שלוחו של אדם כמותו | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
שיעורים במסכת קידושין

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

10 דק' קריאה

יש לברר מהי המשמעות של ה'שליחות' אותה חידשה התורה, עד כמה השליח כמותו של המשלח, או במילים אחרות איזה חלק מהמעשה מיוחס לכל אחד מהם.

משלח שנשתטה
הרמב"ם (גירושין ב, טו) כותב שאם משלח גט נשתטה לאחר מינוי השליח הגירושין פסולים רק מדרבנן ואילו מהתורה הם קיימים. הטור (אה"ע סי' קכא) חולק וסובר שהגירושין בטלים מהתורה, וכך מבואר גם בשו"ת הרא"ש (כלל מה סי' יח).
הבית יוסף תמה על דברי הרמב"ם ומתוך כך נדחק להעמידם בשוטה שאינו גמור שפסול רק מדרבנן, אך בשוטה גמור הבין שוודאי מודה לטור שבטל מהתורה.
לעומת זאת, הפרי חדש (קכא ס"ק ה), הקצות (קפח ס"ק ב) והאור שמח (גירושין ב טו) סוברים שהרמב"ם מכשיר אפילו בשוטה גמור, וטעמו הוא שמעת המינוי השליח כבר עומד במקום המשלח ולכן שוב איננו זקוקים למשלח.

משמעות השליחות
האור שמח מרחיב ומבאר שנחלקו במשמעות השליחות. לדעת הרמב"ם המעשה לא מיוחס למשלח אלא שבכוחו של המשלח להעמיד את השליח במקומו ולכן כעת השליח 'עצמאי' ועומד במקום המשלח, וממילא אף אם נשתטה המשלח מספיקה דעתו של השליח להחלת הגירושין. המעשה מיוחס לשליח ורק התוצאה (חלות הגירושין) חלה עבור המשלח. לעומתו סובר הטור שהשליח אינו עומד במקום המשלח אלא רק המעשה מיוחס למשלח, ולכן אם נשתטה אי אפשר לגרש. בדעת הרמב"ם אפשר גם לומר שמודה לטור אלא שסבר שלא רק המעשה הטכני של השליח מיוחס למשלח אלא המעשה בצירוף הדעת של השליח מיוחסים למשלח, ולפי זה צריך לברר מהו שורש המחלוקת ביניהם שבו תלויה השאלה אם דעתו של השליח מועילה עבור המשלח. כפי שיובא בהמשך, בדרך זו הלכו הקהלות יעקב והמנחת אשר, ויבואר שם שורש המחלוקת.
השערי ישר (שער ז, ז) הוכיח ששני סוגי השליחות קיימים: בשליחות לקיום מצוות ודאי המעשה מיוחס למשלח, אחרת לא ייחשב שקיים המצווה, ומאידך בקניינים וחלויות המשלח מעמיד את השליח במקומו, כמוכח מכך ששליח קבלה יכול לקבל גט בידו למרות שיש דין לתת בידה של האשה, ולכן צריך לומר שהיא נתנה לו את הכח לעמוד במקומה וידו במקום ידה. וכן הטור (סי' קמ) הסתפק ולבסוף הכריע ששליח קבלה יכול לקבל בחצרו במקום בחצרה. יש להדגיש שאין כוונתו שידו נחשבת ממש כידה, שהרי לפי דרך זו המעשה לא מיוחס למשלח, ועוד שהרי ודאי אי אפשר שגוף השליח יעמוד במקום גוף המשלח כפי שביאר הקצות (קפב סק"א) לגבי תפילין ששליח לא יכול להניח על גופו במקום המשלח, אלא הכוונה היא שהשליח קיבל את הכח לעמוד במקום המשלח ולכן כעת יכול להשתמש בידו ובחצרו במקום ביד ובחצר המשלח.
נראה להסביר את דברי האור שמח ברמב"ם וכן את דברי השערי ישר לגבי שליחות בקניינים וחלויות שהרי זה כעין ייפוי כח, שבמקום שיש כח מסויים למשלח ביכולתו ליפות את כוחו של השליח, כלומר להאציל סמכות וכח זה לשליח. אולם לפי זה יהיה קשה מדוע בשליח קבלה שייכת מסירת כח הרי קבלת הגט מצד האשה אינה מעשה של חלות, שהרי הבעל יכול לתת בידה ולגרשה בעל כרחה. ולכאורה אם נדקדק בלשון השערי ישר נראה שבאמת לא כתב שהוא מעביר לשליח את כוחו אלא משמע מדבריו שיש כאן חידוש יותר גדול של התורה, שביכולתו של המשלח להעמיד את השליח שיהיה במקומו והשליח נחשב כאילו הוא הבעלים. אך קשה שהרי בדבר שאינו קשור כלל לחלויות ודאי לא שייך שמישהו אחר יהיה במקומי, ולדוגמא אם אדם נדר לעלות לירושלים, ברור שלא יועיל לשלוח שליח שיעלה במקומו!
לכן נראה כפי שנכתב ששליחות שייכת רק במקום שיש לאדם כח או זכות מסויימת, ולגבי הקושי משליח קבלה נראה להסביר שהסיבה שכשנותנים בידה היא מגורשת היא משום שצריך להניח ברשותה וידה מהווה רשותה, ולכן אפשר להניח גם בחצרה משום שחצרה התרבתה משום ידה, כלומר, שניהם נחשבים לרשויות שלה. לגבי הנחה בחצרה ודאי יובן שמועיל מחמת הכח והזכות הקניינית שיש לה בחצר, ואם כן כך יש לומר גם לגבי ידה, שמועיל בגלל שיש לה זכות של "קניין ורשות" בידה. נמצא שגם היכולת לקבל בחצרה או בידה מוגדרת כזכות משפטית, ולפיכך גם כאן שייך לדבר על מסירת כח לשליח. במינוי שליח קבלה, האשה מרחיבה את כח הרשות שלה ומוסרת אותו לשליח.
כפי שביאר האור שמח, הרמב"ם והטור נחלקו בשאלה כיצד פועלת השליחות, ואם כן צריך ליישבם עם דברי השערי ישר שהוכיח ששני סוגי השליחות קיימים. על שיטת הרמב"ם לא קשה, שהרי עסק בגיטין ובכך אכן פועלת השליחות באופן של האצלת כח ועמידה במקום המשלח, ויש לומר שיודה לגבי שליחות במצוות שהשליחות פועלת באופן השני. אולם על דעת הטור קשה, כי לדעתו השליח לא עומד במקום המשלח, ואם כן כיצד יכול שליח קבלה לקבל בידו וכן בחצרו, כפי שהכריע הטור עצמו? ושמא יש לחלק בין דעת לבין ידו וחצרו , וצריך עיון.
האמרי בינה (גביית חוב סי' כט אות ד ד"ה ובטור וד"ה אך), מכח הקושיא מחצר של שליח קבלה, דחה את תליית מחלוקת הטור והרמב"ם במשמעות השליחות וכתב שגם לדעת הטור השליח עומד במקום המשלח, ולכן מועיל לתת בחצר השליח, אלא שסובר שלא מועיל בזמן שהמשלח נשתטה מצד כלל אחר בדיני שליחות, שכל מה שהמשלח לא יכול לעשות גם השליח לא יכול .

