בית המדרש

  • מדורים
  • אומנים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

עבודות שיפוצים בבית מגורים

בעל הבית תובע מהקבלן כספים עבור אי עמידה בזמנים – קנס פיגורים. עוד טוען בעל הבית שבמהלך העבודות נגרמו נזקים, וכן שהוא סיים חלק מהעבודות בכוחות עצמו והוא תובע את עלות העבודות. עוד תובע בעל הבית שהקבלן העסיק ערבים בניגוד לחוזה, ותובע את התוספת ששילם לו עבור זה שיעסיק פועלים יהודים שהם יקרים יותר, וכמו"כ תובע פיצויים על עוגמת נפש. הקבלן מכחיש חלק מהטענות.

undefined

בית דין בית אל

ב"ה ט"ז תמוז, תשס"ד
7 דק' קריאה
תגיות:אומנים


התובע:א, בעל הבית

הנתבע:ב, הקבלן


עובדות וטענות

התביעה נוגעת לעבודה קבלנית שהיתה אמורה להתבצע בבית התובע. העבודה הייתה צריכה להתחיל ב- 4 ליולי 04' למניינם, ולהסתיים תוך חדשיים +שבועיים להשלמות ותיקונים.
התשלומים בסך 123,000 ₪ ע"פ החוזה נפרסו ע"פ קצב התקדמות העבודה וכדלהלן: 300/0 עם חתימת החוזה. 30% עם סיום היציקות. 25% עם סיום התקרה+חיפוי אבן+איטום הגג+חלונות. 15% בסיום.
בפועל; תוך כדי העבודות, התברר שיש צורך בתוספת חיזוקים הנדסיים דבר שגרם לעיכוב מסוים ולתוספת למחיר של 10,000 ₪. כן ביקש התובע תוספות משלו שעליהן התחייב לטענתו סכום של 5,600 ₪ נוספים.
בינתיים שולמו שלושת התשלומים הראשונים בסך 104,550 ₪ + 10,000 ש״ח לתוספות ההנדסיות ועוד 6,000 ₪ על תוספות בניה שביקש התובע. ס״ה 120,550 ₪. טענות התובע:
א. העבודה לא הסתיימה בזמן. היה עיכוב באספקת דלת לחדר שינה (סופקה כ- 4-5 חדשים אחרי הזמן) וכן העבודה של המדרגות שעדיין לא הסתיימה לשביעות רצונו. כמו כן הקבלן עדיין לא סיים שיש וחרסינות בכמה מקומות (כמפורט בכתב התביעה). סך התביעה בענין זה-קנס פיגורים 6,000 ₪. תביעה זו אינה מבוססת על סעיף בחוזה.
ב. במהלך העבודה נגרמו נזקים שונים לרכוש ולאינסטלציה. סך התביעה (המתוקנת)- 950 ₪.
ג. חלק מן העבודות שהקבלן לא סיים, בוצעו על ידי התובע. הוא תובע את הוצאותיו. [המדרגות והשיש במטבח] כ- 10,000 ₪.
ד. הקבלן העסיק פועלים ערבים בניגוד לחוזה, התובע דורש החזר של התוספת ששילם לקבלן יותר מהמחיר שהיה יכול להשיג אצל קבלנים אחרים שעובדים עם ערבים. 20,000 ₪.
ה. כמו כן תובע דמי עגמת נפש, עקב הטרדות ואי נוחות. נקיון של הגג שעשו בעצמם ועוד...סך כל התביעה 40,450 ₪ לאחר הפחתת התשלום האחרון שעדיין לא שולם בסך 18450 ₪, עומדת התביעה על סך 22,000 ₪.
ו. הקבלן הגיע לביתו לילה אחד ללא הזמנה קבלן המשנה ועוד אנשים שאינו מכיר ואלה צעקו ואיימו עליו ואחד מהם אף תקף אותו.

טענות הנתבע:

