בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

מהלכות ליל הסדר

undefined

הרב שמואל אליהו

תשע"ג
13 דק' קריאה
מכת בכורים ומכת בכורות
וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ
"תָּנֵי רַבִּי חִזְקִיָּה, כְּתִיב (ישעיה יט, כב) 'וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא', נָגֹף לְמִצְרַיִם וְרָפוֹא לְיִשְֹרָאֵל... וְתָנָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּגְּפוּ מִצְרַיִם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְרַפְּאוּ יִשְֹרָאֵל" (זהר בא ח"ב לו).

זה מה שאמר ה' לרבקה אמנו "ולאום מלאום יאמץ" – כשאומה אחת קמה, האחרת נופלת. עשר מכות שמצרים מקבלת מעלות את עם ישראל עשר דרגות, ומכת בכורות הייתה השיא.
במכת בכורות נאמר:
"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (שמות יב כט). באותו יום אומר הקב"ה לישראל: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג ב).

הבכורה של מצרים נופלת והבכורה של עם ישראל נקבעת, "בני בכורי ישראל".
וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ
כיוצא בדבר אתה אומר: "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב" – אותה ימין שנותנת אדירות כוח לעם ישראל היא הימין שמפילה את האויב. זה מה שמפרש רש"י שם על הפסוק: "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ" – להציל את ישראל. "יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב" – וימינך השנית תרעץ אויב.

מוסיף רש"י ואומר: "ולי נראה אותה ימין עצמה תרעץ אויב, מה שאי אפשר לאדם לעשות שתי מלאכות ביד אחת". אומר על זה השל"ה הקדוש כי זה ממש מה שנאמר בזוהר "נָגֹף לְמִצְרַיִם וְרָפוֹא לְיִשְֹרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּגְּפוּ מִצְרַיִם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְרַפְּאוּ יִשְֹרָאֵל". אותה שעה ואותה יד.
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה – ממיטתו
על הפסוק: "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" מפרש רש"י "ויקם פרעה – ממטתו". מו"ר אבא זצוק"ל היה אומר כי רש"י בפירושו זה מסביר במילה אחת עומק גדול.
במילה אחת מסביר רש"י את גודל הכפירה של פרעה. הוא שמע את משה אומר "כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה". הוא יודע שבתשע המכות הקודמות כל מה שמשה אמר התקיים. גם בפעמים שהוא ביקש ממנו להתפלל ולהסיר את המכה כך קרה. ולמרות זאת הוא לא יושב על כסאו ומנמנם תוך ציפייה לשעת חצות, אלא ישן על מיטתו. איך הוא מסוגל לשכב על מיטתו כשהוא יודע שבתו הבכורה הולכת למות? שהוא עצמו הולך למות?
הרב זצ"ל היה מזכיר את חכם מנשה שלו ע"ה, שהיה משחזר את התיאור החי שהיה מתאר מרן בעל הן איש חי זיע"א והיה אומר: הנה, פרעה קם ממיטתו באמצע הלילה לבוש פיג'מה ונעול בנעלי הבית שלו. באו כל משרתיו ואמרו לו שכל בכורי מצרים מתים, וכי עליו להיזהר כי גם הוא בכור. אך פרעה הקשה את לבו ולא האמין שגם הוא עתיד למות. והנה, הוא נוגע בברכיו ומרגיש שהן קרות מאוד, קרא מיד לרופאים ואמרו לו שאחד מהסימנים לאדם שהולך למות הוא שברכיו קרות ביותר. נבהל פרעה מאוד וחש שגם בו תתקיים המכה, על כן התחיל לצעוק ויצא לרחוב בצעקות: משה ואהרן, עזרו לי!!".
אף הן היו באותה המכה
במדרש כתוב כי בתיה בת פרעה הייתה בכורה. עליה נאמרו הפסוקים באשת חיל: "וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה... טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ" (משלי לא). מי זאת שנשארת ערה בלילה ולא ישנה? מי זאת שלא יכבה בלילה נרה? בתיה בת פרעה. באותו לילה שמתו בו כל הבכורים של מצרים מתו גם כל הבנות הבכורות. "חוץ מבתיה בת פרעה שנמצא לה פרקליט טוב, זה משה שנאמר (שמות ב) 'ותרא אותו כי טוב הוא'" (רבה שמות יח ג).
ה"בית יוסף" (אורח חיים סימן תע) לומד מכאן הלכה שגם הנשים הבכורות צריכות להתענות בתענית בכורות שמתענים בערב פסח. "וכתבו בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' יד) דנקבה שהיא בכורה כתבו בספר אגודה (פ"י סי' צא) דצריכה להתענות וראיה מבתיה בת פרעה". כך הביא גם ב"שולחן ערוך": "הבכורות מתענין בערב פסח, בין בכור מאב בין בכור מאם. ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה".
אמנם הרמ"א כתב כי אין המנהג כן ונשים בכורות לא מתענות. כדעתו פסק המשנה ברורה (ס"ק ד). "כף החיים" כתב שהנשים לא נהגו לצום. הרב זצוק"ל כתב כי ראוי להביא לנשים פרי או עוגה מסיום המסכת שעושים בערב פסח. זו שמחה של מצווה שפוטרת את הבכורים מלצום, וכמותם ראוי שגם הנשים תעשינה, שתהיינה שייכות לשמחת מצווה זו.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת

