בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • משעבוד לגאולה
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • דרשות לימי הפסח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

undefined
12 דק' קריאה
אחרון הנביאים, בחתימת חזון, גומר בהבטחת גאולה אחרונה - "יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג' כ"ג), ומוסר עם זה על חידוש מבוע הנבואה, זה החיזיון המיוחד במינו אשר פסק בהתחלת הבית השני - "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא ..." (שם). וכן כותב הרמב"ם בסוף ח"א של סהמ"צ: "וידוע א"כ שהנבואה והמלכות כבר נסתלקו ממנו עד שנסור מן העוונות אשר אנחנו מתמידים עליהם, ואז יכפר לנו וירחמנו כמו שיעדנו וישיבם, כמו שאמר בשוב הנבואה: "והיה אחרי כן אשפך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם". ואמר בהשיב המלוכה: "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת ... ובניתיה כימי עולם".

ואנחנו בעמדנו בדור של עקבתא דמשיחא, דור אשר רק מי אשר חי בו יכול להבין את מימרת האי מ"ד: "ייתי ולא אחמיניה" (סנהדרין צ"ח ב'), נקלעים בין ייאוש ותקווה, אכולי שנאת גויים ודיקורים מחצי רשעתם, ויחד עם זה - אחוזי התעוררות כבירה ומחושלים רצון מופלא של תקומה מדינית; מתפלאים מהכוחות של גבורה, של מסירות נפש המתגלים בקרבנו, אשר מאות בשנים היו רדומים וכמעט בלתי ידועים לנו בעצמנו, ואחוזי רעדה למראה החזית הכללית של ממלכות ועמים, אשר למרות היותם מפורדים ומפוצלים, מוצאים להם שפה משותפת בכל מה שנוגע למשטמה לעם עולם, ועושים כל אשר יכולים למנוע ממנו את השגת העצמאות; - מרגישים את הצורך החיוני של שמיעת דבר נבואה חדש של בא הנביא הגדול אשר בכוח דבר האלוקים אשר על לשונו, ילכד ביחד את חלקי העם הפונים זה בכה וזה בכה ויכוונם בדרך ברורה אשר אין עמה ספיקות לקראת הגאולה השלימה.

מרגישים אנו כי עכשיו לא די כבר במה ששמענו עד עתה, כי לא די במה שנלמד מהשוואות ממה שעבר, אשר בהכרח שאין להשוות אליו את ההווה בכל הפרטים, וממילא אחרי כל הלימודים וההשוואות עדיין נשארת המבוכה בלב, ואין אשר יקבע ויאמר: זה הדרך אשר תלכו בו. כי זה לא יוכל להתקיים, אלא בו ביום אשר יתקיים "והיו עיניך רואות את מוריך" (עי' שמו"ר כ"א), אשר יקום איש האלוקים וילך לפני העם, והעם אחריו.

לעת עתה, כל עוד לא נתקיים עניין זה, שומה עלינו לפנות למקורות קדומים, לפשפש בדברי חכמים וחידותם. חידות אלה נותנות לנו ברמזים את אשר מתרחש ויתרחש, ואם לא נוכל לעמוד מתוכם הרבה לפני המעשה, הרי יש גם ערך לעמוד עליהם ולהבינם לאחר המעשים.

ואחת החידות, הרמזים, אשר ננסה להשתדל להבין נושאה הוא העניין המשיחי: "ריב"ל אשכחיה לאליהו הנביא דקאי אפיתחא דמערתא דרשב"י ... א"ל: אימת אתי משיח? א"ל: זיל שייליה לדידיה. והיכא יתיב? - אפיתחא דקרתא. ומאי סימניה? - יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא. איהו שרי חד ואסיר חד. אמר: דילמא מבעינא דלא איעכב. אזל לגביה ... א"ל: אימת אתי מר? א"ל: היום. אתא לגביה דאליהו ... א"ל: שקורי קמשקר בי, דא"ל היום אתינא ולא אתא. א"ל: הכי אמר לך (תהילים צ"ה ו'): "היום, אם בקולו תשמעון" (סנהדרין צ"ח).

