ר' יהודה ועוד דמסתמא לא מיירי בדעבדי איסורא".
נחלקו האמוראים בגמרא: (שם מ א)
"אתמר: חמין שהוחמו מערב שבת; רב אמר: למחר רוחץ בהן כל גופו אבר אבר, ושמואל אמר: לא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו...תניא כוותיה דשמואל: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו אבר אבר...".
הראשונים פסקו את דעות רבי יהודה ושמואל והיינו אסור להתרחץ במים חמים בשבת אפילו חוממו בערב שבת ורק פניו ידיו ורגליו מותר. כך פסקו הרי"ף והרא"ש בסוגיא, וכך היא לשון הרמב"ם: (שבת כב ב)
"וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת אבל פניו ידיו ורגליו מותר".
וכך פסק גם השולחן ערוך: (שכו א)
"אסור לרחוץ כל גופו, אפי' כל אבר ואבר לבד, אפילו במים שהוחמו מערב שבת, בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע; ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף, אסור; אבל מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו".

ב. פניו ידיו ורגליו:
ראינו בגמרא שמותר לרחוץ במים חמים פניו ידיו ורגליו. יש לדון בהיתר זה - האם ההיתר הוא מפני שהרגילות היא לרחוץ איברים אלו והוי כגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה או שמא הגזירה היא ברוחץ כל גופו שכך יש חשש שירתיחו המים בשביל הרחיצה? נפק"מ בחקירה זו האם גם רחיצת שאר איברים מותרת בשבת כל עוד לא רוחץ כל גופו וההיתר אינו מצטמצם רק לפניו ידיו ורגליו.
יש להוכיח זאת מדברי רש"י על הגמרא: (מ ב)
"מיחם אדם אלונטית ומניחה על בני מעים בשבת, ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת". באר שם רש"י:
"ובלבד שלא יביא קומקומוס כו' - שמא ישפכו עליו, ונמצא רוחץ בשבת בחמין".
ובאופן פשוט גם אם ישפכו עליו המים הם לא ירטיבו את כל גופו ובכ"ז הגמרא אסרה זאת
אולם מאידך גיסא מהרא"ש במסכת נידה (הביאו הבית יוסף אצלנו) מבואר שההיתר הוא גם בשאר איברים (לא ניכנס לפרטי הראיה).
וכך אכן מסיק הב"י ומבאר כך גם את דברי רש"י שהחשש שהמים מהכלי ישפכו על חלקים גדולים בגופו שכך כתב רש"י "שמא ישפכו עליו" ולא כתב שמא ישפכו על בני מעיו שהוא מקום נתינת הכלי.
להלכה, השו"ע פסק שההיתר הוא לרחוץ פניו ידיו ורגליו "אבל מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו" והרמ"א הוסיף את הכרעת הב"י: "הגה: או שאר איברים, כל שאינו רוחץ כל גופו". בארו האחרונים שהשו"ע לא חולק על הרמ"א שהרי כך הוא הכריע בעצמו בב"י אלא שדרכו של השו"ע לנקוט את לשון הגמרא.
מ"מ כתבו הפוסקים (מגן אברהם ב; משנה ברורה ב) שאת רוב הגוף אסור לרחוץ שרובו ככולו.