שמירה – לשם מצת מצווה
ב"שולחן ערוך" (תנג סעיף ד) מובא כי המצות שמברכים עליהן בליל פסח ואוכלים אותן ב"כורך" ובאפיקומן צריכות להיות מצות שמורות. ומהן מצות שמורות? ששומרים עליהן משעת הקצירה, או לפחות משעת הטחינה, שלא ייפלו עליהן מים. המקור לשמירה זו הוא הפסוק שאומר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם" (שמות יב יז).
שמירה זו היא לא רק זהירות מחמץ, אלא גם כוונה לעשות זאת לשם מצווה בעת הקצירה, הטחינה והאפייה. כך כתוב בגמרא: "ואמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי, כי מהפכיתו – הפיכו לשם מצה", שאמר רבא לאלה שהופכים את העומרים בשעת קצירה, שיהפכו אותם "לשם מצווה". וכן ייזהרו שלא יבוא עליהם מים. משמע שזהירות לבדה לא מספיקה אלא צריך כוונה "לשם מצווה".
כן הביאו ה"טור" וה"בית יוסף" (תנג) בשם השאילתות (צו שאילתא עו) "ואי אמטינהו לחטי עכו"ם חרש שוטה וקטן לא נפיק ביה ידי חובתיה". אם גוי, חרש, שוטה וקטן הביאו את החיטים לטחינה – לא יוצאים בהן ידי חובה. "אבל שאר מצה שאדם אוכל בפסח – לא בעי שימור לשם מצה כלל".
שמירה – ללא הסח דעת
בביאור הלכה (תנג ד"ה "ולפחות משעת" וכו') כתב כי קמח למצות שמורות שהובא ברכבת בלי שומר ישראל, יש לחוש אם ראוי למצה שמורה, אף שאין חשש שהקמח הוחלף בקמח אחר או שנפלו עליו מים. הטעם לחשש הוא כיוון שהתורה אמרה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת", והרי אינן שמורות (ועיין "שדי חמד" מערכת חמץ ומצה סימן י"א אות ו' שהאריך בענין זה).
לחם של תשובה
בליל הסדר עצמו, כשהמצות מונחות לפנינו, אנו מוסיפים בהן כוונה. הגמרא אומרת כי מניחים את המצות וקוראים לפניהן את ההגדה. עושים כך לא כדי שהמצות ישמעו את ההגדה, אלא כדי שאנחנו נבין יותר לעומק את המשמעות של המצות הללו.
לכן נקראת המצה "לחם עוני", לא רק במשמעות של אוכל לעבדים עניים, אלא במשמעות של לחם ששאלו עליו שאלה, "מה נשתנה", ועכשיו עונים עליו תשובה. לכן יש חשיבות לכך שהמצות יהיו גלויות בזמן שאומרים את ההגדה.
מצת משנה ביום טוב