חידה הוא המאמר. אינו מובן למה היה מקום הפגישה מיוחד על פתח מערתו של רשב"י. אין מובן למה היה לו לאליהו לשולחו למשיח, מאחר שאת התשובה האמיתית לזמן בואו לא הבין ריב"ל, אלא לאחר שחזר שוב לאליהו. אינו מובן, למה לא שאל ריב"ל את אליהו: "אימת אתי מר", הרי לפני משיח בא אליהו. א"כ היה עליו לשאול ראשית כל עליו עצמו. ועצם ענינו של המשיח, פצעיו, מקום ישיבתו, ותשובתו הסתומה הנשמעת לשני פנים - חידה היא, אשר הליטו חז"ל בדברי מליצה. ננסה להבינה לאור המתרחש בימינו. אך קודם נפנה לגאולה ראשונה, אשר חז"ל אמרו עליה שהנה בגדר מעשה אבות - סימן לבנים.

"'החודש הזה לכם' - רבי מאיר אומר: לי ולכם היא הגאולה. כביכול, אני נפדיתי עמכם, שנאמר: 'אשר פדית ממצרים גווים ואלוקיו'. וקבעו החודש הזה לי ולכם, שאני רואה דם הפסח ומכפר עליכם, שנאמר: 'דברו אל כל עדת בני ישראל ...'" (שמו"ר ט"ו).

דרשת רבי מאיר זו: "לכם - לי ולכם", לכאורה מתנגדת למקובל, אשר "לכם" היינו דווקא "לכם". הרי קבעו חז"ל על שאלת הבן: "מה העבודה הזאת לכם", שהיא שאלת הבן הרשע - "לכם, ולא לו ". ואילו לר"מ הרי זה כולל לי ולכם. אכן נדמה שבעייננו יפה בהלכות הפסח, אלו אשר צריכות לשמש כתשובה על שאלות הבנים, נמצא תשובה והבנת הדברים באופן יותר מעמיק ממה שנראה בצורה שטחית.

דינים מיוחדים בקרבן הפסח, זה הקרבן אשר היה המצווה הראשונה שנצטוו ישראל, בה נסתמנה ונסתמלה המהות המיוחדת של האומה הישראלית. ולכשנעיין, נסכמם במלה אחת - "לכם". יש בקרבן פסח תנאים כאלה שאינם בשום קרבן, בהם עיקר ההדגשה היא על אכילת האדם , על ה"לכם": אינו נשחט אלא לאוכליו , מה שאין בשום קרבן; נטמא הבשר אעפ"י שאימורים קיימים, אין הדם נזרק; פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה, משא"כ בשום קרבן ואפילו קרבנות ציבור שבאים בטומאה; קרבן הפסח עיקר ענינו באכילת האדם, משא"כ שאר קרבנות, גם אלה שיש בהם אכילת אדם, אינה אלא טפלה. אבל, מאידך גיסא, אם נסתכל הרי נמצא שה"לכם" הזה עצמו אינו אלא ביטוי חיצוני, ואילו תוכו אינו אלא "לי": אין שום קרבן נפסל ע"י מחשבת חולין , יוצא מן הכלל הוא הפסח, והרמב"ם מוציא דין זה מן הכתוב "פסח לה'". ואם כל עיקר ענינו הוא אכילת אדם, אבל אין יוצאים בבשר תאווה אלא דווקא בקרבן; ודין מיוחד לקרבן זה שאינו קרב אלא בבמת צבור - "במקום אשר יבחר ה'". לאמור, אם במקומות אחרים אנו מוצאים גבולות בין ה"לי" וה"לכם", הרי כאן ניטשטשו הגבולות - ה"לי" וה"לכם" באים יחד. "לכם" שהוא בעצם ענינו "לי", ו"לי" שהוא למעשה רק "לכם".