מת המשלח
הקצות והאור שמח מרחיבים את חידושו של הרמב"ם וכותבים שאף מות המשלח לא מבטל את השליחות, הואיל והשליח עומד במקומו. ומדייקים כן גם מרש"י (גיטין יג. ד"ה לא), שעל דברי המשנה שהשולח גט ומת אין השליח יכול ליתן את הגט נימק רש"י שהואיל ומת פקעה רשותו מאשתו ושוב לא שייך גט לאחר מיתה, משמע שמצד השליחות עצמה אין בעיה לא פקעה.
לעומתם, הקובץ שיעורים (ח"ב סי' א) ואחרונים נוספים חלקו על חידושם וכתבו שבמות המשלח ודאי יודה הרמב"ם שפקעה השליחות. הקובץ שיעורים לא פירט מה החילוק אך כתב ש"מת לא דמי לנשתטה והחילוק ביניהם פשוט". הוא הביא לכך הוכחה מהגמרא בגיטין כט ע"ב לגבי שליח שעשה שליח ומת השליח הראשון, שרב אשי אמר שבטלה שליחות השני, ובא בנו ואמר שאביו אמר זאת בימי קטנותו אך באמת לא בטלה בגלל ש"מכח מאן קאתו? מכח דבעל קאתו! איתיה לבעל איתנהו לכולהו ליתיה לבעל ליתנהו לכולהו". רואים מכאן שפשוט לדעת כולם שמות המשלח מבטל את השליחות ולכן אם השליח השני הוא מכח הראשון הרי שמות הראשון תבטל את שליחותו ורק אם הוא שליח ישיר של הבעלים לא ישפיע מות השליח הראשון הואיל והוא לא נחשב למשלחו. גם האור שמח כבר העיר שלכאורה כך משמע מסוגיא זו.
והנה גם הקצות התייחס בקיצור לסוגיא זו אך אדרבה הוכיח מהמסקנה שהשליחות לא בטלה שמות המשלח אינו מבטל את השליחות, שהרי לא ניתן לומר שהשליח השני אינו מכוחו של הראשון, כי הט"ז (אה"ע קמא ס"ק כה) הביא להלכה את דברי המהר"ם פדאווה הכותב שביכולתו של השליח הראשון לבטל את שליחות השני. ולכאורה דבריו תמוהים, כי אמנם צריך לראות כיצד הסוגיא מתיישבת עם פסקו של מהר"ם פדאווה אך מכל מקום פשט הסוגיא הוא שהשליחות של השני אינה בטלה רק בגלל שהוא לא מכוחו של הראשון. ונראה שהקצות פירש שכוונת מר בר רב אשי באומרו "מכח דבעל קאתי" היא שסוף סוף מטרת השליחות היא עבור הבעל ולכן הדבר היחיד שמשפיע על יכולת נתינת הגט הוא אם הבעל קיים כי כל עוד הבעל קיים היא עדיין אשתו וניתן לגרשה ואם הבעל מת היא כבר לא אשתו ולא ניתן לגרשה. כלומר, אדרבה מוכח מכאן להפך, שמות המשלח לא משפיע על ביטול השליחות ולכן הדבר היחיד שמשפיע הוא מות הבעל כי אז היא כבר לא אשתו. (לפי זה רב אשי בימי קטנותו כן סבר שמות השליח מבטל את השליחות, ומר בר רב אשי מחדש לנו שבאמת אין לומר כך).
המנחת אשר (גיטין סי' טו) דחה את הדיוק מרש"י, שהוא נקט בחד מתרי טעמי ואדרבה נקט בטעם הפשוט יותר, ואדרבה הוכיח להפך מרש"י בגיטין כח ע"א (ד"ה נותנו לה) שכתב "שמא מת ובטל שליחותיה", ועיין בגליון מהרש"א (על רש"י יג ע"א וכן על רש"י כח ע"א) שכבר העיר על הסתירה בדברי רש"י, משמע שמיתה מבטלת את השליחות. אפשר לדחות את ההוכחה ולומר שכוונת רש"י היא שמא מת וכתוצאה מכך בטלה השליחות הואיל וכבר אינה ברשותו ולא יכול לגרשה.
יש לעיין לאור דבריהם מהי סברת הרמב"ם, ומהו "החילוק הפשוט" בין מת לנשתטה. ונראה שאכן הסברא פשוטה והיא שגם אם לדעת הרמב"ם השליח עומד במקום המשלח, מכל מקום ייפוי הכח לעמידה זו במקומו יכול להינתן רק לכל הזמן שהמשלח עצמו קיים. אם הוא קיים יכול השליח לעמוד במקומו ומועיל אפילו כשהמשלח נשתטה בגלל שעל כל פנים הוא חי, אבל לא שייך ששליחו יהיה כמותו כשה"כמותו" כבר כלל לא קיים .