ג. מים פושרים:
כפי שראינו אסור לרחוץ את כל הגוף (או רובו) במים חמים. דנו הפוסקים האם מותר להתקלח במים פושרים או שאף זה בכלל הגזירה.
מחד, בגמרא מדובר במים שחוממו בערב שבת והם הולכים ומתקררים ולכאורה יש לומר שאפילו אם הם בשבת רק פושרים אסור לרחוץ בהם ומאידך, טעם הגזירה היה שהבלנים חיממו את המים בשבת ולפי זה אין לאסור במים פושרים שהרי אין איסור לחמם מים קרים בשבת לדרגת חום של מים פושרים שהיא פחות מיד סולדת.
הפוסקים הביאו את הגמרא ביומא העוסקת בחימום המקוה לצורך הכהן הגדול ביום הכיפורים.
וכך שנינו במשנה: (יומא לא ב)
"אם היה כהן גדול זקן או איסטניס - מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן, כדי שתפיג צינתן".
ועוד שם בגמרא: (לד ב)
"תניא, אמר רבי יהודה: עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכפורים, ומטילין לתוך צונן, כדי שתפיג צינתן".
הפוסקים הוכיחו מגמרא זו שמותר לרחוץ במים פושרים בשבת שהרי בוודאי בגמרא זו לא מיירי שהמים מתחממים לחום שהיד סולדת בו שדבר זה אסור בשבת וביום הכיפורים אלא על כרחך מדובר בחימום לדרגת מים פושרים ומוכח שמותר לרחוץ במים אלו בשבת ואפילו כל גופו כטבילת כהן גדול.
כך הכריעו בשו"ת זרע אמת (ח"א עא) ובשו"ת נודע ביהודה (מה"ת או"ח כד) וזה לשונו שם: "ולדעתי מעולם לא נאסר רחיצה בפושרין רק בחמין...וכן אני מזהיר את הבלנין כאן שיתנו החמין למקוה בעוד היום גדול כדי שבכדי שתחשך בין כך לא יהיו רק פושרין".
מאידך הביאו הפוסקים ראיות הפוכות.
כך שנינו בגמרא: (שבת מ ב)
"תנו רבנן: מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו".
וכתבו שם התוספות (ד"ה מפני):
"להפשיר מים לצורך שתייה מותר דהפשירן לא זהו בישולן, והכא דאסורין דדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו".
וכ"כ הרמב"ן שם: "פי' משום גזירת מרחצאות נגעו בה שנמצא כרוחץ במים פושרין אבל משום הפשרה עצמה מותרת".
ומבואר שאעפ"י שאין איסור בעצם חימום המים למים פושרים מ"מ אסור בדבר משום רחיצה.
וכך פסקו הרמב"ם (שבת כב ג) והשו"ע (שכו ד):
"לא ישתטף אדם בצונן כל גופו ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין".
האחרונים שאסרו הוסיפו סברא שמסתבר שהגזירה חלה על מים פושרים שהרגילות לרחוץ בהם ולא רק על מים חמים בחום שהיד סולדת בהם שאין הדרך לרחוץ בהם.
את הגמרא ביומא בארו הפוסקים שיש לחלק בין מים פושרים שאסור לרחוץ בהם לבין מים שרק "הופג צינתן" שמותר לרחוץ בהם. שהרי הגמרא שם הגדירה שמטרת החימום של המים "כדי שתפוג צינתן" ובאר שם רש"י (לא ב): "להמיר מיד צינתו במקצת" משמע חימום מועט ממים פושרים.
אלא שעדיין קשה לאסור רחיצה במים פושרים שהרי טעם הגזירה שהיו הבלנים מחללים שבת לצורך חימום המים והרי אין איסור לחמם מים לדרגה של מים פושרים.
כדי לתרץ קושיא זו יש לבאר את החשש בחילול השבת של הבלנים.
זה לשון הרמב"ם: (כב ב)
"מפני מה אסרו חכמים ליכנס במרחץ בשבת, מפני הבלנין שהיו מחמין חמין בשבת ואומרין מערב שבת הוחמו".
מבואר בלשונו שהבלנים היו מחממים מים בשבת קודש אולם יש בראשונים שבארו אחרת.
כך כתב הרשב"א: (שבת מ א)
"תמיהא לי והלא לא נחשדו ישראל על השבתות וכדתנ' (גיטין נ"ד א') נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות, ומצאתי בירושלמי (ה"ג) שלא היו מחמין ממש בשבת...והוא דולק והולך בעודו רוחץ בו ודאי אתי לחתויי". כלומר החשש הוא אינו חימום ממשי בשבת אלא חיתוי של האש הקיימת (שגם מעשה זה נוגע בחילול שבת)
ולפי זה יש לומר שאף רחיצה במים פושרים נאסרה שאעפ"י שרחוק הדבר שיחממו מים רק כדי להפשירן אולם בהחלט יתכן שהבלנים יחתו את הגחלים כדי לשמור על חום המים שלא ירד מחום של מים פושרים. (ואף לשיטת הרמב"ם אפשר לומר שהחשש הוא שהבלנים יחממו את המים לחום רב כדי שישמרחום המים למשך כל השבת).

