חתימה לכתיבה טובה | עודד מזרחי | בית המדרש

מדורים
הרבי מליובאוויטש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

3 דק' קריאה

במשך שנים היה ד"ר יעקב ברוור מרצה בשבתון אמצע החורף שנערך בשכונת קראון הייטס בברוקלין, ניו-יורק. בשלב מסוים החל לחוש בשחיקה גוברת. הוא הגיע למצב שבקושי יכול היה לסבול את צליל קולו הנואם ואת הצורך להשיב שוב ושוב על אותן שאלות. ממש נמאס לו מכל העסק.
במצב רוח זה הגיע לקראון הייטס בסוף שנת 1990, למה שחשב שתהיה הרצאתו האחרונה. בשעמומו נמהלה תחושת אשמה על כך שהרבי מליובאוויטש עודדו בעבר להמשיך ולהרצות, ויעקב חשש לנטוש את משמרתו ולאכזבו, אבל לא היה לו מה לעשות, לא נשארו בו דיבורים או הרצאות. הוא החל להשקיע שעות רבות בניסיון למצוא פעילות הולמת שתוכל לשמש תחליף להרצאות, אבל לא העלה בדעתו שום רעיון.
כפי שציפה, ההרצאה שנשא בסוף השבוע הייתה כישלון מוחלט. היא הייתה ארוכה מדי, בלתי אחידה ונטולת השראה. שירת הברבור שלו הייתה מזויפת, ובנוסף לתחושות השעמום והאשמה חש גם דכדוך.
הרבי נהג לקבל אורחים בימי ראשון בבוקר. כל מי שרצה יכול היה לפוגשו ולקבל ממנו ברכה ודולר לצדקה. אלפי אנשים עמדו בתור וההמתנה הייתה ארוכה ולא נוחה. למזלו של יעקב הוא היה במעמד של מרצה בשבתון, ואורחי השבתון והמשתתפים בו נכנסו ראשונים.
בגלל הרצאתו העלובה אמש וכוונתו לפרוש ממעגל המרצים, חשש יותר מתמיד לפגוש את הרבי. למרות תחושתו יצא בשעה המיועדת באותו יום ראשון כדי להצטרף לקבוצת השבתון, שהייתה אמורה ללכת אל הרבי בשעה אחת עשרה וחצי.
בדרך פגש קבוצת אורחים ממשתתפי השבתון, שבירכו אותו ושאלו אותו לגבי ההרצאה שנשא אמש. הם אמרו שהנושא היה אמנם מעניין, אבל ההרצאה הייתה מורכבת מדי וקשה להבנה. הם רצו לדעת אם יעקב פרסם את רעיונותיו במקום כלשהו. כשהשיב בשלילה שאלו לפשר הדבר, והוא ענה כי מטבעו הוא מרצה ואינו מיטיב לבטא את עצמו בכתיבה. הם לא הבינו זאת וטענו כי מי שרוצה לשרוד בעולם האקדמי חייב לכתוב הרבה והיטב. ברוור הסביר כי כתיבה מדעית שונה מהפרוזה של ההרצאה, וחשב כי כתיבתו העילגת מתאימה היטב לסגנון המונוטוני, היבש והפדנטי המאפיין כתבי עת אקדמיים.
כאשר הגיעו למלון ניגשה ליעקב קבוצת אנשים נוספת ששאלו אותו היכן יוכלו למצוא את כתביו. כשאמר להם שאינו מפרסם כתבים, הם חקרו מדוע, ושוב נאלץ לחזור על הסברו.
יעקב עלה ללובי שבו היה אמור להמתין ליציאת הקבוצה אל 770, בית מדרשו של הרבי, ובה לשכתו המרכזית. כמה תלמידי ישיבה שסייעו בפרויקט השבתון שאלו היכן יוכלו למצוא חומר כתוב שלו. הוא ענה שאין חומר כזה והם הקשו כקודמיהם: "מדוע לא?!"
יעקב החל לאבד את סבלנותו והסביר בחריפות: "איני סופר, מעולם לא הייתי סופר, ולמעשה איני מסוגל לכתוב".
"איך זה ייתכן?!" הקשה אחד מהם, "הרי אתה פרופסור, לא?!"
יעקב קם ויצא מהאולם.
לבסוף עזבה קבוצת השבתון ויצאה לפגישה עם הרבי. בדרך צעד ליד בני זוג, שהציגו את עצמם ושאלו היכן הוא כותב...
יעקב רק חייך, העמיד פנים שלא שמע את שאלתם והמשיך ללכת.
כאשר הגיעו ל 770 עברו את המוני בני האדם שהמתינו בתור ונכנסו בעד דלת בקומת המרתף של הבניין. בעוד התור שלהם זוחל קדימה חש יעקב שלבו פועם בחוזקה ופיו יבש. ככלות הכול, הרהר לעצמו, המפגש עם הרבי אינו דבר של מה בכך. לפניו היו בתור הרב שמואל לו, ידיד מלונדון ובנו שהתארס זמן קצר לפני כן. יעקב ראה את הרבי נותן לכל אחד מהם דולר ואומר להם דבר מה. רגע לאחר מכן עמד יעקב בפניו.
למרות שהמפגש עם הרבי בחלוקת הדולרים אורך כמה שניות, הוא נמשך רגעים ארוכים מאוד. במהלך הרגעים היקרים הללו האדם חש שהרבי מקדיש לו את מלוא תשומת לבו ושחוץ ממנו לא קיים בעולם שום דבר. הרבי הביט בו באהבה שלא תשוער, נתן לו דולר ואיחל לו "ברכה והצלחה".
יעקב החל ללכת בדרכו החוצה. לפתע אחז מזכירו של הרבי בשרוולו. יעקב הסתובב לעבר הרבי וראה כי הוא מושיט לו דולר נוסף. כשיעקב לקחו, הרבי אמר לו בחיוך קטן ובמשובה בעיניו: "הצלחה בכתיבה!"
יעקב היה המום. כאשר עזב את הבניין שאל אותו בנו של הרב לו: "יענקל, אתה סופר?"
"כן", ענה יעקב, "מעכשיו".

הרבי מליובאוויטש