שָׁלוֹם אַתָּה וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתְךָ
הגמרא במסכת שבת (קיז ע"ב) אומרת שבשבת צריך לבצוע על שתי ככרות: בְּשַׁבָּת חַיָּיב אָדָם לִבְצוֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת, דִּכְתִיב, "לֶחֶם מִשְׁנֶה". בפסח יש צורך לברך על מצה שלמה בגלל הברכה, ויש צורך במצה פרוסה בגלל שזהו לחם של עניים. בצמצום. אמר מר בריה דרבינא ש"מַנִּיחַ (את המצה) הַפְּרוּסָה בְּתוֹךְ (המצה) הַשְּׁלֵמָה וּבוֹצֵעַ וּמְבָרֵךְ. אָמַר לֵיהּ, מַה שִּׁמְּךָ? אָמַר לֵיהּ, שַׂלְמוֹן. אָמַר לֵיהּ, שָׁלוֹם אַתָּה וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתְךָ, שֶׁשַּמְתָּ שָׁלוֹם בֵּין הַתַּלְמִידִים".
האם בפסח יש רק מצה אחת שלמה וחצי מצה פרוסה, או שיש שתי מצות שלמות כמו שבת ובתוכן יש מצה פרוסה? הגמרא במסכת ברכות (לט ע"ב) הביאה יחד את שתי הגמרות על לחם משנה ופסח, ומזה למד התוספות כי גם ביום טוב צריך לחם משנה כמו בשבת. כי ביום טוב לא היה יורד מַן והיו לוקטים ומקבלים בערב יום טוב שתי מנות של מַן, כמו בערב שבת.
מזה למד התוספות כי בפסח צריך שלוש מצות, שתיים מתוכן שלמות ואחת אמצעית שנפרסת בשעה שאומרים "יחץ", היא המצה הפרוסה זכר ללחם שאכלו אבותינו במצרים. "וכן פסק רב אלפס דצריך לבצוע על שתי ככרות ביום טוב והטעם לפי שהיה לחם משנה יורד בערבי ימים טובים".
על זה מקשה התוספות ממה שאנו מתפללים בתפילת ערב שבת שאומרים בו "אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי לִשְׁמֶךָ. תַּכְלִית מַעֲשֵֹה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבֵרַכְתּוֹ מִכָּל הַיָּמִים. וְקִדַּשְׁתּוֹ מִכָּל הַזְּמַנִּים". במה הוא מקודש מכל הימים והזמנים? "במַן ברכו במַן קדשו", משמע שביום טוב ירד מַן. לפי זה לא צריכים בימים טובים לחם משנה ולא צריכים שלוש מצות בליל הסדר, שהרי המצה השלישית היא בשביל לחם המשנה שכאמור לא קיים ביום טוב אלא אם כן חל בשבת. להלכה נפסק כמו דעת הרי"ף שצריך לחם משנה גם ביום טוב, ולכן בפסח אנו משתמשים בשלוש מצות ופורסים אחת מהן.

על שולחן הסדר ועל ההסיבה

כלים נאים וישיבה דרך נחת
מו"ר זצוק"ל היה נוהג לבדוק בערב פסח את השולחן ואת הכיסאות בעצמו כדי לוודא שיש מקום מתאים לכל אחד ואחד ברווח, שיוכל להסב. הרב קיים בזה מצווה מיוחדת שכתובה ב"שולחן ערוך" (תעב) "יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום, כדי לאכול מיד כשתחשך". כל זה בשביל שהילדים לא יירדמו ובכך יפסידו את התשובה של ההגדה שהיא "עבדים היינו" וכל המתלווה אליה בהסברים וכד'.
עוד כתוב שם: "יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו, ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות. הגה: ואפילו עני שאין לו כרים, ישב על הספסל". הסבה של ליל הסדר מחייבת הכנה של כיסא מרווח, אם אפשר עם ידיות שיהיה מקום להישען. שאם לא יכין מקום להסיבה אנשים יעקמו את ראשם ויחשבו שבכך הם מקיימים מצוות "הסיבה" ולא היא. ומצוות ההסיבה היא חשובה ביותר, שאם לא הסב בשתיית היין ובאכילת המצה לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולשתות או לאכול המצה (תעב סעיף ז).
עוד צריך לזכור כי הרמ"א אומר ש"לכתחלה, יסב כל הסעודה" להראות שהוא בן-חורין. שכל ענייני הסדר המרמזים על היותנו בני-חורין נעשים לפעמים בכפיית הר כגיגית, להכריח אותנו להשתחרר משעבוד פנימי, ולהיות בני-חורין במחשבה, בדיבור ובמעשה.