למעשה: האור לציון (חלק ב עמוד רנא) פסק להקל ברחיצה במים פושרים (וכתב שם שפחות מ37 מעלות שהוא חום הגוף נחשב פושר) והרב עובדיה (לוית חן עמוד קיח; ילקוט יוסף שבת ד עמוד נז) ובמנוחת אהבה (חלק ב פרק י הלכה נא) פסקו להחמיר. (המשנה ברורה הביא את דעת החיי אדם שהקל בזה אולם נשאר בדין זה בצ"ע בשער הציון ויש לדון בדעתו).

ד. חומרת האשכנזים ברחיצה במים קרים:
מכל האמור לעיל מותר להתרחץ במים קרים בשבת ללא חשש, אולם הפוסקים האשכנזים מחמירים בכך.
זה לשון המהרי"ל: (קלט)
"דמהאי טעמא מנהג פשוט שלא לרחוץ בצונן בשבת. וטעמא דשייך למיגזר משום סחיטה ומשום נושא ד' אמות בכרמלית מים שעליו...ומשום שיטת גופו במים"
וכן כתב תרומת הדשן: (רנה)
"בזמנינו דכ"ע זהירי שלא לרחוץ כלל בשבת אפי' להקר בין בנהר בין במקוה, אע"ג דלא מצינו איסור מפורש על זה"
הרמ"א לא הביא את הדברים אולם המג"א (שכו סק"ח) והמשנ"ב (סקכ"א) הביאו דבריהם להלכה.
ערוך השולחן הוסיף: (שכו ט)
"ומנהג זה נתקבל מאבותינו ואבות אבותינו מכמה מאות שנים והבא לפרוץ גדרן של ראשונים עליו נאמר
פורץ גדר ישכנו נחש דקבלנו זה כאיסור חמור לבלי לרחוץ בנהרות ובאגמים ובמעיינות בשבת כלל וכלל".
אלא שנחלקו האחרונים האם חומרא זו שייכת גם במקלחות שלנו שחלק מהסיבות לאסור לא שייכות.
שונה הלכות לר' חיים קנייבסקי כתב בשם החזון איש (שכו ו) שגם מקלחת שלנו בכלל האיסור
לעומתו כתבו אחרים שבמקלחת אין המנהג לאסור כל כך ברור. זה לשון האגרות משה (או"ח ד עה):
"הנה מה שהשבתי בסימן דלעיל, שלא מצינו בספרי רבותינו מנהג לאסור להתקלח במים קרים בשבת הוא אמת, דהמנהג שנוהגין איסור בנהרות ובמקואות הוא רק כשנכנס לתוכו אבל לא שנהגו לאסור גם ברחיצה דשפיכת מים על גופו כעובדא דלהתקלח שהוא עומד תחת המקלחת שבאים משם מים עליו דראשו וגופו...אבל מ"מ ידוע שרובא דאינשי מעצמן בלא הוראה אין מתקלחין בשבת, ולא ידוע (מאיזה טעם)...אבל אפשר שהוא גם מחסרון ידיעה...דהוא כמנהג בטעות".
כל זה חומרה של האשכנזים אולם הספרדים לא חששו לחומרה זו.