וכן מוצאים אנו בחז"ל (נזיר כ"ג א'): "אמר רבה בב"ח אר"י מאי דכתיב (הושע י"ד י'): 'כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם'. משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהם. אחד אכלו לשם מצווה, ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו לשם מצווה - 'וצדיקים ילכו בם'. וזה שאכלו לשום אכילה גסה - 'ופושעים יכשלו בם'. א"ל ר"ל: רשע קרית ליה, נהי דלא עביד מצווה מן המבחר, פסח מיהא קעביד" (והו"ד תוס' ב"ק ק"י ד"ה אכילה). וביארו התוס' (הנ"ל) שאין כאן הפירוש שאכל כשנפשו קצה מרוב שובע, אלא שאכלו "כדי להיות שבע". והדבר תמוה לכאורה, משו"מ בחר לו ר"י מכל מצוות דווקא את מצוות אכילת הפסח. גם אינו מובן משו"מ לדעתו יקרא רשע רק מצד המחשבה. אם הוא הדבר אשר אמרנו, דווקא בפסח מתוך שכל עיקר ענינו החיצוני הוא ה"לכם" באופן מלא, דווקא שם נדרשת טהרת המחשבה של ה"לי", והאוכל כדי להיות שבע רשע הוא, כי הפגיעה במחשבה פוגמת בעיקריותו. ואף ר"ל, החולק על זה, יתכן שהוא רק מצד שכיון ש"פסח קא עביד", ועצם העובדא של ההתעסקות בצורך מצווה והאכילה לשם שובע באורח זה כבר מחליש את המחשבה הרעה. בדומה למה שמצינו אצל בן סורר ומורה, שאף שגנב ואכל משל אביו, אבל אם היה הדבר בחבורה של מצווה אינו נעשה בן סורר ומורה.

ואכן מצינו באמת בדברי חז"ל שכל האכילה היתה רק זכר לאכילה - " כזיתא פסחא והילולא, ופקע איגרא" (פסחים פ"ח ב'). ועשיית הפסח יחידי, אעפ"י שיכול לאכול הכול, אינה מצווה מן המובחר. היה בזה משום רצון הדגשת העיקר שבפסח, שאיננו האכילה.

ופסח זה אב הוא לכל הגילויים של צרכי אדם וענייניו, כי הרי "על פת לחם יפשע גבר", ובזה עלולים להיכשל ביותר - " בנפשו יביא לחמו". בא הוא ללמד על צרכי האדם כולם, שיש לראותם רק "לכם" בצורתם החיצונית, ואילו תוכם צריך שיהיה רצוף "לי", של שעבוד הכוח לעבודתו יתברך שמו.
וזאת היא אולי השאלה של הבן הרשע: "מה העבודה הזאת לכם ", השאלה כיצד אפשר להרכיב דבר כזה יחד, האם אין זה דבר והיפוכו - "עבודה" ו"לכם", הרי הם תרתי דסתרי. כיצד אפשר לתאם יחד צלי על מצות ומרורים - מאכל תאווה כזה, ועם זה אכילה לשם פסח, לא לשם להיות שבע, לא לשם מילוי תאוות האכילה, הרי זה בלתי אפשרי. אכן זה כבר מזכיר לנו את סממני הבן סורר ומורה - זולל וסובא. "לכם ולא לו" - הרי ה"לכם" הוא סתירה ל"לו" - היינו הקב"ה .

"ואף אתה הקהה את שיניו" - הקהה לו את תאוות הזלילה, למדוֹ והודיעוֹ אורח בינה, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, וכי כל המצווה הזאת לא באה, אלא בכדי להעמיד את כל החיים כולם על התרכובת המופלאה הזאת של "לי" מבפנים, ו"לכם" מבחוץ. אב דוגמא לבנין החיים הישראליים כולם, שצריכים להתכונן במדינת ישראל. אין אנו מוותרים על שום סממן מסממני המדינות הרגילות, אבל בכל זאת צריכים אנו להכניס תוכן ישראלי.