קערה של ליל הסדר

סדר קערה
כתוב ב"שולחן ערוך" (תעג סעיף ד) "מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלשה מצות ומרור וחרוסת וכרפס או ירק אחר וחומץ או מי מלח ושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו בבשר וביצה".
יש כמה נוסחים לסידור הקערה. הספרדים ורוב האשכנזים נהגו לסדר את הקערה כדעת האר"י ז"ל וכמובא בהגדות. הרב זצוק"ל העיר לנו בעת שהוצאנו את ההגדה של פסח להסביר היטב את הציור של הקערה, כיוון שמי שלא ראה את הקערה בפועל לא יבין שצריך להכין שתי קומות בקערה שמונחות זו על זו. קומה ראשונה מרור, חרוסת, כרפס, זרוע זכר לפסח וביצה זכר לחגיגה. עליהם ממש מניחים שלוש מצות שמכסות את רוב הקערה או את כולה. את מי המלח מניחים מחוץ לקערה.
רוב הדברים שבקערה נאכלים במהלך הסדר, פרט לזרוע שרומזת לקרבן פסח שאנו מתכוונים להשתמש בה בעגלא ובזמן קריב. יש שומרים אותה ויש אוכלים אותה למחרת, שאין איסור לאכול למחרת בשר צלי.
קערה מחולקת
האם מספיקה קערה אחת לכל המסובים, או שנדרשת קערה לכל אחד מהם? ב"שולחן ערוך" (תעג סעיף ד) כתוב: "מביאין לפני בעל הבית קערה" וכו', משמע רק לפניו ולא לכל הנוכחים. כן הביא ב"טור": "ואין צריכין להביא מכל אלו לפני כל אחד ואחד אלא לפני בעל הבית והוא יחלק לכולם".
במציאות של ימינו, שבה לעתים עשר או עשרים איש ויותר יושבים יחד בליל הסדר, יש בעיה ששלוש המצות שנמצאות בקערה של בעל הבית יספיקו לכל הנוכחים. שהרי צריך לאכול מהמצות שבקערה, ושלוש מצות רגילות מספיקות בקושי לעורך הסדר ולאשתו. על כן כתב הרב משה פיינשטיין זצוק"ל (שו"ת "אגרות משה" אורח חיים חלק ה סימן טז) כי אביו נהג לשים קערה לפני כל אחד מבני הבית עם שלוש מצות וכל השאר. וכתב כי כך הוא גם נוהג וכן הוא מקווה שינהגו בניו אחריו.
מרן הרב אבא זצוק"ל היה נוהג להכין קערה אחת, והיה שם בה שלוש מצות יד גדולות, והיה נותן לכל אחד מהמסובים קצת מהמצות הללו, ומשלים לכזית ממצות אחרות שהיו מוכנות לשם כך. והיה הרב זצ"ל מכין מצות מסוגים שונים ונותן לכל אחד לפי טעמו. רכות או קשות, מכונה או יד, כל אחד לפי טעמו (ראה משנה ברורה תעג ס"ק יז).
שני סוגי מרור
בסדר הקערה של האר"י ז"ל יש גם מרור וגם חזרת. שניהם הם למעשה סוגים שונים של מרור, כמו שהמשנה אמרה (פסחים לט א) "וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחֲזֶרֶת וּבָעֻלְשִׁין וּבַתַּמְכָא וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. וּמְצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. וְיוֹצְאִין בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן" וכו'. והסבירה הגמרא מהי חזרת – חסא. עולשין – הינדבי. תמכא – חרחבינא וכו'. ובסדר הקערה של האר"י ז"ל מובא שצריך לשים שני סוגי מרור, אחד הינדבי ואחד חסה. בימינו הנדבי לא מצוי על כן היה הרב זצ"ל אומר לקחת במקומו קלח של חסה.