ה. מצטער:
על אף האמור לעיל מצאנו שהקלו האחרונים במקלחת למצטער.
כתב בהגהות רעק"א (שז ה): "משמע דמצטער מותר לרחוץ אפילו גופו בחמין שהוחמו מערב שבת וקיל יותר משאר שבותים כיון שהוא מכח גזירה". הבאור הלכה (תחילת שכו) הביאו להלכה.
קולא זו נאמרה אפילו על דין הש"ס של מים חמים שהוחמו בערב שבת וק"ו שיש להקל למצטער לרחוץ גופו במים קרים על אף חומרת האשכנזים. (אלא שיש להבחין שמיירי במצטער שביום חול בוודאי היה מתקלח "וה' יראה ללבב"...)
וכך פסקו בשש"כ אף לענין מים חמים (יד א;יד) ובאגרות משה (או"ח ד עד): "האם אין להתקלח בצוננין גם ביום שרב. תשובה: בלא צער יש להחמיר אף שלא מצינו בספרי רבותינו מנהג זה. אבל כשמצטער מחום היום רשאי להקל".

ו. דוד שמש
בד"כ כשאנו מתרחצים אנו משתמשים במים חמים מדוד השמש. מבלי להיכנס לדיון באחרונים האם מותר להשתמש במים חמים מדוד שמש יש לדון - למקילים - מהי הגדרת מים אלו לענין רחיצה.
כתבו הפוסקים שמים שהוחמו בשבת אסור לרחוץ בהם אפילו איבר אחד.
מחד, לעיתים המים בדוד שמש חוממו בשבת (כגון שהיה קר ביום שישי וחם בשבת או שנגמרו המים החמים ביום שישי) ומאידך לא נעשתה ע"י האדם שום פעולה שגרמה לחימום המים.
הרב אור לציון פסק (ח"ב עמוד רנא) שהוי כחמין שהוחמו בשבת ואסור לרחוץ בהם כלל. (וצ"ע האם אפילו ליטול ידים יהיה אסור?).
לעומתו פסק הרב אוירבך (שש"כ יד ג- ומקורו בהגהות רעק"א על המג"א שכו סק"ד) שדין המים כחמין שהוחמו בערב שבת ומותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו וכנ"ל. כך גם פסקו בילק"י (שבת ד עמוד נז) ובמנוחת אהבה (חלק ב פרק י הלכה נה). והוסיף שם הרב אוירבך (שם הערה יג) שאעפ"י שבעקבות השימוש במים החמים נכנסים מים אחרים לדוד ומתחממים שם ולכאןרה אלו מים שחוממו בשבת ואסור לרחוץ בהם וא"כ יהיה מותר לרחוץ רק במים 'הראשונים' היוצאים מהדוד מ"מ זה אינו דמכיון שנעשה החימום רק בדרך של פסיק רישא ובלי כוונה אין זה נחשב כחימום בשבת.
לכאורה היה אפשר לומר שמכיון שלא נעשתה שום פעולת חימום ע"י האדם במים אלו דינם יהיה קל יותר מחמין שהוחמו בערב שבת ויהיה אפשר לרחוץ בהם אפילו כל גופו. אולם למעשה אין הדבר כך, ונבאר את הדברים.
שנינו בגמרא: (שבת מ א)
"ראו שאין הדבר עומד להן - התירו להן חמי טבריה". כלומר רחיצה במעיינות חמים שמחוממים בדרך הטבע מותרת בשבת אולם הוסיפו הראשונים שכל זה במעיין עצמו אולם במי מעיין חמים שהונחו בתוך כלי אסור לרחוץ והטעם שכבר לא ניכר שהם מי מעין ויבואו האנשים להתיר רחיצה גם במים חמים שחוממו באש.
וכך פסק השו"ע: (שכו א)
"אבל בחמי טבריא מותר לרחוץ אפילו כל גופו יחד, ואין צריך לומר בצוננין. והא דשרי בחמי טבריא, דוקא בקרקע, אבל בכלי, לא, דאתי לאיחלופי בחמי האור".
לפי זה אף בדוד שמש אעפ"י שלכאורה כולם יודעים שאלו מים שחוממו ע"י השמש דומיא דחמי טבריה מ"מ כיון שהמציאות היום היא שבכל דוד שמש יש גם אפשרות לחמם מים ע"י החשמל (בוילר), נחשב הדבר כחימום בתולדות האור והרואה אינו יודע האם המים חוממו ע"י השמש או ע"י החשמל והוי ממש כחמי טבריה שמונחים בכלי שמותר לרחוץ בהם רק פניו ידיו ורגליו. (כ"כ ילק"י ומנוחת אהבה שם).