העבודה הסתיימה בין ראש השנה ליום הכפורים חוץ מהמדרגות והדלת של חדר השינה ועוד כמה דברים קטנים. בנושא הדלת הייתה טעות של הספק והוא מצטער על כך. בנושא המדרגות היה ויכוח כי בעל הבית טען שהובטח לו סוג יקר ולא היה מוכן להתפשר. את הגימורים השיש הקרמיקה ועוד לא היה מוכן לסיים בגלל שהבין כי בעל הבית עומד לתבוע אותו ולא ישלם לו את התשלום האחרון בסך 18,450 ₪. ואם כן חבל לו להשקיע עוד בחינם.
את הנזקים שגרמו הפועלים הוא מוכן לשלם. ביה״ד קבע כי התובע צריך להוכיח את ענין הסתימה בצינור הביוב.
את הוצאות התובע על השלמת עבודות, מלבד המדרגות השנויות במחלוקת, הוא מוכן לנכות מסכום החיוב האחרון הנ״ל.
בנושא הערבים טוען שהוא עצמו לא העסיק ערבים פרט ליומיים. בספק, יתכן, לדבריו, כי המסגר העסיק ערבים והחשמלאי העסיק ערבים, הוא חושב שהיו ירושלמים (לפי החוזה היה מותר לו). לענין התביעה הממונית טוען כי פועל ערבי בתחשיב הכללי אינו זול מכל פועל אחר. לא דובר על זה שהתובע הוסיף תשלום כדי להעסיק לא ערבים. אם כי הוא מודה שנאמר לו ע״י התובע שהוא לוקח אותו אע"פ שהוא יקר יותר, בגלל שאינו מעסיק ערבים.
התובע חייב לו הרבה כסף והוא דורש שישלם לו את הסכום האחרון שעדיין חייב לו. הסכום עבור התוספות גדול ב- 2,500 ש״ח, וזאת בגלל שבנה קירות גבס שהתובע לא לקח בחשבון.
הנתבע מבקש להוסיף סכום של 2,500 ₪ עבור סורגים לחלונות בחלק שהוסיף הנתבע לעבודה המקורית. סכום זה יש להוסיף ל5,600- ₪ שהזכיר התובע בכתב התביעה. התובע טען אמנם, שהקבלן הסכים להחליף תריסים בסורגים. אולם לדבריו אין שום בסיס משום שגם תריסים לא התחייב לספק. [בפועל, התובע שילם תוספת של 600 ₪ על החלפה זו. לכן גם ע"פ הנתבע נשארו לו רק עוד 1,900 ₪ לתשלום עבור סורגים]. בענין האיומים טוען שהביקור לא היה ביוזמתו והוא אף ניסה להרגיע את הרוחות.

פסק הדין:

הנתבע נושא באחריות לכל הנזקים שנגרמו כתוצאה מהעבודה וכמפורש בחוזה [950 ₪]. הנתבע חייב לקזז את ערך החמרים שסיפק התובע, הקרמיקה, מתוך התשלום האחרון [800 ₪]. הנתבע חייב לשלם לתובע עבור הטירחה המיותרת שטרח בנקיון הגג משאריות בניה ולכלוך [400 ₪].
הנתבע חייב לקזז את העלויות של המשך העבודות שלא ביצע כראוי כמפורט בכתב התביעה. [2780 ₪ + 4252 ₪ עלות מדרגות מעץ אורן + הובלה והרכבה+ 500 ₪ עלות התיקון של רצפת העץ הגורמת לרעשים].
הנתבע מתחייב שלא לפנות לגורמים כלשהם להטריד את התובע בנושאים הכספיים השנויים במחלוקת ביניהם. האחריות לתוצאות עלולה לעמוד לחובתו.
יש לדחות את טענת הנתבע בנושא תשלום נוסף עבור קירות הגבס משום שהדבר לא נכתב בחוזה והתובע מכחיש עובדה זו.
מאידך יש לקבל את עמדת הנתבע בנושא הסורגים ולחייב את התובע בתשלום עבורם (תמורת קבלות) [1900 ₪].
יש לדחות את דרישות התובע לעגמת נפש ולקנסות פיגורים.
הנתבע חייב לשלם סכום של 2000 ₪ על כך שלא מילא את התחייבותו בנוגע לסוג הפועלים. [2000 ₪]
התובע חייב לשלם את חובו בסך 18,450 בקיזוז הסכומים לעיל. לפיכך חייב התובע לשלם על פי חישובינו סך 7818 ₪.

הנימוקים לפסק הדין:

א. חלק מן הנזקים על פי התחייבותו בחוזה ועל פי הודאתו, בנוגע לסתימת הצינור התובע ביקש להוריד את הסכום בחצי, [לדעתנו בטעות, כי זכותו היתה לתבוע הכל על פי טענותיו] אמנם העובדות עצמן לא הוכחו בעדים, אולם נראו לנו באומדנא דמוכח כנזקים שנגרמו עקב עבודות על הגג שנעשו כנראה ללא השגחה מספקת וללא דאגה לנקיון. לפיכך, מחמת שהתובע עצמו לא תבע יותר יש לחייב הנתבע בסכום התביעה ולא יותר.
ב. לגבי סעיף זה היתה הכחשה בין השניים. הקבלן טען כי הוסכם שבעל הבית, התובע, יספק את החמרים ואילו התובע טען כי החמרים על הקבלן. החוזה מפורש כדברי בעה"ב, הקבלן טען כי
חלה בחוזה טעות. החיוב מתבסס על לשון השטר האומר מפורשות שהעלות הינה על הקבלן.
ג. על פי טענתו שלא הוכחשה היה צריך לטרוח בנקיון הגג דבר שהקבלן התחייב לעשות. יש כאן דין: שמין לו מה שעתיד לעשות, הנאמר בפועל או קבלן שחזר בו, ובודאי שאינו צריך לשלם עבור זה. החיוב נקבע על פי הערכת ביה״ד.
ד. סעיף יש לחלק לשניים:
החלק הראשון נוגע בפרטים שהנתבע הודה שלא ביצע ונימק זאת בסכסוך שנתגלע ביניהם. גם על גובה הסכום שדרש התובע בכל פרט ופרט היתה הסכמה. אי לכך הנתבע יחויב בסכום המלא לפרטי תביעות אלה.
החלק בשני עוסק בענין המדרגות. התובע טוען שסיכם עם הקבלן המבצע: א. על מדרגות מסוימות מתוך פרוספקט והקבלן הסכים. אלא שמאוחר יותר חזר בו וסיפק משהו אחר מסוג ?0^ . חומר שאינו תקני למדרגות. ואילו הנתבע טען שלא סיכמו על כלום ובחוזה כתוב מדרגות, ומה שמבקש התובע עולה הרבה מעבר למה שיכולים לספק. אמנם בתוספת מחיר הוא מוכן לספק זאת.
על פי בירור שערך בית הדין הגענו למסקנה שיש הבדלים גדולים במחיר; מדרגות של עץ בוק או אלון הן יקרות ועלותן פי ארבעה משל עץ אורן. שהוא העץ הזול ביותר. ?0^ הוא חומר שעשוי משבבי נסורת ואינו נחשב עץ. מחירו זול בהרבה משל אורן. ולא עושים ממנו מדרגות אא"כ מחפים אותן בשטיח. לשאלתנו ענו המומחים שיש הרבה שעושים מדרגות מאורן. לפיכך חייב הנתבע לספק מדרגות עץ כנאמר בחוזה והיות שהתובע כבר הזמין מדרגות בעצמו יש לחייב את הנתבע במחירן. הטעם הוא שכאשר ישנו ויכוח ובחוזה כתוב סתם, הולכים על פי מנהג המדינה הנמוך ביותר מטעם שיד בעל השטר על התחתונה. עיין ב״ב קס״ה עמוד ב' ובחו״מ מ״ב ה' ובסי' רי״ד סי״ב, רשב״א ח״ג סימן קנ״ח ועיין גם בפסקי דין רבניים חלק ט' עמוד ט״ז שהכלל יד בעל השטר על התחתונה נאמר לא רק כשהלשון בשטר אינה חד משמעית והספק נוטה לשני הצדדים במדה שוה, אלא גם כשהספק נוטה יותר לצד אחד, לטובת בעל השטר. ועיין עוד בעבודת הגרשוני סי' ג'. בענין זה נעזר ביה״ד במסמך של הספק בו נאמר כי עלות מדרגות מוכנות מעץ אורן הוא כ – 75% מעלות מהגוני.
בנוסף יש לחייב את הנתבע בהוצאות ההובלה וההרכבה כמפורט בכתב התביעה.
בענין הבידוד כיון שטענת התובע נשמעת טענה ומאידך המציאות יכולה להתברר בקלות בקשנו משני הצדדים לבדוק ביחד את המצב ולהגיע להסכמה כיצד לנהוג.
ה. הנתבע הסכים כי לא היה צריך להביא את האורח הבלתי קרוא לביתו של התובע וטען להגנתו כי האדם הזה בא מיזמתו. דבריו לא היו משכנעים. ומכיון שהוא עצמו הסכים כי כל המו״מ יתנהל באופן ישיר בינו לבין התובע, יש לאסור עליו את הדבר בצו ביה״ד.
יש להעיר כי דין שעבודא דרי נתן בחו״מ סימן פ״ו לכאורה מאפשר לבע״ח של הקבלן לבוא ולתבוע מבעה"ב. אולם כל זה בתנאי שהחיוב הכפול מבורר ומוסכם, ולא בזה אנו עוסקים ולכן יכול בעל הבית לטעון לאו בעל דברים דידי את.
ועל פי טענת הנתבע היה צריך התובע להוסיף עוד כסף עבור קירות שניבנו בנוסף לתכנית. לעומתו התובע טוען שהסכום עבור התוספת כולל גם אותם. תביעה זו נדחית משום שאין שום שטר התחייבות עבור פרטים אלה ואנו דנים על פי הודאותיהם. ואין לנו אלא לומר בכה״ג המוציא מחבירו עליו הראיה .