ארבע כוסות

כוס לכל אחד – גם לילדים
אף שאמרנו שאין צורך לשים קערה לפני כל אחד ואחד, יש צורך לשים כוס יין כשיעור לפני כל אחד ואחד, ואפילו לפני הילדים הקטנים (סעיף טו). והכוס צריכה להכיל לפחות רביעית, שהיא 87 סמ"ק יין. המהדרין לוקחים כוס שיש בה לפחות 150 סמ"ק יין לפי שיטת החזון איש שאנחנו לא פוסקים כמותו, אבל טוב לכתחילה להדר כמותו במבוגרים ולא בילדים הקטנים.
יש לשים לב לכך שהכוסות לא יהיו גדולות מדי, כיוון שבשתיית יין בליל הסדר צריכים לשתות רוב כוס (תע"ב סעיף ט), שלא כמו בקידוש שמסתפקים בשתיית רביעית.
ויין ישמח לבב אנוש – להצהיל פנים משמן
תכונתו של היין, כששותים אותו בהכנה נכונה, שהוא משמח את האדם וגורם לו להצהיל פניו, גם לעצמו וגם לחברו. הגמרא (נדרים מט ע"ב) מספרת על רבי יהודה בר אלעאי כמה סיפורים שמלמדים שפניו היו מאירות ביותר גם בלי יין. "רַבִּי יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי טַרְפוֹן, אָמַר לֵיהּ רַבִּי טַרְפוֹן, הַיּוֹם פָּנֶיךָ צְהֻבִּין, אָמַר לֵיהּ, אֶמֶשׁ יָצְאוּ עֲבָדֶיךָ לַשָּׁדֶה, וְהֵבִיאוּ לָנוּ תְּרָדִין, וַאֲכָלְנוּם בְּלֹא מֶלַח, וְאִם אֲכָלְנוּם בְּמֶלַח, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָיוּ פָּנֵינוּ צְהֻבִּים".
תרגום: רַבִּי יְהוּדָה היה יושב ולומד לפני רַבִּי טַרְפוֹן, אָמַר לו רַבִּי טַרְפוֹן: למה הַיּוֹם פָּנֶיךָ מאירות? רבי יהודה לא רצה לומר לו שזה בגלל התורה שהוא לומד ואמר לו שזה בגלל אוכל טוב שהם אכלו: "אֶמֶשׁ יָצְאוּ עֲבָדֶיךָ לַשָּׁדֶה, וְהֵבִיאוּ לָנוּ תְּרָדִין, וַאֲכָלְנוּם בְּלֹא מֶלַח, וְאִם אֲכָלְנוּם בְּמֶלַח, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָיוּ פָּנֵינוּ צְהֻבִּים".
ממשיכה הגמרא: "אָמְרָה לֵיהּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא לְרַבִּי יְהוּדָה, מוֹרֶה וְרָוִי? אָמַר לָהּ, הֵימְנוּתָא בְּיָדֵהּ דְּהַהִיא אִתְּתָא, אִי טָעִימְנָא אֶלָּא קִדּוּשָׁא וְאַבְדַּלְתָּא, וְאַרְבָּעָה כַּסֵי דְּפִּסְחָא, וְחוֹגְרַנִי צְדָעָאִי מִן הַפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת, אֶלָּא (קהלת ח) 'חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו'". תרגום: מספרת הגמרא על נוכרית חשובה ששאלה את רַבִּי יְהוּדָה: האם אתה מורה הוראות וגם משתכר? ושאלה אותו, כי ראתה אותו שמח ומאיר פנים לאנשים, והיה נדמה לה כאילו הוא שתה יין ומאיר פנים כל כך. אמר לה: האמיני לי שאני לא נוגע ביין חוץ מקידוש והבדלה. וכשאני שותה ארבע כוסות של ליל הסדר כואב לי הראש ואני קושרו עד חג השבועות. מסבירה הגמרא למה פניו היו מאירות. כי כתוב (קהלת ח) "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו".
עוד מספרת הגמרא: "אָמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָא לְרַבִּי יְהוּדָה, פָּנֶיךָ דּוֹמִין אוֹ כְּמַלְוֵי רִבִּית, אוֹ כִּמְגַדְּלֵי חֲזִירִים. אָמַר לֵיהּ, בִּיהוּדָאֵי, תַּרְוַיְיהוּ אֲסִירִין, אֶלָּא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בֵּית-הַכִּסֵּא אִית לִי מִבֵּיתִי וְעַד בֵּי מִדְרָשָׁא, וְכָל שָׁעָה וְשָׁעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֲנִי נִכְנָס". תרגום: פעם אחת אמר כופר אפיקורוס אחד לְרַבִּי יְהוּדָה: פָּנֶיךָ דּוֹמִין אוֹ כְּמַלְוֵי רִבִּית, אוֹ כִּמְגַדְּלֵי חֲזִירִים. שהם לא עובדים ומרווחים טוב. גם אתה נראה יותר מדי טוב.
אָמַר לֵיהּ רבי יהודה: כל המלאכות שהזכרת אסור ליהודים לעשות. לא רצה רבי יהודה לספר לו את סוד הארת הפנים והחכמה ואמר לו: יש לי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בֵּית-הַכִּסֵּא מביתי עד בית המדרש וְכָל שָׁעָה וְשָׁעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֲנִי נִכְנָס". כך גופי נקי ופני מאירות.
למה רבי יהודה לא שתה מיץ ענבים?
מרבי יהודה למדו הלכה (תעב סעיף י) כי "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות". יש שואלים למה רבי יהודה לא היה שותה מיץ ענבים, ורצו ללמוד מכאן שאין אפשרות לשתות בליל הסדר מיץ ענבים במקום יין. למעשה מותר לשתות מיץ ענבים, והסיבה שרבי יהודה לא עשה כך היא שבימיהם לא הייתה אפשרות לעשות מיץ ענבים בתקופה זו של השנה, אלא רק בתקופת הבציר שהיא בערך בסביבות ראש השנה. בימינו מוסיפים למיץ הענבים בשעת הבציר ביקב חומרים שמעכבים את התסיסה וכך אפשר לשמור מיץ ענבים גם לתקופת הפסח.
עם זאת כתוב בהלכה (תע"ב סעיף יא) ש"מצוה לחזור אחר יין אדום" אם אין הלבן משובח ממנו. לכן היה אומר הרב לשתות בכוס הראשונה והשנייה מיץ ענבים, אם חוששים להשתכר ולאבד ריכוז במהלך ההגדה, ורק בכוסות השלישית והרביעית לערבב יין עם המיץ לפי יכולתם ורגישותם. במיוחד יש להקפיד בכך בילדים ובנערים.
יין מן ההגדה
כתב ה"שולחן ערוך" (תעג סעיף ג) כי "אם ירצה לשתות כמה כוסות, הרשות בידו; ומכל מקום ראוי ליזהר שלא לשתות בין ראשון לשני, אם לא לצורך גדול, כדי שלא ישתכר וימנע מלעשות הסדר וקריאת ההגדה". הכוונה היא בין הכוס הראשונה, שהיא ב"קדש" בתחילת קריאת ההגדה, לבין הכוס השנייה שהיא לפני שמברכים על המצה. בין שתי הכוסות הללו קוראים את רוב ההגדה. ביניהן לפעמים רוצים לשתות מעט. וכתב על זה ה"שולחן ערוך" שמותר לשתות רק לצורך גדול. אבל קצת מים אפשר לשתות.
בזכות נשים צדקניות
עוד נאמר ב"שולחן ערוך" שם (תעב סעיף יד) שנשים חייבות בארבע כוסות ובכל המצוות הנוהגות באותו לילה, כגון מצה ומרור ואמירת הגדה, כיוון שבזכות נשים צדקניות זכו ישראל ונגאלו ממצרים. ולא עוד אלא שהתורה מתחילה את ספר שמות בסיפור הנשים שעמדו מול גזרותיו של פרעה, וזו תחילתה של הגאולה.
בבית הרב זצ"ל היו כולם קוראים את ההגדה, כל אחד בתורו, וכך נוהגים בבתים רבים לשמור על הריכוז של בני הבית. נשים שקוראות קטע בהגדה מוציאות את האנשים ידי חובה, ואפילו ילדים יכולים לקרוא קטע ולהסביר, כדי לשמור על הערנות שלהם. ובלבד שאת המילים "פסח מצה ומרור" יאמר בעל ההגדה ואתו ביחד כל המסובים.
הבן הרשע שהפך לחכם