הטעם ששוטה פסול לקניינים
הקהלות יעקב (גיטין סי' כ ס"ק ב) והמנחת אשר (גיטין סי' טו) ביארו באופן אחר את מחלוקת הרמב"ם והטור, וכתבו שגם לדעת הרמב"ם המעשה מיוחס למשלח והשליח לא עומד במקום המשלח אלא שלדעתו שוטה אינו פסול בעצם מהחלת קניין אלא שאין לו דעת להחיל את הקניין ודומה לישן, ולכן אם שליחו עושה את הקניין עבורו מועיל , ואילו לדעת הטור כלל לא נמסר לשוטה תורת קניינים. לפי זה מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בגיטין ע ע"ב אם לדמות קורדייקוס לישן היא רק מדרבנן אך מעיקר הדין מדאורייתא אפילו בשוטה גמור יש לדמות, ואפילו רבי יוחנן מודה בכך. לפי זה הרמב"ם והטור לא נחלקו בדיני שליחות אלא בדין שוטה בגירושין, שלדעת הרמב"ם מדאורייתא שוטה דומה לישן ואינו נחשב פסול בעצם ואילו לדעת הטור שוטה נחשב כמשולל בעצם מעשיית קניינים, ולכן גם שליחו לא יכול לפעול עבורו .
נחדד את שיטת הרמב"ם. הטעם שבדרך כלל שוטה פסול לנתינת גט הוא שאיננו יכולים לדעת אם הוא באמת מעוניין לתת, אך אם לפני שנעשה שוטה מינה שליח, הרי שאנו יודעים שברצונו לתת ואין לנו לתלות שמא נשתנה רצונו. יש לעיין לפי זה, מדוע לא יועיל גם במקרה שבעודו שפוי אמר שברצונו לתת אך לא מינה שליח אלא נתכוון לתת בעצמו ובינתיים נשתטה. לכאורה היה לנו לאפשר לו לתת בעצמו. ואין לומר שרק כשמינה שליח ברור לנו לגמרי שהחליט בדעתו באופן סופי לגרש, כי עדיין נוכל להקשות מדוע במקרה שמינה שליח ונשתטה לא נאפשר לו לתת כעת בעצמו, ונראה ליישב שלא יועיל כשם שאם שפוי אמר שרוצה לתת ונתן תוך כדי שינה לא יועיל כי צריך גם מודעות של הנותן בעת הנתינה. כלומר, צריך דעת של שפוי וער עבור עצם הגילוי שהוא מעוניין לגרש, ומעבר לכך צריך שבעת הנתינה הנותן יהיה מודע למעשיו, אך זה כבר קשור למעשה הנתינה ולא לעצם הגירושין ולפיכך לצורך כך די בידיעתו של השליח, ואין עיכוב בכך שהמשלח ישן או שוטה.