ז. בענין זה הודו שניהם כי הנתבע התחייב עבור שלושה חלונות ואכן ביצע את העבודה. אלא שהתובע טען כי התריסים בכלל החלונות. ובשלב מסוים ביקש להחליף את התריסים בסורגים, קבלן המשנה אלי הסכים וביקש עוד 600 ₪. עד כאן טענת התובע. הנתבע טען כי התריסים אינם בכלל החלונות ולכן יש לחייב אותו על כל הסורגים סה״כ 2500 ₪. היות ולא הותנתה במפורש -גם לטענת התובע- אספקת תריסים, והיות ויש בתים שאין בהם תריסים לחלונות נראה כי תריס אינו בכלל חלון וכי אין לחייב את הקבלן עבורם. ממילא חייב התובע בכל עלות הסורגים [2500 ₪ בניכוי 600 ₪ שכבר שולמו: סה״כ 1900 ₪.] היות וסכום זה לא התברר כמחיר העלות יש לדרוש מהנתבע הצעת מחיר או קבלות עם פירוט, עבור הסכומים הללו.
ח. איננו יכולים לחייב על סעיפים אלה שאינם מעוגנים בהלכה. במיוחד כאשר הסיבות לעיכוב נבעו גם ממעשי התובע.
ט. יש להקדים ולומר כי שני הצדדים הודו שהיתה הסכמה בע״פ שהקבלן לא יעסיק פועלים ערבים אע״פ שבחוזה נכתב שהפועלים יהיו בעלי ת.ז. כחולה ובעלי היתרי עבודה.
עוד יש להקדים כי לטענת התובע ביקש זאת בגלל חששו מפגמים מכוונים שעושים פועלים אלה בבניה, מפני החששות הבטחוניים וכן מסיבות אידיאולוגיות. עוד אמר כי הדגיש בפני הקבלן שמוכן לשלם לו יותר משום שיודע שאינו מעסיק ערבים.
הקבלן כנגדו טען כי אמנם נכון הדבר כי היו ערבים אולם מעט מאד ולא פועלים שלו. הפועלים
הערביים היו של קבלני המשנה. בקשר למחיר הגבוה ששילם לו התובע אמר כי זה לא קשור לשכר הפועלים וכי אמנם התובע אמר לו שהוא לוקח אותו משום שיודע שאינו עובד עם ערבים
אע״פ שהוא יקר.
לענ״ד אין זה תנאי שביטולו מחייב ממון. הטעם לזה הוא משום שאין תלות ברורה בין התנאי לבין המחיר הגבוה, שהרי מחירו הגבוה של הקבלן יכול להיות בגלל סיבות אחרות. ומאידך, אין ראיות ברורות שערכה של עבודה הנעשית על ידי ערבי זול יותר. יש הטוענים כי הוא שוה ערך לפועלים אחרים זריזים יותר משום שהערבים עובדים לאט יותר [יותר ימי עבודה] וביעילות נמוכה. ועןד, קשה להכליל, והדבר תלוי באיכות כל פועל ופועל. ועוד, העבודה נעשתה במלואה ועל כך אין עוררין. ממילא יש לשלם עליה תשלום מלא. יש להבחין בין תנאי המאפשר ביטול המיקח לבין תנאי המחייב ממון. דומה הדבר להא דסימן רל״ד: המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו, ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום. ע״כ. והנה, איסור מדברי סופרים אינו גרוע יותר מתנאי סתמי שהרי כל הקונה מחבירו דבר מאכל בודאי כוונתו שיהיה כשר, הראיה שזה הוי כתנאי גמור , שכאשר לא אכל יכול להחזיר. ואעפ״כ כשאכל, לא יכול לדרוש את הפרש המחיר והוא הדין בנד״ד. ברור שאת התנאי לא קיים הנתבע, ולתובע הייתה זכות להפסיק את מהלך העבודה עקב אי עמידה בתנאים אולם משלא עשה כן הפסיד. וצריך לומר בענין זה כי אילו רצה היה יכול להתנות במפורש את התשלום המסוים הזה בעבודה עברית וכיו״ב. (שמעתי גם מהגר״א וויס שהיה לו להתנות זאת בתשלום כנ״ל ואינו יכול כעת לתבוע ממון).
חברי, הרב משה כהן נ״י טען, כי זהו תנאי המבטל את הקציצה. לפיכך צריכים אנו לשום את העבודה שנעשתה ועליה צריך לשלם, לדעה זו הסכים גם חברנו הרב דוד בר שלטון. לענין פסה״ד החלט פה אחד כי הנתבע ישא בתשלום של 2,000 ₪ כפיצוי ופיוס על אי עמידה בתנאי בסיסי ומשמעותי מבחינת התובע אשר גרם לו טרדות ומתחים (דעת המיעוט), או כניכוי מהתשלום עבור שכר העבודה היתר שהוסיף התובע כדי לקבל עבודה שאינה ערבית (דעת הרוב).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il