העמדת מלך היא אחת מהמצוות הקשורות לא"י, אבל אלה שבאו לשמואל לשאול מלך, שלא כהוגן שאלו בזה שאמרו: "ככל הגויים אשר סביבנו". כי המלך הישראלי אסור לו שיהיה ככל הגויים אשר סביבותיו. מלך אשר אסור להרבות לו נשים, בו בזמן אשר עיקר המלח שבחיי המלך הן תענוגות הבשרים. מלך אשר אסור להרבות לו כסף וזהב, בו בזמן שעיקר תפארת חצר המלכות הוא ברק הזהב אשר לו. מלך אשר אסור לו להרבות סוסים, בו בזמן אשר בלוי הזמן בתענוגות תלוי בריבוי סוסי התחרות ומרוציהם.
שופטים ושוטרים. דבר המצוי בכל מדינה ומדינה, אבל לא רק השופטים הם אחרים, גם השוטרים צריכים להיות אחרים. הרי הם שצריכים להכריז בקָרבם למלחמה: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו", שהוא המפחד מעבירה שבידו. הם אפוא צריכים להקפיד על טוהר המחנה, וברור שהם צריכים להיות מצוינים בהתנהגותם. [שני שוטרים רק מוצאים אנו, שהיו שלא כהוגן - דתן ואבירם. "למה תכה רעך" הוכיח מרע"ה את האחד על שרצה להתנהג בדרך הרגילה של שוטרים. כי בישראל גם השוטר מכה רק ע"י פרוצדורה של האחד קורא, והאחד מונה, והשלישי אומר - הכהו]. שומר החוק והסדר צריך להיות בעל מידות נאות, הוא משמש להיות שלוחא דרבנן, ובתור שכזה הוא צריך להיות ראוי לתפקידו. ונאמר: "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו " והם נבחרו לע' הזקנים. והצבא הישראלי עצמו, אשר נצטווה לשמור על קדושת מחנהו. היכן מצינו דברים כאלה, היכן מצינו דרישה כזאת? הרי גם במתוקנים שבהם, בזמן מלחמה הכול מותר והכול שרוי.

ואם בהיות ישראל בגולה מספיק היה בחלוקה של לה' ולכם, באשר ה"לכם" הוא לקוי ובלתי מלא, באשר ה"לה'" היה יכול להתקיים אף הוא מבלי היותו מופרע מה"לכם". אבל לא כן בא"י, שם גם החיים הפרטיים, ה"לכם" בולע את הכול. כבר העבודה עצמה, העבודה החקלאית המשעבדת את האדם במשך כל כ"ד השעות. כאן לא יתכן מה שהיה בגולה, שסוגרים את החנות והולכים להתפלל. כאן התפילה בהכרח היא חטופה, כאן בהכרח "לא תתחזו לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי" (ברכות ל"ה ב'), וע"כ צריכים כאן בהכרח לעמוד על התוכן הפנימי של ה"לכם" שהוא "לה'". אם לא ידגישו את זה במעשים עצמם, בעצם סדר החיים, בעצם היחסים החברותיים, עלול ה"לכם" לבלוע את הכול.
יש בישראל שתי הגדרות לקשורים עם האדמה - "עם הארץ", ביטוי שהפך לשם נרדף לטמטום, לגסות, לביזוי מצוות וכו'. וביטוי שני והוא - "עם שבשדות", שאמנם גם אותם אין לראות כרגיל בבית הכנסת, וצריכים להוציאם ידי חובתם (ר"ה ל"ה א'), אבל היא הצורה הנורמאלית. שלא להיות עם הארץ, עם שהארץ השתלטה עליו והפכתו לעבד אליה, עַם שכל מחשבתו רק איך לאכול את אכלו ולהצליח להוציאו מן האדמה, אלא להיות "עם בשדה " אדם שאיננו מוַתר על קנייני רוח, אשר בהתנהגותו במשפחתו ובסביבתו מורגש יתרון האדם על הבהמה.