ז. טבילה במקוה:
שנינו במשנה: (ביצה יז ב)
"בית שמאי אומרים: מטבילין את הכל מלפני השבת, ובית הלל אומרים: כלים מלפני השבת, ואדם בשבת".
ובגמרא שם:)יח א-ב)
"רבא אמר: מפני שנראה כמתקן כלי. אי הכי אדם נמי! אדם נראה כמיקר. הא תינח מים יפים, מים רעים מאי איכא למימר? אמר רב נחמן בר יצחק: פעמים שאדם בשרב, ורוחץ אפילו במי משרה. - תינח בימות החמה, בימות הגשמים מאי איכא למימר? אמר רב נחמן בר יצחק: פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה, ורוחץ אפילו בימות הגשמים".
מבארת הגמרא את דעת בית הלל שכלי אסור להטבילו בשבת מפני שנחשב כמתקן הכלי ומכשיר אותו לשימוש ולאדם מותר לטבול בשבת כיון שלא ניכר שעושה כן לצורך טבילה ותיקון אלא לצורך רחיצה בלבד.
כל הפוסקים פסקו כבית הלל, וזה לשון השו"ע: (שכו ח) "אדם מותר לטבול מטומאתו בשבת".
כמובן שכל זה לכאורה מדובר במים קרים בלבד שהרי טבילה היא רחיצת כל הגוף שאסורה בשבת במים חמים.
אולם מצאנו כמה חידושים באחרונים בענין טבילה במקוה. יש פוסקים שהקלו טבילה אפילו במים חמים! ויש שדנו לאסור אפילו במים קרים. נבאר את הדברים.

טבילה במים קרים:
הגמרא בארה שההיתר לטבילת אדם מבוסס על כך שהוא נראה כרוחץ ולא כטובל, אולם לכאורה לפי חומרת האשכנזים הנוהגים לא לרחוץ כלל בשבת התבטל טעם הגמרא ונמצא שהטובל ניכר שעושה כן לשם טהרה ודמי לטבילת כלים האסורה בשבת.
כ"כ החיי אדם: (כלל ע ד) "ואסור לרחוץ בצונן לתענוג אלא דווקא לצורך טבילת מצוה...וכן מי שראה קרי בליל שבת, אבל בלא"ה כבר נהגו לאסור עפ"י הפוסקים".
הבאור הלכה (שם) האריך בזה וסיים: "ושארי אחרונים רובם ככולם מקילין בזה הלא המה העו"ש והא"ר והתוספת שבת והשלחן ע"ש וש"א והיינו אפילו היה יכול לטבול מע"ש ויו"ט ע"כ בודאי אין לנו למחות ביד הנוהג להקל וכ"ש אם נטמא בשבת ויו"ט גופא...וכן נתפשט המנהג להתיר אך בכ"ז יזהר מאד שלא יבוא לידי סחיטה. ודע עוד דאם הוא טהור גמור ורוצה לטבול בשבת בשחרית משום תוספת קדושה אך לפי מה שכתב מהרי"ל...נראה דגם טבילה כזו יש למנוע ודי לנו במה שאנו מקילין לטבול בשבת היכא דהוא צריך לטבילה".
משמע שרק כשיש צורך של טהרה הותרה הטבילה בשבת אולם לתוספת קדושה אין להקל. אולם כידוע מנהג החסידים והמקובלים לטבול בשבת אף בשביל תוספת קדושה כידוע מכתבי האר"י ז"ל.