נפקא מינות נוספות
גט על נייר של השליח
האור שמח תולה שתי מחלוקות נוספות במחלוקת הרמב"ם והטור. המחלוקת הראשונה היא אם יכול השליח לגרש בגט שנכתב על נייר השייך לו (יש דין שהנייר יהיה שייך ממונית לבעל). הפרי חדש (קכ ס"ק ג) מביא טור בשם הרמ"ה הסובר שאי אפשר ותמה עליו מדוע אי אפשר הרי הנייר של השליח והוא עומד במקום הבעלים. האור שמח תולה וכותב שלדעת הרמב"ם שהשליח עומד במקום המשלח וקיבל את כוחו, כפי שיכול 'להשתמש' בדעתו במקום דעת המשלח כך גם יכול להשתמש בממונו במקום ממון המשלח, ואילו לדעת הטור שרק המעשה מיוחס למשלח, לא יועיל נייר של השליח, כי נמצא שהמשלח עשה את פעולת הגירושין בנייר שאינו שלו.
נראה שתליית האור שמח הכרחית רק לצד אחד, שהפרי חדש מוכרח לומר שהשליח עומד במקום המשלח, אך לגבי הצד ההפוך יש לומר שגם אם השליח עומד במקום המשלח, הוא עומד רק לעניין עשיית הפעולה, ואילו לגבי שאר התנאים הנצרכים שאינם חלק מהמעשה לא השתנה שום דבר, ולכן צריך להישמר התנאי שהנייר צריך להיות של המשלח. אך דווקא על צד זה קשה מדברי הפרי חדש, כי הוא עצמו (בסי' קכא) הסיק להלכה שהואיל ונחלקו הרמב"ם והרא"ש לגבי נשטתה המשלח הווי ספיקא דדינא, ואם כן מדוע כאן תמה על הרמ"ה הרי יש לומר שסבר כרא"ש, ונראה מכך שסבר שאף לדעת הרא"ש צריך לומר שמועיל לכתוב על נייר של השליח, וצריך עיון מדוע.