"'החודש הזה לכם', לי ולכם". התחדשות זו מסתמלת בפסח וסיסמתה "לכם" מלבר, "לי" מבפנים. אכן, קל להגיד את זה, אבל כיצד עושים, כיצד מגיעים למדרגה זו, כיצד מקיימים את ה"קחו" שנאמר בנוגע לפסח. האם אין סכנה כי ייהפך הדבר לרמאות עצמית. לזה נתנה התורה את הצורך בהקדמה - "משכו", משכו ידיכם מע"ז. "כל גויים שכחי אלוקים" (תהילים ט' י"ח), מפני שגם כשיודעים ממציאות אלוקים, הרי לא הוזהרו על השיתוף. ואין עצה אלא ע"י "משכו", ע"י עזיבת הע"ז לגמרי. בהכרה של "בלתי לה' לבדו", בהכרה שאין סתירה כלל וכלל בין "לכם" ו"לה'", אלא אדרבא, רק במידה זאת שמדגישים את ה"לה'" חיים את עומק ה"לכם". בשעתו היתה תנועת העבודה בארץ בועטת בגסות בכל גילוי יהודי, מאסו במסורת אבות, לגלגו על מצוות הכובלות את האדם. בכלל כל קנייני העבר, אשר יש צורך להחליפם, מצאו גם את השבת. חשבו כי ה"לה'" מפריע את ה"לכם", ויצאו בגודל לב אל השדה עם זוג הפרידות בשבת. והנה בזמן האחרון הגיעו למסקנה כי טעות היתה בידם. יחד עם ה"לה'" ויתרו גם על ה"לכם". וההזדקנות ואפיסת הכוחות בלא עת העמידה אותם על טעותם, וכן מתוך שהתאכזבו מהע"ז הזאת. וכן הוא בגולה אשר שמירת השבת צולעת מאד ג"כ מתוך מחשבה שה"לה'" מתנגש ב"לכם". למעשה כבר עמד הכוזרי על הנפלא והטוב שבשמירת שבת לישראל (מאמר ג' י'). גם בתוכנו עדיין רב המספר של אלה שחושבים בדומה לזה. ואם לא בנוגע לשבת ומועד, הרי בנוגע לחול המועד. חושבים שה"לכם" הוא בזה שלא לתת לגוף עונה קצרה של חופש שנתי אשר הוא מתבטא באורח הישראלי בחוה"מ.

עד כאן ה"לה'" נותן ל"לכם". אבל מאידך גיסא ברור, שעיקר המטרה של ה"לכם" אינו רק במתן מנוחה לגוף, אלא בהדגשת מותר האדם על הבהמה. בהדגשה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. בכלל זה יד פתוחה, בכלל זה עין טובה, בכלל זה לב טוב, בכלל זה נמוסים נאים, בכלל זה דיבור מתון.

