ישראל היפה

הקיץ ערכה קרן דסטני, כהרגלה, את מפגש סוף השבוע השנתי שלה בקיבוץ לביא שבגליל התחתון. כעירוני, מה שהנני כעת, אני מוכרח להודות שרק לעתים נדירות אני יוצא את ירושלים, ולכן לא יוצא לי להעריך את היופי הטבעי ואת נפלאות ארצנו המופלאה. אך הנסיעה מירושלים אל קיבוץ לביא ובחזרה (בדרכים שונות) סיפקה לי הזדמנות לחזות שוב ביופייה הטבעי של ארץ-ישראל.
ארץ-ישראל היא ביסודה ארץ מדבר וסלעים, וכך היא נראתה במשך מאות שנים רבות של צחיחות והזנחה. אפילו בתחילת המאה ה-20 אנשים שביקרו בארץ תמיד העירו על שממונה, עונייה וקדרותה.
אך היום, מן הנגב הצפוני, וחלקים מן המרכזי, ועד הקצוות הצפוניים והמזרחיים של גבולותיה הנוכחיים של מדינת ישראל, הארץ מיוערת וירוקה. להישג הזה הגענו בס"ד בזכות עבודה קשה מאוד, ולעתים אפילו הקרבה, של בני אדם ובזכות היכולת להעביר ביעילות שפע של מים לכל חלקי הארץ.
פיתוח וניצול האקוויפרים הלאומיים, שאיבת מים מהכינרת ובניית מתקני התפלה גדולים - כולם יחד הפכו את ארצנו למקום ירוק. אנחנו גם מטהרים מי שפכים לשימוש חקלאי. מעריכים שכאשר שני מתקני ההתפלה החדשים שהשלמתם קרובה עכשיו יתחילו לפעול, בשנת תשע"ד, אחוז מדהים, 70 אחוז, ממי השתייה של מדינת ישראל יגיע מהתפלה. זה יהיה הישג אסטרטגי נכבד.
הקב"ה הבטיח לנו ארץ זבת חלב ודבש, הרבה שפע וברכה. התוצרת החקלאית הישראלית, המיכון והידע שמסייע להפיק יבולים ביעילות – כל אלה עוזרים להאכיל מיליוני אנשים ברחבי העולם מדי יום ביומו, בנוסף, כמובן, לסיפוק צורכי המזון הבסיסיים שלנו כאן.
היהודים שבו אל שורשיהם החקלאיים (משחק המילים אינו מכוון, כך המחמאות יתקבלו בתודה בכל זאת) והפכו לייננים מומחים, ליצרני שמן זית וגבינות אקזוטיות ולמגדלים של כל פרי וירק שאפשר להעלות על הדעת. פרחים בכל צבע, גוון ובן גוון ממלאים את נופי ארצנו ומופיעים דרך קבע על השולחנות שלנו בבתים.
אין לי שום זיכרון מילדותי שראיתי פרחים בביתנו או בבית של אחד מחבריי. אפילו בחג השבועות בתי הכנסת של ימי נעוריי לא התקשטו בפרחים. אולי זה היה בגלל מחיר הפרחים בחברה שהייתה אז הרבה פחות אמידה מהחברה היהודית היום, או בגלל מנטליות מזרח-אירופית שאיננה ידידותית לפרחים, או מסיבות אחרות. מכל מקום, אין שום ספק שהפרחים עוזרים להפיג את תחושת האפרוריות והשגרה.
ישראל קנתה לה מקום כיצרנית ויצואנית חשובה של פרחים. הפרחים של ישראל מחזקים את תחושת היופי טבעי שאדם חש כשהוא רואה את נופי הארץ היום. הארץ הקטנה שלנו לא רק משגשגת אלא גם פורחת.
עם זאת, יש בארץ-ישראל יופי שאי אפשר לראות בעין אלא צריך לחוות מבפנים, בנשמה. התלמוד מציג לנו את השאלה "ומפני מה אין חמי טבריא בירושלים?" למה אין בירושלים שום פלאי טבע, נהרות, אגמים או שקיעות שמש מעל הים?
היעדר פלאי טבע בעיר הקודש מתמיה. שהרי התורה מצווה אותנו לעלות לרגל לירושלים, אז למה לא נבראה ירושלים עם פלאי טבע שימשכו אליה מבקרים? התלמוד משיב שיופיה של ירושלים כל כך נדיר וקדוש, רוחני ונצחי, שיופי גשמי או פלאי טבע רק יסיחו את הדעת ממנו ואולי אף יפגעו במהות האמיתית של יופייה והדרה של העיר.
את ירושלים צריך להעריך לא בעיניים או בחושים הפיזיים אלא גם עם הנשמה. זה נכון גם לגבי ארץ-ישראל כולה. על אף שהארץ אכן יפה להפליא בכל מובן טבעי וגשמי, יופייה האמיתי נמצא בנשמתו של המתבונן. כל כך הרבה היסטוריה ותכלית מסתתרות בכל ס"מ של אדמה, ולכן התעסקות בפני השטח ובנראה לעין בלבד רק תפגע בארץ. אולי זאת הכוונה של הדברים שאנחנו אומרים מדי יום בתפילה "אור חדש על ציון תאיר". האור החדש הזה צריך לצאת מתוך הלב והנשמה שלנו כדי שנזכה לראות את ארץ-ישראל היפה בכל הדרה.