בְּעִקְבוֹת הַמָּשִׁיחַ – חֻצְפָּא יִסְגֵי
ארבעת הבנים שמוזכרים בהגדה מוזכרים בתורה עצמה, שלושה מהם בפרשת "בא" ואחד בפרשת "ואתחנן". בתורה הם לא נקראים בשמות חכם ורשע וכד', אלא מנוסח השאלה שלהם ניתן להבין מה רמתם הרוחנית. על הבן הרשע התורה מספרת באמצע פרשת "בא", לפני מכת בכורות.
שם כתוב שמשה אומר לבני ישראל שהם עתידים להיכנס לארץ ישראל "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" זו היא שאלת הבנים הרשעים בארץ ישראל. זה קורה בכניסה לארץ כי "בְּעִקְבוֹת הַמָּשִׁיחַ – חֻצְפָּא יִסְגֵי". מה עונים לבנים האלה?
כוחו של סיפור
"וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". התשובה בתורה לרשע שונה מהתשובה בהגדה. בתחילה ההורים של הרשע מספרים לו על בני-ישראל ולא על עצמם. הכול לפי השאלה שלו, שהוציא את עצמו מהסיפור – "לָכֶם" ולא לו. אחר כך הם ממשיכים ומספרים כאילו הם יצאו ממצרים ואומרים לו "וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". זה כוחו הגדול של הסיפור, בלי משים השומע נכנס לסיפור כאילו הוא יצא ממצרים ויצא ממדרגת הרשע שהוציא את עצמו מהכלל.