"משכו ידכם", אבל מה לעשות ויצר סוכן. אולם יש לדעת כי ע"ז תוצרת עברית אין. עי' שופטים י', שמונה כל מיני ע"ז שעבדו ישראל, אבל כולם משל אחרים. הצרה העיקרית היא שיש לנו דרך ארץ מרובה בפני הגויים, ומתוך כך אנו מקבלים ללא כל בקורת גם את פסיליהם. אנו אומרים: הייתכן שמליוני גויים המנהלים מדינות גדולות וחזקות, עם אנשי מדע וחכמה, עם אנשי כלכלה ואמנות ותרבות, הייתכן כי לא אתם הצדק? הייתכן כי רק אצלנו כל האמת והיו שרוח מוסר בהם ... . במצרים עבדו לכבש, אבל הכבש הרי הוא ע"ז של המשעבדים. הדרך ארץ בפניהם גרם שקבלו גם את אלילם.
להגיע לכפירה בע"ז אי אפשר, אלא בהגיע לתקופת משבר של התרבות האנושית, כשמתברר ה"פיהם דבר שווא וימינם ימין שקר", כשמתברר שכולם יחד סרו נאלחו אין גם אחד, כשכופרים בגוי, ממילא כופרים גם בע"ז שלו. מוצאים אנו שאמרו חז"ל (שמו"ר ט"ז) על הפסוק "משכו" - "אמור להם לישראל שימשכו ידיהם ממעשיהם הרעים ויכפרו בע"ז, שאל"כ אינם נגאלים". ואולם השאלה נשאלת, אם כך הדבר למה לא הקדים הקב"ה את התנאי הזה עוד לפני שאמר אל פרעה "וירדו כל עבדיך אלה אלי", הרי עדיין היה הדבר תלוי בקיום התנאי מצד ישראל.

אכן, דווקא עכשיו הגיעה השעה ל"משכו", לפני כן לא היה בכוח להמשך. כי אין מושכים הידיים מע"ז לפי פקודה, כי עיקר ע"ז היא בלב ולא בידיים, והמשיכה אף היא צריכה בראש וראשונה להיות בלב. זה יתכן רק בזמן שבאמת פוסקים מלהאמין בע"ז.

"ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". משועבדים היינו ברוח, אם לא הקב"ה היה מוציא, אלא פרעה היה מוציא. כי אז היינו יכולים לטעות ולהעריך אותו הערכה מזויפת כי אכן רוח היא באנוש, כי חזק הוא הכוח המוסרי אשר באדם, ויכול הוא גם לוותר על ידו על הרווח הנשקף לו מהעבדות. אז היינו יכולים לחשוב כי תועבות מצרים אינם סתירה כל עיקר לאידיאלים אנושיים גדולים. והעם היוצא ממצרים היה בונה את חייו לפי מתכונת המצרים.

לא כן כשנתגלה פרעה ואתו כל התרבות המצרית בנוולותה, כשנתברר לאחרונה ובצורה המוחלטת ביותר את אשר היה בעצם אפשר להבין כבר מקודם, אבל לא היה רצון לכך, ש"את ישראל לא אשלח". וזה נתברר רק ברגע האחרון, רק באותו מאמר של פרעה למשה: "הישמר לך אל תוסף ראות פני". [קודם ודאי היו אנשי פוליטיקה שטרחו להוכיח כי עדיין אפשר להשיג בדרך מו"מ עם פרעה, כי אחרי הכול עדיין לא אמר לא מוחלט, וכי בעצם אין פרעה שונא ישראל וכו' וגם זה שהתרחץ בדם ישראל הרי זה מפני שזה ריפוי צרעתו, וממש כמו שטורחים להסביר בימינו את עמדתם...]. רק ברגע זה שהוגפה מאחור הדלת של ארמון המלכות, הגפה מוחלטת שאין אחריה מו"מ, רק אז, כשנתבדו כל התקוות מפרעה וממצרים, קיבלה הע"ז של תרבות מצרים את מכת המוות, ורק אז לא היה צריך אלא למאמר ה' ביד משה "משכו - ידיכם מע"ז".