הקנאת מטלטלין אגב קרקע של השליח
המחלוקת השנייה שמביא האור שמח דומה לראשונה והיא אם שליח שנשלח להקנות מטלטלין יכול להקנותם אגב קרקע של עצמו או רק אגב קרקע של המשלח. גם בכך לדעת הרמב"ם יוכל להשתמש בממונו במקום ממון המשלח. כפי שיובא בהמשך בדברי השערי ישר, לפי הבנת הרמב"ם יובן כיצד יכול שליח קבלה להשתמש גם בידו במקום ביד האשה המשלחת.
שליחות לדבר שהמשלח בעצמו לא יכול לבצע (בעת המינוי)
הגמרא בנזיר יב ע"ב כותבת שאי אפשר למנות שליח לדבר שבשעת המינוי אין בכוחו של המשלח לעשותו, ולכן אם מינה שליח לקדש לו אשה, אינו יכול לקדש אשה שנתגרשה כעת והייתה נשואה בעת המינוי. דין זה מאוד מובן לפי הביאור ברמב"ם שהמשלח מאציל כח לשליח בעת המינוי , אך לפי הביאור בטור שהשליח הוא כעין ידו הארוכה של המשלח, לכאורה מסתבר לומר שאין צורך בכך אלא מספיק שבעת ביצוע המעשה יהיה בכוחו של המשלח לעשותו, אך רואים מסוגיא זו שגם לפי ההבנה שהשליח הוא ידו הארוכה של המשלח, הואיל והכח להיות ידו הארוכה ניתן לו בשעת המינוי, צריך שבשעה זו יהא בכוחו של המשלח לבצע את השליחות .

שליח נעשה עד
בדף מג ע"א מובאת מחלוקת אם שליח נעשה עד או שלא משום ששלוחו של אדם כמותו והווי כגופו, ולהלכה נעשה עד. בפשטות נחלקו אם השליח עומד במקום המשלח, ואכן כך כתב האור שמח, אך לפי זה להלכה שנעשה עד אינו עומד במקומו, ויהיה קשה על הרמב"ם. ונראה שיש לחלק בפשיטות שעד כאן לא אמרנו שהשליח עומד במקומו אלא לעניין הכח שנותן לו ולא לעניינים אחרים, ואכן קשה מסברא להבין את הדעה בגמרא שפסול להעיד, הרי ודאי שאינו הופך להיות כגופו של המשלח ממש, ונראה לבאר שפסולו של בעל דבר מלהעיד נובע מהיותו עושה המעשה, ולאו דוקא מהיותו קשור לתוצאות המעשה , ולכן אם המעשה כאן מיוחס לשליח הוא נחשב בעל הדבר.
האבני מילואים (לה ס"ק א) מקשה שאף אם השליח נחשב בעל דבר אין לפוסלו הואיל ואינו נוגע בעדות, והביא ראיות לכך שבעל דבר שאינו נוגע כשר, וכן הביא ריב"ש (סי' פב) שביאר שזוהי סברת הדעה בגמרא שנעשה עד, כלומר, לשתי הדעות בגמרא השליח נעשה כגופו של המשלח ונחלקו אם בכל זאת כשר הואיל ואינו נוגע, וכן הלכה. על פי זה נוקט הריב"ש להלכה שהואיל ונעשה כגופו אם אדם שולח שליח לקדש לו אשה והשליח טוען שקידש ואילו האשה מכחישה, הבעל אסור בקרובותיה. משמע מדבריו שנאסר מטעם 'שוויה אנפשיה' כאילו המשלח עצמו הודה, ולפי זה לכאורה יהא נאמן אף כנגד עדים! והדברים כמובן מחודשים ביותר. על כל פנים לדרך זו ודאי הרמב"ם יכול להתיישב עם ההלכה ששליח נעשה עד, כי אף אם עומד במקומו מכל מקום אינו נוגע. ואדרבה נראה שהסבר הריב"ש אינו יכול לעלות בקנה אחד עם דברי הטור (לפי ביאור האור שמח והקצות), שכן לדעת הטור השליח כלל אינו עומד במקום המשלח והמעשה מיוחס רק למשלח.
ועל כל אלה יש להביא את דברי החתם סופר (ח"א או"ח סי' רא) שהעיר שהשליח בו עוסקת סוגיא זו – שליח לפרוע חוב – כלל אינו בגדר השליחות שנלמדה מפסוקים בפרקנו, אלא זהו 'מעשה קוף בעלמא' היכול להיעשות אפילו על ידי גוי, "והמערב שלוחו כמותו האמור אצל פרעון חוב עם שארי שלוחו כמותו הרי זה מערב כלאים". לפי זה ודאי אין לקשר בין סוגיא זו לחקירה במשמעות השליחות, וצריך עיון כיצד האור שמח קישר ביניהם.

שיעורים במסכת קידושין