אין "והיה" אלא לשון שמחה
בסיום הפסוק כתוב: "וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ". מסביר שם רש"י, כי אף שמספרים להם על בנים שכאלה, הם משתחווים ומודים "על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם". בפסוקים אלו מוזכרת המילה "והיה" פעמיים, וחכמינו אמרו "אין 'והיה' אלא לשון שמחה". על אף הקשיים הרוחניים שיש בדרך, הם שמחים ומודים לה', הם יודעים שבסופו של דבר נגיע לגאולה גשמית שלמה ולגאולה רוחנית שלמה. ויהי רצון שנזכה לראותם בקרוב ממש, אמן ואמן.
סיפור על הרב זצ"ל:
די לח"כימא ברמיזה

מספר חבר הכנסת הרב אליהו בן-דהן: יהודי אחד, שהייתה לו עבודה מסודרת, נבחר לכנסת. אבל דא עקא, אחרי קדנציה אחת בלבד מצא עצמו אותו אדם מחוץ לכנסת, וגם את מקום עבודתו הקודם הפסיד. מכיוון שכיהן זמן קצר, גם הפנסיה שקיבל הייתה זעומה ותוך זמן לא רב הוא הגיע למצב כלכלי קשה מאוד. הוא נשא את התואר המכובד "חבר כנסת לשעבר", אבל עם התואר הזה, כנראה, אי-אפשר לקנות במכולת...
הגיע ערב פסח, ילדיו של אותו אדם היו אמורים להתארח אצלו בחג, אבל כסף למצרכים אין. בצר לו החליט אותו אדם לנסוע אל ציונו של הבבא סאלי בנתיבות, שם התפלל ובכה בדמעות שליש שירחמו עליו מן השמים ויהיה לו במה לקבל את החג. והנה, כשהגיע מנתיבות אל ביתו, גילה שהבית עמוס בחבילות מלאות כל טוב, ובהן גם בשר ויין, בכמות שיכלה להספיק עד חג השבועות. הוא שאל את אשתו מנין הגיעו החבילות האלה, ואשתו השיבה לו: לפני רבע שעה היה כאן משה דויטש מ"חסדי יוסף", והוא שהביא את החבילות.
תדהמתו הייתה רבה. הוא אומנם יודע מה כוחם של צדיקים ומה כוחה של תפילה, אבל עד כדי כך? איך נוצר הקשר בין הבבא סאלי זיע"א למשה דויטש שיחיה? הדבר לא נתן לו מנוחה, והוא התקשר למשה דויטש, אולי הוא יפתור לו את התעלומה. כשהציג את השאלה בפני משה דויטש השיב לו הלה: לפני שעה התקשר אלי הרב אליהו ושאל אם הבאתי לך קמחא דפסחא. שאלתי את הרב מה פתאום, הרי מדובר בחבר כנסת לשעבר והוא בוודאי מקבל פנסיה יפה, והשיב לי הרב: תן לו מנה כפולה ומכופלת, ועכשיו ועתה. עשיתי כמצוות הרב, העמסתי שתי מנות, שמתי ליד ביתך והלכתי.
אותו אדם סיים את דבריו ואמר לי: המדהים בכל הסיפור הזה, שאני מעולם לא הייתי מקורב לרב אליהו זצ"ל, לא הייתי מבאי ביתו וגם לא מחסידיו, אבל לו כנראה זה לא שינה. אין לי מושג איך הוא ידע על מצבי, אבל אין ספק שבזכותו קיימתי את החג בשמחה גדולה.
מובאה
על אף הקשיים הרוחניים שיש בדרך, בני-ישראל שמחים ומודים לה'. הם יודעים שבסופו של דבר נגיע לגאולה גשמית שלמה ולגאולה רוחנית שלמה
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il