וכשריב"ל פוגש את אליהו הנביא, הוא פוגש אותו ליד מערת רשב"י, באותה נקודה בה נפגשים שני העולמות - העולם שכולו לה' במערה , והעולם הרגיל אשר מחוצה לו, החורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה. זו הנקודה העיקרית, אשר בהיפגש בה שני העולמות יחד גנוז סוד שיבת האבות על הבנים והבנים על אבותם. שואל אותו: מתי יבא משיח? ריב"ל, כמשמש שופר לשאלת השאלות של העם על הגאולה, רוצה לשמוע בעיקר על קץ הפלאות. אולם בניסוח זה של השאלה אין לו לאליהו מה להגיד. הוא שולח אותו ישר למשיח. והוא מוצא את המשיח, משיחם של ישראל מוכה חלאים, נגוע פצעים, יושב ומחכה לשעת הכושר בפתחא דקרתא, בפתח כרך גדול של רומי. שם בפתח המדינה אשר בה היכל יופיטר, אשר שם מתאספים כל הגויים אל אליליהם, משם רוצה ומצפה המשיחיות הישראלית לפרקן ופדות. והיא מוַתרת על חבישת כל הפצעים, היא מסכימה לכל הפחות למצוא מזור במשהו, ומסכימה לפשרות ומסכימה לחלוקות, בעיקר לזכות במשהו, בעיקר לראות כבר קץ. והנה הוא מוצא אותו ושואל את השאלה אשר כ"כ מעניינת: "אימתי אתי מר"? והוא מקבל תשובה: היום. היום, הידד! היום נושע, היום נגאל. כן, הנה דנים, הנה מחליטים. הנה מדברים לטובתנו הממשלות האדירות, הנה, הנה, עוד רגע ויקראו למשיח לעמוד בשערי הארמון הגדול אשר בקריה הגדולה. הבשורה הגדולה אשר לה ציפו כ"כ הרבה הנה היא באה, היא באה מהקריה הגדולה, מכרך גדול של רומי, של ניו-יורק.

אך מה זה? - "שקורי קא משקר בי". האם אין זה רק נצנוץ מתעה? האם מרמה אותנו משיח ישראל? הן הגיע התאריך, הן עבר הראשון במרץ, הוא הזמן של פתיחת שערים, הן עבר הראשון באפריל. לאיזה תאריך מחכים עוד? מה קרה, מה נשתנה, בגידה, זיוף, צביעות... כלום לא קרה, כלום לא נשתנה. לא הבינות היטב ריב"ל (ואולי יהושע - המרמז על הכובש הראשון של הארץ, בן לוי - המרמז כי עיקר הנחלה היא - נחלת ה'). כאן יש לחזור לאליהו. את הפירוש האמיתי לדברי המשיח אין לקבל, אלא ממנו. והתשובה היא: לפני המשיח צריכים את אליהו... . "היום - אם בקולו תשמעו". זה לא היה נכנס לראש קודם. קודם נדמה כי אפשר לעקוף על אליהו הנביא, כי יש לגשת ישר למשיח. רק עכשיו, לאחר האכזבה, מתקבל שוב פירושו של אליהו הנביא על הדעת.

ושמא מוטב שלא נחכה עד אשר נשמע מאחור את נקישת הדלתות האחרונה המאיימת "הישמר לך מראות פני". ושמא די לנו בניסיונות הקודמים לחזור אל אליהו לקבל ממנו את הפירוש הנכון של גאולת ישראל, זו אשר איננה במערה, אבל גם איננה ב"לחם לבדו", אלא זו שישנה ב"'חודש הזה לכם', לו ולכם". זו אשר רואה את עיקר התפקיד של גאולתנו בזה שנקדש שם שמים באורח חיי המדינה. "היום אם בקולו תשמעו".

"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי" (יחזקאל ט"ו ו'). בשני דמים, דם המילה ודם הפסח. דם המילה שתכנו מסירות נפש על עצם ההתייחדות הלאומית, ודם הפסח אשר מובנו מסירות נפש על קדשי ישראל. אנו רואים כיצד עומדת שוב האומה במערכה הכבידה, בהקזת דם המבטאת את המסירות נפש הלאומית, אנו מוכרחים לחשוף בתוכנו גם את ההתלהבות הקדושה שבהקרבה העצמית למען קדשי ישראל, המסתמלת בפסח. "בדמייך חיי". ונגיע לאותה שעה בה נשמע את פרעה ואת עבדיו היורדים מארמונותיהם והם הולכים לחפש את משה מנהיגם של ישראל - "צאו מתוך עמי".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il