טבילה במים חמים:
כפי שבארנו טבילה במים חמים אסורה לכאורה מדינא דגמרא. אולם כתב הקורבן נתנאל (שבת פ"ב אות ק) בזה הלשון: "ובעיקר הדין כתבתי באריכות שטבילה במי מקוה חמים לא היתה בכלל גזירת מרחצאות". ואעפ"י שהרבה מהאחרונים חלקו על דבריו ובהם הנו"ב (מה"ת או"ח כה) שכתב שלא נקבל הדברים אחר שלא הסבירם, מ"מ העידו הרבה מהאחרונים שהעולם נוהג להקל בזה (לפחות בטבילת נשים).
האחרונים הוסיפו סברות לדינו של הקרבן נתנאל: א. מוכח בחז"ל שבזמנם לא היו מקוואות חמים שהרי לא היה באפשרותם לחמם את מי המקווה אלא היה צורך לחמם המים בכלי על האש ולשופכו למקווה ומים כאלו פסולים לטבילה כמים שאובים. וע"כ שהגזירה לא חלה על המקוואות, ואף שבמרוצת הדורות אפשר לחמם את מי המקוה עצמם מ"מ אין ביכולתינו לגזור גזירות חדשות מדעתינו. ב. אפשר לומר שהחשש שהבלנים יחללו את השבת לצורך חימום המים הוא דווקא במרחצאות רגילים אולם במקוואות שהבלנים שם הם יראי שמים אין חשש זה, ועוד סברות. (עפ"י אור לציון (ח"ב עמוד רנא-רנב) מנוחת אהבה (ח"ב פרק י הלכה נו)).
למעשה הרבה פוסקים התירו לטבול אפילו לשם תוספת קדושה וטהרה אולם ברור שיש להעדיף מקוה קר או לפחות פושר והמיקל לטבול במקוה חם יש לו על מי לסמוך אולם יקפיד לא להשתהות במקוה בשביל הנאתו.
(אולם הגרע"י (לוית חן אות עט) פסק שבמקוה חם אין להקל לטבול ושב ואל תעשה עדיף).

ח. סחיטת השיער:
אחת הבעיות ברחיצה ובטבילה היא סחיטת השיער בעת הניגוב וזו היתה אחת הסיבות לחומרת האשכנזים לרחיצה בצונן. נבאר את הדברים בקצרה:
הרמב"ם פסק (שבת ט יא) שאין סחיטה בשיער ובאר המגיד משנה (שם) שמ"מ אסור מדרבנן וכ"כ הב"י (תחילת של). ולכן כתבו האחרונים שיש להיזהר שבניגוב הגוף לא יסחט שערותיו (לשון המשנ"ב (סקכ"ד): "אך יזהר מאוד שלא יבוא לידי איסור סחיטה דהוא איסור גמור") ומ"מ לא אסרו טבילה הנצרכת (כל אחד לשיטתו) בגלל חשש זה.

ט. סיכום:
א. במים חמים שהוחמו בערב שבת אסור לרחוץ כל גופו ורק מיעוט גופו מותר. במים פושרים נחלקו האחרונים האם נחשבים כחמים.
ב. האשכנזים החמירו אף במים צוננים ומקובל להתיר לרחוץ את האיברים שאין בהם ריבוי שערות ואין חשש סחיטה.
ג. שימוש במים מדוד שמש (שלא הוחם ע"י החשמל!) לרוב הפוסקים דינו כמים חמים שהוחמו בערב שבת.
ד. למצטער (אמיתי!) ובוודאי לחולה ולתינוק בעת הצורך אפשר להקל אפילו במים חמים שהוחמו בערב שבת.
ה. טבילת גברים במקוה יש להעדיף מקוה קר ולפחות פושר (ואף בזה המשנ"ב פקפק בהיתר לתוספת קדושה)
יש שאסרו לגמרי במקוה חם, ובמקוה חם יקפיד לא להשתהות לאחר הטבילה.
ו. ובכל מקרה יש להיזהר מאוד בסחיטת השערות ומותר לנגב את השערות בנחת.

הלכות כלליות